הוא החל כבר בגיל 15 ללמוד בבצלאל. הוא אייר בכל העיתונים החשובים ושיתף פעולה עם הגדולים מכולם - מרות בונדי, דרך אדם ברוך ועד חיים באר ורבים רבים אחרים. הוא היה מהקבוצה שהקימה את מדור הסאטירה המיתולוגי "דבר אחר". הוא אייר כמעט 500 ספרים, בהם ספרי הילדים "האריה שאהב תות" ו"הילד הזה הוא אני" וספרים של יורם טהרלב, אפרים סידון ואפרים קישון. הוענקו לו כל הפרסים האפשריים מפרס גוטמן לאיור, פרס אנדרסן לספרות ילדים ואפילו פרס סוקולוב לעיתונאות.
בשבוע הבא תיפתח במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס בחולון רטרוספקטיבה שאצר ערן ליטוין ליצירתו של המאייר דני קרמן. הבוקר (רביעי) הוא התארח בתוכנית "גם כן תרבות" בכאן תרבות, וחזר עם גואל פינטו אל כמה מהתחנות הבולטות בעשייתו הענפה.
האזינו לריאיון עם דני קרמן בכאן תרבות
"היום, אם אתה שואל אותי, כמעט ואין כבר סאטירה אמיתית", אמר קרמן בתוכנית. "הסאטירה נעלמת כשנכנס עניין הרייטינג. כלומר ברגע שיש איזה שהוא ידע רחב על כמות האנשים שרואים או שומעים, מאותו רגע הכול הולך לפי זה. אם אתה רוצה ואם לא, רוב הסאטיריקנים איך שהוא הם מכוונים כדי שיראו אותם וישמעו אותם. לכן אם יש לפעמים סאטירה, אז רק על במות לא ממומנות, קטנות ופרטיות".
"אני מתעב את המילה נוסטלגיה", שיתף קרמן. "יש לנו, לישראלים, יחס מוזר מאוד לעבר. מה שהיה לפני 3,000 שנה, אפילו אם זה איזה קיר אבנים שלא יודעים בדיוק מהו - לא נוגעים בו. אסור שם דבר. משהו שהיה לפני 100 שנה, נגיד "הגימנסיה העברית הראשונה", אין טעם להשאיר אותה, הורסים אותה. וגם מי שכתב לפני 30-20 לא קיים כבר. אף אחד היום לא קורא לא את משה שמיר, ולא את נתן שחם, לא את דן בן אמוץ, לא את עמוס קינן. אנשים מופלאים שעשו דברים נהדרים. זה מצד אחד. מצד שני, אנחנו מאוד אוהבים להתכנס באיזה מקום, לדבר על מה שהיה ולשיר איזה שירים מטופשים מלפני 40-30 שנה. אנחנו צריכים לנכס לעצמנו את העבר באופן יותר שיפוטי".
"אני לא רואה את עצמי אמן, אני מאייר, אני כותב, סופר באופן חלקי ביותר. אבל בשנות ה-60, אחרי שהשתחררתי מהצבא, עסקתי באומנות. אני מתגעגע לתקופה שבה ידעתי פחות ממה שאני יודע היום. אבל את הידע המועט הזה, או אפילו הבורות, ידעתי לנצל באופן שאני כבר לא כל כך יודע. אני לא פחדתי לטעות, היום אני קצת יותר פוחד לטעות. למרות שהאהבה שלי לטעות היא בכל זאת אחד הדברים שהצילו אותי מהווירטואוזיות".
