"למזלי נשלחתי לאושוויץ רק בשנת 1944" - במילים האלה פותח ניצול השואה פרימו לוי, סופר וכימאי איטלקי יהודי, את עדותו ממחנה ההשמדה. מחקרים וידיעות רבים נכתבו על ספרי העדות של לוי. הסופר, מהמעטים ששרדו את מחנה ההשמדה, הוא אחד מהעדים הנדירים למחנה הריכוז המפלצתי ביותר, המאורגן ביותר של הנאצים. ספר העדות שלו "הזהו אדם?", מתוך טרילוגיית ההישרדות שלו, יצא לאור באיטליה כבר ב־1947 מתוך תחושת דחיפות לתעד את הזוועה: "הצורך לספר 'לאחרים', לשתף את 'האחרים', היה לנו, שוכני המחנות, לצורך חיוני עד לפני השחרור וגם אחריו" (עמ' 7).
לוי נולד בטורינו ב־1919. הוא היה היהודי היחידי והתלמיד הצעיר ביותר בבית הספר הקלאסי "מאסימו ד'אדזליו". הוא למד כימיה באוניברסיטה בעיר, בזמן שהממשלה הפאשיסטית חוקקה את חוקי הגזע הראשונים, מה שהקשה עליו להגיש את עבודת הגמר. למרות זאת, סיים את לימודיו בהצטיינות ב־1941 - אולם על תעודת הגמר שלו צוין כי הוא "מן הגזע היהודי".
בספטמבר 1943, נשלח לוי אל מחנה הריכוז פוסולי, לאחר ניסיון כושל להקים חבורה פרטיזנית, וב־21 בפברואר 1944, הועברו כל 650 עצירי המחנה ב־12 קרונות דחוסים למחנה ההשמדה אושוויץ. שם, מתוך עדותו של לוי, מתחילה לצוץ גם עדותם של חסרי העדות, המוזלמנים: "לאט־לאט מתקרב לקצו היום הארוך הזה – יום הכניסה לתופת [...] ואז, לפתע מופיעים, קבוצות קבוצות, חברינו השבים מן העבודה. הם צועדים זה אחרי זה, חמישה־חמישה: הליכתם מוזרה, לא טבעית, צעדם כבד, כאילו אינם בני־אדם אלא דחלילים שגופם הנוקשה עשוי עצמות" (עמ' 29). בנקודה הזאת, לראשונה, מפגיש לוי את עדותו עם השאלה – מיהו אדם? והתשובה היא שאדם הוא סובייקט שיש לו עדות.
מחנה הריכוז פוסולי
הזוהי עדות?
האפשרות האנושית לתת עדות כלשהי תלויה בגורמים חיצוניים לעדות עצמה, מה שמרחיק אותה בהכרח מהמקור הנייטרלי, האובייקטיבי. למשל, הלשון. המרחק בין הסימון הלשוני, כלומר הצליל של המילה, לדבר שהוא מסמן בעולם עצמו – מעסיק שנים בלשנים, פילוסופים ורבים אחרים. זאת מפני שכל עדות שמבוססת על טקסט - וכל עדות אנושית מבוססת על טקסט - מצמצמת את גרעין האמת בזיכרון בעת הפיכתו למבע טקסטואלי. הצמצום הזה מחייב את העד לוותר על חלק אינהרנטי של הזיכרון עצמו – מה שהופך את העדות לטרגית. לוי, מנסה לצמצם כמה שיותר את האיבוד הזה באמצעות עיבוי העדות הטקסטואלית עם כלים חוץ לשוניים. את זה הוא עושה בעזרת הספרות.
העדות של לוי מתכתבת לאורך כל הטקסט עם אחת הפואמות החשובות ביותר בספרות העולמית בכלל והאיטלקית בפרט - "הקומדיה האלוהית" של דנטה. העדות מציבה את הירידה המטאפורית לגיהינום של גיבור הפואמה מול זו הקונקרטית, הממשית, באושוויץ. בימי שהותו במחנה, לוי מצטט לפיקולו, ידיד נפשו, את בתי השיר של דנטה, ומעלה - בהקשר ההשמדה הנאצי - שאלות אתיות ומוסריות שהוא כסובייקט לא יכול להתעמק בהן מחמת הרעב הבלתי נסבל שנדבק ולא מרפה. עם זאת, ציטוט בתי השיר הוא אחד מהכלים שמאפשרים לו לעבות את עדותו. בכך, הופך לוי להיות העד הממשי מהתופת המטאפורית של דנטה: "למרות התרגום העלוב שלי והפירוש הדל, החפוז, בשורת הדברים נוגעת לכל אדם הנתון במצוקה, נוגעת לנו במיוחד. הם חשובים עבור שנינו שמעיזים להרהר בהם כשעל כתפינו שני המוטות לנשיאת המרק" (עמ' 123).
אך בשונה מספרות, כעד, אסור ללוי להשמיט את הגועל הבלתי נסבל בחיי המחנה או לייפות אותו. לוי יורד אל התופת, בשונה מדנטה, היומיומית, האנושית ביותר – כלומר, פעולות המעיים. כי שם פועלת המכונה הנאצית על בני האדם בצורה הקשה ביותר, והופכת אותם מסובייקט חושב לאובייקט אפתי, עד לסופו, אולי הבלתי נמנע, כמוזלמן חסר אנושיות: "כל שעתיים שלוש מוכרחים לקום כדי להתרוקן מכמות הנוזלים העצומה שבמשך היום נאלצים להכניס לגופנו – הוא המרק שאנו שותים שלא לחוש ברעב. המים מנפחים עד הערב את הפרקים ואת העפעפיים, ומשווים לכולם דמות מעוותת, והוצאתם כופה בלילות עבודת כליות מאומצת" (עמ' 64).
פרימו לוי. צילום: אי־פי
זכות יתר
ההיררכיה במחנות ההשמדה שונה מההיררכיה המוכרת בעולם. המעמד והכוח נקבעים לא על פי קריטריונים של השכלה, ניסיון או מוסר, אלא בהתאם לכישורי הישרדות וניצול. למעשה, כל מי שינסה ללכת רק על פי כללי המחנה, מעיד לוי, תוך שלושה חודשים מת ברעב. "בעלי זכויות יתר מדכאים את הנחותים. החוק ה'אנושי' הזה הינו הבסיס, שעליו עומד כל הבניין החברתי של המחנה" (עמ' 47).
הנאצים קידמו יהודים לתפקידים "בכירים" יותר במחנה, או גזלו מהם "פריבילגיות" מפני שזה עזר להפנות את הכעס פנימה, אל תוך המחנה, ולשמור על חוסר האנושיות שבו: "חוק הוא שאחרון המשתמשים בדלי חייב ללכת לרוקנו במחראות. וכן מותר לצאת מן הצריף בלילה רק בלבוש לילי (כותונת ותחתונים) לאחר שמוסרים את המספר האישי לשומר. ולכן בדרך כלל ישתדל שומר הלילה לשחרר מן הרעה הזאת את חבריו, את בני־ארצו, את בעלי זכויות היתר. על כל אלה יש להוסיף שלוותיקי המחנה חושים חדים כל כך, שגם כאשר הם שוכבים במיטותיהם, הם יכולים להבחין, באורח פלא, אם הדלי כבר כמעט מלא על פי הצליל שעל הדופן שלו" (עמ' 65-64).
חיים בדיכוי יומיומי לאורך זמן ממושך בתנאי עבדות וניצול קיצוניים מרוקנים את השאלות המוסריות מתוכן. זאת במטרה להפוך את האדם לבהמה, להצדיק את חוקי הגזע, ולתת להן תוקף חיצוני. לוי, שבתחילת דרכו במחנה מסרב להתרחץ כי זה דורש ממנו לגייס את מעט הכוחות שהוא זקוק להם לעבודות הפרך, נגער על ידי חברו, על שהוא בוחר בעצמו לאבד את אנושיותו באמצעות ביטול הלכות היגיינה מינימליות, גם אם דמיוניות: "דווקא משום שהמחנה הוא מכונה משומנת היטב, שתכליתה להפוך אותנו לבהמות, אסור לנו להפוך לבהמות. גם במקום הזה אפשר להישאר בחיים, ולכן צריך לרצות להישאר בחיים; כדי לספר לאחרים, כדי להעיד. וכדי לחיות חייבים להציל לפחות את השלד, לשמור על צלם אנוש. ודאי אנחנו עבדים, חסרי זכויות, ניתן להעליבנו ולהשפילנו, נידונים למוות בטוח. אבל דבר אחד בלבד נותר לנו לעשות ואנו חייבים בכל כוחנו לנסות לעשותו, משום שזה הדבר היחיד והאחרון שנשאר לנו: אנו יכולים שלא להסכים למעשיהם" (עמ' 47).
במילים אחרות, מה שהופך את העדות לחשובה כל כך, היא העובדה שלא הפסקת להיות אדם – ולהאמין באדם – למרות שחשבו אותך לבהמה. אולם, לא כולם הצליחו בכוח אישיותם, או בכוח צירופי המקרים, לשמור על הסובייקט החושב שלהם. תהליך הפיכה לאובייקט הוא לא תהליך מהיר, אך הוא כמעט בלתי הפיך. לכן לעדות של לוי וניצולים אחרים יש גבול שגם הספרות לא מסוגלת להציל. עדותו היא עדות של האדם שיש לו סובייקט שמתרגם את הזיכרון לטקסט, שעוד לא ויתר על עצמו כאדם. אדם מסויט, טרוף אימה - אך אדם. "כך עוברים עלינו לילותינו. חלום טאנטלוס וחלום סיפור הבית משתלבים ברקמת תמונות שונות ומשונות: יסורי היום – הרעב, המכות, הקור, העייפות, הפחד וחוסר הפרטיות נהפכים לסיוטים מבעיתים, שכמותם מציקים בדרך כלל רק לאדם קודח מחום" (עמ' 65).
צילום: פלאש 90
עדותם של חסרי העדות
האנושיות באדם באה לידי ביטוי לא רק באושר גדול אלא גם בכאב, בסבל ובייסורים. תחושות בסיסיות אלה, נוראיות ככל שיהיו, הן עדות לכך שהאדם הוא עדיין סובייקט – מרגיש וחושב. אין זה מובן מאליו שאנשים סובלים. בשביל לסבול צריך לעיתים לבחור להמשיך, ולקוות שהסבל יעבור או אף להאמין שהסבל הכרחי כדי לשמר את להבת האדם. תחושת התקווה הזאת היא לעתים אבסורדית, אך הכרחית, במיוחד במחנה השמדה.
"המוזלמנים הם־הם יורדי דומה. והם־הם תמצית צידוק קיומו של המחנה. המון שזורם ומתחדש ללא הרף. לא – אלו בני־אדם. שווים איש לרעהו, דומים זה לזה כשתי טיפות מים. צועדים בלאות, בשקט. הניצוץ האלוקי שבנפשם כבה, והם כבר נבובים כך שלמעשה אינם סובלים באמת. בעצם אין לראות אותם כבני־אדם חיים. יש המהססים לכנות את מותם מוות, משום שאין הם יראים מפניו, בגלל תשישותם אינם יכולים להבין מהו המוות" (עמ' 96).
המוזלמנים הם אותם אנשים שכבר אינם סובייקט, שגחלת החיים שבהם כבתה. מכונת ההשמדה הנאצית הצליחה לבצע בהם טרנספורמציה מוחלטת עד הפיכתם לאובייקט. ובמצבם החדש כאובייקט, העדות שלהם כמוזלמנים אבדה, היא בלתי אפשרית, ולעולם תהיה חיצונית להם וחלקית בצורה טרגית. הטרנספורמציה אבסולוטית עד כדי כך שגם סביבתם האנושית תתחיל להתייחס אליהם כאובייקט: "מי שלא יכול לנוע או שלא נותר בהם כוח הרצון, שכבו מעולפים בתאיהם, מאובנים מקור ואיש לא שם לב למותם. האחרים, אפסו כל כוחותיהם: אחרי חודשים ושנים במחנה ודאי שלא היה בכוחם של תפוחי־אדמה בלבד להחזיר להם את חיוניותם" (עמ' 183).
כשאסיר הופך למוזלמן, מלמד אותנו לוי, החיים והמוות הם היינו הך עבורו. לכן לא יכולה להיות לו עדות, כפי שלא יכולה להיות עדות לכל אובייקט אחר. העדות היא תכונת החי, האנושי. ובני אדם, גם הרוצחים האכזריים וגם האסירים, קשורים זה אל זה בקשר החיים, קשר שניתק מהמוזלמן: "מי שהרג היה אדם. מי שנאלץ לסבול אי־צדק ומי שכפה אותו על אחרים גם הוא היה אדם. לא עוד היה בן־אנוש מי שאיבד את כבודו העצמי ושכב לצדה של גויה באותה המיטה. מי שחיכה ששכנו ימות כדי לקחת ממנו את רבע מנת הלחם, אף שהאשם לא היה בו, התרחק מצלם האדם יותר משעשה זאת הסדיסט האכזרי ביותר ובן־האנוש הפרימיטיווי ביותר" (עמ' 186).
את העדות של מי ששכב לצדה של גוויה לא נשמע לעולם. איך חיים עם חור כל כך גדול בהיסטוריה היהודית והאנושית? על השאלה הזאת אי אפשר לענות באופן טקסטואלי. העדות של האנשים חסרי העדות נצורה לעד בדממה שבין החיים למוות, בין דקת הצפירה לבין רחש החיים, בין צרחות הכאב של אלה שהעידו, למיליוני הנרצחים שלא הספיקו להגיד דבר. "קשה לאבד צלם אנוש כמעט כמו שקשה לברוא אותו: הדבר לא היה קל וארך זמן רב, אבל אתם, הגרמנים, הצלחתם" (עמ' 162).
החסר הזה בהיסטוריה, והעדות הריקה של המוזלמן, מחייבת אותנו להיות קשובים לעדויות הקיימות – לא רק למה שנאמר, אלא גם למה שלא נאמר. משום שבאמצעות קריאה רגישה כזאת, נצליח בתור חברה להגשים את רצונם של העדים – להציל את צלם האנוש.
לוי - שעדות השואה שלו לא הסתכמה בפרוזה היפה והנוראית שלו, אלא החלה דווקא בשירתו ואף הגיעה שם לשיאה - ידע אף הוא, בחוש, כמו ניצולי שואה אחרים, שהשירה תצליח לשמר פרטים מהעדות שאובדים בדיבור היומיום. ואושוויץ היה הכול חוץ מהיומיום.
הַשְׁקִיעָה בְּפוּסוֹלִי*
לֹא לָשׁוּב, אֲנִי יוֹדֵעַ מַה פֵּירוּשׁוֹ.
מִבַּעַד לְגִדְרוֹת הַתַּיִל
רָאִיתִי אֶת הַשֶּׁמֶשׁ יוֹרֶדֶת וְגוֹוַעַת;
חַשְׁתִּי שֶׁאֶת גּוּפִי קוֹרְעוֹת
מִלּוֹת הַמְּשׁוֹרֵר הָעַתִּיק:
"שְׁמָשׁוֹת יְכוֹלוֹת לִפּוֹל וְלָשׁוּב:
אֲנוּ, לִכְשֶׁיִכְבֶּה מְעַט הָאוֹר,
לַיְלָה נִצְחִי אֶחָד תֶּאֱרַךְ שְׁנָתֵנוּ".
(מתוך "אתם החיים בבטחה", מאיטלקית: אריאל רטהאוז, הוצאת כרמל)
*פוסולי הוא שם המחנה ממנו נשלח לאושוויץ.
הזהו אדם?, פרימו לוי, מאיטלקית: יצחק גרטי, הוצאת עם עובד / ספרית אפקים, 1989.
