ימים סוערים עוברים על מדינת ישראל, כאלה שבוחנים שוב את הלכידות של העם ומעלים את השאלה הגורלית - האם חורבן הבית הפנימי שלנו יכול להתרחש שוב והאם הקרע בעם עלול להופך לחורבן ולהיפרדות? היום (שלישי) עולה פרויקט מיוחד של כאן תרבות בשם "מדינת ישראל נגד מדינת יהודה", בו ייבחנו אנשי תקשורת, אקדמאים ואנשי ספרות - האם אנחנו עלולים להיפרד שוב לשני עמים?
במסגרת הפרויקט המיוחד, יעלו חמישה פרקים שיבחנו את סוגיית ההיפרדות מכמה זוויות: נדב הלפרין יחקור את שורשי הסכסוכים בעם היהודי לאורך הדורות, גואל פינטו יבחן את היצירה העכשווית בנושא, מיה סלע ויובל אביבי יראיינו את הסופר והמשורר שמעון אדף על אוטופיות ודיסטופיות, אלעד בר נוי ישראל איך בכלל מפרידים מדינות ברמה הפרקטית ואלי ביתאן יבדוק לאן יילכו החרדים במקרה של היפרדות.
בנוסף לשידור התוכניות, את הפרויקט ילוו שמונה סיפורים של סופרים וסופרות שכתבו על "ישראל נגד יהודה" שלהם, בהשתתפות: אסף גברון, שהרה בלאו, תהילה חכימי, אלחנן ניר, גלית דהן קרליבך, מוטי פרי ויובל אביבי. הסופרים הקליטו את הסיפורים שלהם בקולם. כל הסיפורים זמינים לקריאה כאן בהמשך הידיעה ועלו כהסכת באתר כאן. במקביל, פורסם סקר עמדות שייבחן את יחס הציבור הישראלי לנושא
הפרוייקט ישודר בכאן תרבות בערב צום תשעה באב – יום רביעי (26.7) ובמהלך יום תשעה באב – יום חמישי (27.7). כמו כן, הפרויקט זמין להאזנה החל מהיום (שלישי), באתר ובאפליקציה של כאן ובכל יישומוני ההסכתים כבר מערב תשעה באב – יום שלישי ה- 25.07.2023.
מעשה באחד שהיה מרכב משני חצאים - אלחנן ניר
מעשה בשניים שהכירו באקראי וניצתה בהם רוח, וּפָרַחה אהבתם, וּבָאוּ בברית בשמחה גדולה, וחגו ורקדו כל הלילה, והמתינו זמן-מה כדרך שנהוג אך טרם זכו בפרי בטן.
ועברו השנים, והחלו השניים לדאוג על כך, שהרי דרך היא באדם שרוצה המשכיות. ונסעו השניים אל רופאים ומרפאים מומחים ולא עלתה בידם. ונסעו למְעוֹנְנִים ולמכשפים מומחים ולא עלתה בידם. ואף הפליגו למדינת הים לדרוש על הגדולים ביותר בתחום, ועשו השתדלות בדרך טבע ובדרך נס. ולא עלתה בידם.
ותכפו החודשים ושמעו שבאחד הכפרים הרחוקים יש חוזה ושהכל באים אצלו ועומדים בתור תחת החמה הקופחת, ונדחקו אף הם וּבָאוּ אליו. וראה החוזה שהם חיוורים ורועדים וזקוקים ונדחקים אצלו, ואמר להם כי יש נשמה שאמורה מן שְׁמַיָּא לרדת אליהם, אך תהיה זו נשמה צְמֵאָה, שכל היום תזדקק לשתות ולהרטיב עצמה ולעולם לא תרווה בזה העולם, ושעל כן רוצים לדעת אם ייאותו לנשמה זו. ואזלו מהם המילים, והשתהו מעט והסתחרר האיש, והיה נראה שכמעט נופל ממקומו, אך אמרו שניהם כאחד שייאותו אליו, והרי הם מתחייבים שישקוהו ללא הרף, עד שיֵּעָשֶׂה לאילן גדול, וייתן פירות ופֵּרֵי פֵּרוֹת בָּזֶה וּבַבָּא.
וענה החוזה ואמר להם שאם היו שואלים אותו היה מסרב לנשמה זו והיה מְשַׁמֵּט עצמו ממנה בכל דרך, שהרי לעולם לא תדע רוויה, אולם אם זהו רצונם יהי כך. רק אל ישכחו להזמינוֹ לברך התינוק אחר שייוולד. והלכו הזוג שמחים לביתם הקטן, וסעדו לבם בהרווחה ובלב טוב, ורוח של חן ויחוד עברה בהם.
וכעבור תשעה ירחי עִבּוּר חשה הָאִשָּׁה בצירים המאיימים עליה, ורצה עם אִישָׁהּ אל בית החולים שמחוץ לעיבורה של עיר, ונבקע רחמה, ויצא זה הינוקא וכולו נהרה. ובאו הכל לראותו, ושמחו עם ההורים שציפו לו זמן כה רב, והחלו כל קרוביו לצאת בתופים ובמחולות, עד שגערו בהם על הרעש שאר יושבי בית החולים, אך לפתע החל התינוק לפרוץ בבכי ולא חדל. וניסו להרגיעו בכל דרך ולא פסק.
ומכיוון שהיה בוכה באֵין הפוגות כל היום וכל הלילה נזכרו הוריו שכבר אמר להם החוזה שמרגע שייוולד יהיה הנער צמא. ומכיוון שנזכרו זאת נרגעו, שידעו שאינו בוכה בשל רָעַת הגוף, אלא רק בשל היותו צמא. והייתה נותנת לו האם לינוק, והיה נרגע חלושות, ואחר מספר רגעי רוויה שוב החל לבכות בכי נורא. ושוב היו נותנים לו לינוק. ושוב נרגע מעט. ושוב חזר לבכיו. ולא ידעו מה לעשות עם זה התינוק שרעד בכל רגע מבכי בלתי נשלט.
הביט הלה בקטן הבוכה, וקרב עיניו אל עיניו, אפו לאפו ופיו אל פיו, והחזיק בשתי ידיו והביט בעיניו ואמר להם, הלא גופו מורכב משני חצאים: חציו מן האדמה וחציו מן המים. ושני החצאים נאבקים בו ללא הרף, לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וכל אחד מהם חפץ לכבוש השני ולבולְעוֹ חיים
והיה האב הולך עמו לטיול באוויר. והייתה האם מניחה אותו על גופה ומניקה אותו, ושרה לו שירי ערש. והיה האב מלטף אותו אַחַר כָּתְלוּ. והייתה האם לוחשת לו לחשי הלב ואומרת לו כמה חיכינו לך, כמה ציפינו לך, ומה יש לך לדאוג, הלא אנחנו עמך. ולא עזר דבר.
והיה בוכה.
ורק כשינק נרגע. ומיד לאחר מכן שוב צמא, ושוב בכה, ושוב שתה, ושוב בכה. ותכפו הימים, ולא מצאו לו השניים תשובה, ובכל הארץ כבר יצא קולו. והיו השכנים צועקים עליהם ומוחים בפניהם שזה הקטן מפריע להם לנוח מעמל יומם, ומכיוון שהוא בוכה גם ילדיהם שלהם בוכים כנגדו, ואינם מצליחים לישון את שנת הלילה. והיו הכל בוכים. ולא נמצאה לו רפואה.
ונזכרה האשה שאמר להם אותו חוזה-יוקד שיבוא לברך את הילד אחר שייוולד. והלכו ונדחקו אצלו והביט הלה בקטן הבוכה, וקרב עיניו אל עיניו, אפו לאפו ופיו אל פיו, והחזיק בשתי ידיו והביט בעיניו ואמר להם, הלא גופו מורכב משני חצאים: חציו מן האדמה וחציו מן המים. ושני החצאים נאבקים בו ללא הרף, לְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ, וכל אחד מהם חפץ לכבוש השני ולבולְעוֹ חיים, כדרך שהיום מבקש לבלוע את הלילה והלילה את היום. ואף אם תנסו להרוותו במים לא יעזור ולא יצלח הדבר, שהרי הוא חייב להביא המים אל האדמה ולהשקותה, ובכל רגע הוא צועק ומייבב את צעקת האדמה אל המים ואין לה מנחם.
ומה נעשה, שאלו ההורים, ולבם לא עמד להם עוד.
הביא להם החוזה כסאות לשבת עליהם שלא יפוג לבם עליהם, ואמר להם כי פַּלְגֵי המַיִם היורדות מעיניו של זה הקטן הם אלו שירוו אותו, שהרי בבכי יש לא רק מיסוד המים אלא גם מיסוד העפר, וכל בכי יורד אל העפר שממנו הוא בא. ולקח מדמעות הילד וערבב בהם מעט מדמעות ההורים וליחח אצבעו בהן, ותחב אל הפה המשווע, כדרך שנוהגים לתחוב היין אל פה התינוק בברית המילה, ונרגע לזמן-מה הילד המורכב משני חצאים.
דגל - יובל אביבי
״חתיכת מטומטם״, הצליפו המילים מצד אחד של השולחן, ״קוראים לזה מגן דוד, מה שיש פה באמצע, על שמו של דוד המלך, זוכר אותו בכלל או שבוגדים כמוכם גם את דוד המלך שוכחים?".
"זוכרים זוכרים, איך הוא שלח לקרב חייל כדי שיוכל לזיין את אשתו. גאים מאוד במסורת הזו שלכם", הגיעה התשובה מהצד השני.
"תתבייש, בור, זה ששני הקווים בצדדים, זו הטלית, אתה יודע? זוכר את הטלית? שלא הרשיתם אפילו לשים בתל אביב שלכם?"
"מה שלא הרשינו לכם זה לשטוף את המוח של הילדים שלנו עם השטויות שלכם, סוטים".
"גם הצבע שאתם מנפנפים בו כבר 75 שנה, כחול ולבן, כחול-לבן, זה שלנו בכלל! צבע המעיל של הכהן הגדול בבית המקדש, שברוך השם עכשיו סוף סוף נקים אותו מחדש. הדגל הוא שלנו״.
"השבדי דחף את הבוהן והאצבע המורה למספריים, ובכמה תנועות מהירות ומדוייקות חתך את הדגל הישראלי בול באמצע, יוצר שני דגלים חדשים, שבאחד חצי כוכב צמוד לפיאה השמאלית, ובשני חצי כוכב צמוד לפיאה הימנית"
"בטח, בטח, תקימו את בית המקדש שלכם, בכיף, על אל-אקצה, נראה איך זה יעבוד לכם מול איראן. אתה יכול לדבר עד מחר על מה שקרה לפני אלפיים שנה, אבל את הדגל ציירו בדיו הסוציאליסטים של העלייה הראשונה!".
הם ישבו בשני הקצוות המרוחקים של שולחן עץ כבד וארוך מאוד, בבניין משרדים במאלמו, החלק השבדי של מרכז הדיונים שבחרו בקהילה הבינלאומית לשיחות על היפרדות ישראל ויהודה, כנראה כי חשבו שהגשר בינה לבין קופנהגן, שגם בה נערכו חלק מהדיונים, יזכיר שאפשר לבנות גשר ולחיות בשלווה זה לצד זה. עד עכשיו, זה לא נראה כאילו המסר עבר.
״לכו, לכו, תגשימו את כל נבואות הזעם, תיכף תגיד שאלוהים בחר בדגל שיהיה שלכם. אין אלוהים, אלוהים מת, לא אמרו לך?".
"אלוקים ישמור, שמע ישראל".
"קחו דגל צהוב-שחור עם אגרוף, יותר טוב, שמעתי שאלה סמלים שמדברים אליכם״.
המגשר השבדי הרים ידיים באוויר והניע את שתיהן מטה-מעלה, מטה-מעלה, כמו מנסה להתרומם כציפור ולהתעופף משם: ״חברים, אני מציע להירגע. אני מזכיר שזו אחת הסוגיות השוליות ביותר במשא ומתן הנוכחי, קיווינו לדלג מעליה בקלות יחסית. אם כי איתכם שום דבר לא בקלות. יש לנו עוד את עניין החוב הלאומי, הצבא שלא ברור מי מקבל ואני בכלל לא מדבר על הפלסטינים״.
לרגע קצר השתררה דממה בחדר.
״צבא זה קל: 8200 והטייסים שלנו, שיקחו אלה את מג״ב שלהם. הם גם יכולים לקבל את החוב הלאומי מצדי״. ״אתה באמת אידיוט. תוך עשר שנים אנחנו כובשים אתכם ואת הF-35 שלכם בזמן שאתם עדיין תתווכחו באיזה שירותים מותר לגברים להשתין״.
״בואו נתמקד״, השבדי הוציא בד גדול מהתיק. הוא פרש את הלבן-כחול על השולחן הארוך ואמר לעוזר שלו בשבדית, ״קח לי מספריים״. ויביא המספריים לפניו. אחרי שעות ארוכות של האשמות, קללות ואיומים, הנציגים סתמו פתאום את הפה, והביטו על מה שמתרחש מול עיניהם כאילו זה קורה למישהו אחר: בלי להסס השבדי דחף את הבוהן והאצבע המורה למספריים, ובכמה תנועות מהירות ומדוייקות חתך את הדגל הישראלי בול באמצע, יוצר שני דגלים חדשים, שבאחד חצי כוכב צמוד לפיאה השמאלית, ובשני חצי כוכב צמוד לפיאה הימנית.
״הנה! זה יפה! ישראל תקבל את זה עם חצי הכוכב בצד השמאלי, יהודה את השני״, התמוגג, והנציג מדנמרק, שעד אז ישב בשקט לצידו והשתדל לא לדבר, החניק חיוך נבזי.
דגל. שתי פיסות קרועות ועלובות על שולחן עץ בבניין משרדים במאלמו.
״לא חשוב״, נשמע פתאום קול בחדר, ״בי אדוני, תנו להם את הדגל, וגזור אל תגזרהו״.
דמוקרטיה איחוד ודמוקרטיה מאוחד - גלית דהן קרליבך
למתבונן מהצד דמוקרטיה איחוד ודמוקרטיה מאוחד לא נראו אותו הדבר.
בדמוקרטיה איחוד דיברו על אלוהים. אוהו כמה שדיברו על אלוהים. במקום שיעזבו אותו בשקט כדי שינוח מבריאת היקום סוף סוף, טרטרו אותו בני האדם כדי שיתגשם בכל מיני עניינים מפוקפקים: בנישואים, בגירושים, בלוויות, אפילו בנסיעות באוטובוס- כששימש מחיצה בין המינים. הוא היה המחליף של כל היועצים המשפטיים ושל כל השופטים ושל כל היועצים ושל כל השרים לענייני ה--.
לעומת זאת, בדמוקרטיה מאוחד ביקשו שהאל- אם הוא כבר חייב להתגשם- יהיה ליברלי, כלומר אומר את דעתם, נוהג כדעתם ומפגין באומץ לב יחידני בתוך הפגנה של אלפי אנשים בעלי אותו אומץ יחידני זהה.
ושתי הדמוקרטיות גם יחד התהלכו באותו חיוך זחוח שכל אדם נורמלי מהשורה, אני למשל, היה רוצה להוריד בעזרת פטיש אוויר.
תגידו: מה על אישה גרושה שכמוני, ממורמרת- אבל בגבול הטעם הטוב- לעשות? נקרעתי בין העולמות. חלק מחברותיי היו בדמוקרטיה איחוד אבל זה רק מפני שרצו דיכאון לידה לעצמן או גבר מסורתי שלא יסתובב לידן בטייץ. אחרות העדיפו את מאוחד כי גם ככה הרחם שלהן הולאם על ידי הגברים בשם השוויון אז לא היה להן צורך בדיכאון לידה משל עצמן.
כן, היו זמנים שהיה קל לחיות ולנתר בין דמוקרטיה איחוד לדמוקרטיה מאוחד. אפשר היה לערוק לאיחוד, לעשות שבת ולברוח למאוחד בדיוק בנקודה הקריטית שבה בני המשפחה נמאסים זה על זה. אבל מעל שתי הדמוקרטיות היחידות במזרח התיכון הסתנן כוח עוין גלובלי שבדיוק כמו סנחריב בשעתו, הכוח פלש ברוב איום רק שהפעם לא היה איזה רבשקה שיוריד אותו מהעץ.
הדמוקרטיה הגלובלית הייתה פרי אהבתם של שני אלגוריתמים. הם התאהבו בטעות בעמק הסיליקון. הם התנשקו ב AI ועשו אהבה ב AI ולא היה אכפת להם כהוא זה מנתיני כדור הארץ המוגבלים כולל שתי הדמוקרטיות היחידות במזרח התיכון- ובתנאי שיעלו מיסים לאל האלגוריתם, ישחררו להם מידע על עצמם ויכחידו בהתמדה את המושג "פרטיות". בשיחות סגורות הם קראו לנתיניהם בשם "נתונים".
בתור אישה פעילה מאוד בתחום המיני ידעתי שזמנים קשים הגיעו: שני מאהבים היו לי. בדמוקרטיה איחוד נהניתי מגבר של פעם ולא הייתי צריכה לנזוף בו על טייץ על או דיכאון מודרני ובדמוקרטיה מאוחד היה לי גבר שיכולתי לנזוף בו ולעשות בו ככל העולה על רוחי כי אני הרי אישה חזקה ומועצמת.
כן, היו זמנים שהיה קל לחיות ולנתר בין דמוקרטיה איחוד לדמוקרטיה מאוחד. אפשר היה לערוק לאיחוד, לעשות שבת ולברוח למאוחד בדיוק בנקודה הקריטית שבה בני המשפחה נמאסים זה על זה. אבל מעל שתי הדמוקרטיות היחידות במזרח התיכון הסתנן כוח עוין גלובלי שבדיוק כמו סנחריב בשעתו, הכוח פלש ברוב איום רק שהפעם לא היה איזה רבשקה שיוריד אותו מהעץ.
אבל עכשיו, כשצילו הכבד של סנחריב- גוגל-זומבי העיב על הכול- הבנתי שעליי לבחור. בצר לי הקמתי את דמוקרטיה ת.ק.מ.
זה היה מבצע קשה ביותר כי אני אדם שידוע בעצלנותו ובנוסף אין דבר ששנוא עלי יותר מהטבע. אבל אז גיליתי שבין יבניאל לצומת פוריה יש מקום ללא קליטה.
תוך זמן קצר הגיעו פליטי שתי הדמוקרטיות שלא מצאו את עצמן לא באיחוד ולא במאוחד. כמובן שהיו חבלי קליטה: למקום זרמו כצאן לטבע גם היפים ונוודים שהרגישו צורך עז להלל את היער, את יפי הטבע ואת צמרות העצים בכל חמש דקות. אבל התשנו אותם כהוגן בחטיבת עצים ובשאיבת מים.
ועוד ועוד דמוקרטים שלא הבדילו בין מאוחד או איחוד מצאו את דרכם אלינו, זרקו את התעודה האלגוריתמית שלהם וחיי האהבה שלי פרחו כמו שאף כלנית או כרכום לא פרחו מעולם. למרבה הצער הם נקטעו השבוע.
נשיא הדמוקרטיה האלגוריתמית הגיע לבקר. הוא היה נבוך אבל התנהגותו הייתה ללא רבב וללא שבב. הוא השאיר את המלווה הסקסית שלו בחוץ- בחורה AI שמיד רצית לחצ'קן ולהשמין ולהפתעתי התחבבתי עליו די מהר.
כמובן שהתכוונתי לשנוא אותו על כל הפשעים שחולל ועל כך שהפריד ביני לבין מאהביי ובני משפחתי שנשארו בדמוקרטיות היחידות במזרח התיכון- אבל הוא היה בנוי לתלפיות, התנהג בג'נטלמניות מופלגת, הביט בעיניי במשך שעות ואז אמר לי שהעיניים שלי נוצצות יותר מכל בובת AI שיש לו. הוא התעקש להתחתן איתי וסידר שששתי הדמוקרטיות יהיו נוכחות בטקס. מטעם איחוד בירך אותנו האל ומטעם מאוחד בירך אותנו שופט. יין נשפך כמו מים, הריקודים היו בשתי המסורות וכשאקסית AI שלו קמה ויצאה מהאולם בטריקת דלת- לאף אחד לא היה אכפת.
אסף גברון - הסיפור של שווגרשטיין
אני מסתכל עליו. עין על עין. העיניים שלנו כמו הבוץ באדמה בחורף.
רואה אותו מסתכל עלי. אפשר לחשוב אנחנו אחים. אבל לא. בני דוד שְנִיִים.
קוראים לי כמו שקראו לאבא של סבא, הגיבור.
השם שלי זה השם של אבא של סבא, האהוב.
שנינו בני עשרים. אותו גובה, משקל, אותו גוף. גם הוא אוהב בננה צהובה וקישוא בהיר.
יש לנו אותו כמעט שפם, כמעט זקן, תלתלים שחורים. ובוץ בעיניים.
החולצה הלבנה מכוערת עליו, איך הוא יכול?
חולצה כחולה יותר טוב? גועל נפש... נו מה נסגר עם שווגרשטיין? מה הוא מחכה? ישעיהו תזיז תתחת! – סוף סוף הוא מרים, השמש מסנוורת, השלושים אלף צופים מסנוורים, הכדור נופל ישר ברגליים – שלו. הבן דוד. המגן הימני של נבחרת ישראל. הכחולה. הוא מוריד את העיניים לכדור ואז מסתכל מהר אלי.
נראה אותך, לבן. בוא למלחמה. עם נבחרת יהודה שלך. עם כל מדינת יהודה.
אתה והדגל שלך. וההמנון המגעיל שלך. "תראה, F-35!" ידעתי שהוא יסתכל, הוא כמוני, פראייר, העיניים שלו בשמיים חצי שנייה ואני חוטף ממנו את הכדור ורץ.
מניאק! השרירים נמתחים אבל הלבן מהיר כמו רוח. אם אני לא תופס אותו לא קוראים לי מוחמד.
כיף לרוץ עם חיוך על הפנים, אין לכחול סיכוי. אם הוא משיג אותי, השם שלי לא מוחמד.
הנשימות ממהרות, הלבן כבר קרוב, אנחנו אותה מהירות אבל הוא עם הכדור ברגל אז רץ יותר לאט. מוחמד האבא של סבא, הסיפורים עליו, על הכפר שלו עד אפריל 1948.
הכחול נושם חזק מאחורי, כמו סבא ב-11 באפריל שנשמו עליו מאחורה והוא ברח מקאלוניה עם אלף אנשים, כי שמעו כל הלילה צרחות מדיר יאסין. הם רצו בוואדי והגיעו לג'בל-מוכָּבֶּר באל קודס, מעל המדבר, איפה שנולדתי.
נראה אותך, לבן. בוא למלחמה. עם נבחרת יהודה שלך. עם כל מדינת יהודה. אתה והדגל שלך. וההמנון המגעיל שלך. "תראה, F-35!" ידעתי שהוא יסתכל, הוא כמוני, פראייר, העיניים שלו בשמיים חצי שנייה ואני חוטף ממנו את הכדור ורץ.
איזה זיעה מסריחה יש לו, מטפטפת, נוזלת על החולצה הלבנה. סבא שלי לא ברח. אבל למחרת באו היהוד ואז הוא רץ לאבו-גוש, ואחר כמה זמן ליד נצרת, איפה שנולדתי.
שווגרשטיין הבן זונה, בכוונה הרים תכדור אליו, בשביל שאני אקח לו, שהוא ירדוף אחרי, שנתנגש, תמיד ככה הם נותנים לנו לריב, משתמשים בנו, הערבים שלנו, הערבים שלכם ככה מדברים.
סבא היה גאה שאני משחק בנבחרת במוקדמות מונדיאל.
גם סבא שלי.
מוקדמות. קוסובו ואלבניה, רוסיה ואוקראינה, אבל הכי חשוב לנצח את יהודה כי בנבחרת ישראל כולנו ערבים. תמיד נותנים את כל הנשמה. איך הוא צועק כשאני תופס אותו.
הכי חשוב לקרוע את ישראל. עשרה ערבים והבן זונה הזה שווגרשטיין, וגם הוא רק בגלל ההתאחדות של יהודה, שאמרה שמוכרחים יהודי. פעם הם היו רק יהודים ביהודה אבל כל העולם זיין אותם, אז הסנהדרין שלהם עשה חוק להכניס נתינים לא אזרחים לנבחרת, ושכנעו את פיפ"א עם ים כסף שיסכימו.
אני כחול, קוראים לי מוחמד אל-נאג'ר, מגן ימני בנבחרת ישראל, עוד רגע הכדור אצלי.
אני לבן, השם שלי מוחמד אל-נאג'ר, קיצוני שמאלי של יהודה, איזה הטעיה יפה, מגלגל את הכדור עם העקב, חותך לשמאל, עוד פעם בורח לכחול.
אני מוחמד הישראלי, מזנק אחריו, קופץ עם כל הגוף, אף פעם לא מוותר, שתי הרגליים קדימה ולמעלה, בשביל לכסח.
אני מוחמד היהודי, עף לשמיים, הפקקים שלו קורעים לי את הצלעות, הידיים שלו שורטות אותי בתוך החולצה הלבנה.
הרגליים שלי בתוך הגוף שלו, החולצה שלו רטובה לי בציפורניים. הוא צועק. גם אני.
אנחנו מתנגשים. ביחד. באוויר. צורחים. אנחנו.
אין גברים כאלה - תהילה חכימי
האוטובוס טס על קיבוץ גלויות, את הרמזור שהבהב בכתום-אדום על צומת הירידה לאיילון הוא חצה בדהרה. אור הכינה את הביומטרית שלה, הוציאה מהארנק והכניסה לכיס. היא נעה באי נוחות על המושב, התחתונים שלה הציקו לה, היא התרוממה וניסתה לסדר אותם, אבל זה אף פעם לא עובד דרך המכנסיים. האוטובוס עצר בתחנה על רחוב לח״י והיא ירדה. מוקדם יותר היא דיברה עם ים, החברה הכי טובה שלה - היא אמרה לה שהיא לא נורמלית ״WTFFF״, כתבה לה בוואטסאפ והוסיפה: ״הוא מעדיף לחיות עם האוכלי חינם האלה??״. ״מה הקשר אוכלי חינם״, ענתה לה, מה זה מעניין מה הם אוכלים או לא אוכלים, ואם בחינם, יש להם מדינה משלהם. היא פתחה את אתר החדשות "פרוגפרס" אבל סגרה אחרי רגע. בכותרת הראשית הופיעה עוד כתבה על מהגרי יהודה, ובשנייה ראיון עם בן של אחיין של, נמאס לה מהשטויות האלה, כמה אפשר.
כשהתקרבה אל נקודת המעבר פתאום לא הייתה בטוחה מה היא עושה שם, אבל כשניגשה אל הסורק שלפה את הביומטרית כמו באוטומט, הביטה אל עין המצלמה ואז חיכתה שיצא הפתק הקטן. מן העבר השני חיכה גבר לבוש שחורים, הוא לקח ממנה את הפתק ובלי לומר דבר העביר אותו בסורק השני והדלת נפתחה, היא עברה.
היא היתה סקרנית בקשר לבחור, ובכל מקרה לא יכלה יותר לסבול את את אלה שהאפליקציה הציעה לה ברדיוס תל אביב-ישראל, כאלה שחושבים שהשמש זורחת להם השכם והערב. כל הבחורים שיצאה איתם בטווח הזה היו עסוקים בעצמם ולא ראו אותה, לא הסתכלו עליה אפילו, ליטרלי לא הרימו מבטם לכיוונה. ״אבל למה את צריכה לפגוש אותו שם לא הבנתי״, ים המשיכה לטרטר לה בהודעות, אבל אור הפסיקה לענות.
הם קבעו בקפה בכניסה לשוק. ״אפשר לשבת שם יחד״, כתב לה. אולי דיבור של מתייהדים, חשבה. מהמעט שהתכתבו ידעה שהוא חוזר, ושהכל קרה סביב שנת ההפיכה, אבל הרבה מעבר לזה לא הוסיף. באפליקציה נתן לעצמו את השם jew hey, ואחר כך גילתה שגם לו קוראים אור, ביחד אנחנו פעמיים אור, כתב לה. ״טוב לא בדיוק....האמת שקוראים לי אוראל״, כתב לבסוף עם אימוג׳י סמוק. ממה שסיפר הצליחה להבין שכשהיא הפגינה בקפלן הוא הלך והתחזק, שגר בתל אביב, עשה תואר שני, אבל אנשים באו לו רע, "דיברו כמו משובטים״. כשהתקרבה אל נקודת המעבר פתאום לא הייתה בטוחה מה היא עושה שם, אבל כשניגשה אל הסורק שלפה את הביומטרית כמו באוטומט, הביטה אל עין המצלמה ואז חיכתה שיצא הפתק הקטן. מן העבר השני חיכה גבר לבוש שחורים, הוא לקח ממנה את הפתק ובלי לומר דבר העביר אותו בסורק השני והדלת נפתחה, היא עברה.
בתחילה הכל נראה אותו הדבר, אבל ככל שהתרחקה מהמעבר הבחינה שהרחוב הומה גברים, הנשים שראתה היו עם כיסוי ראש, היא המשיכה הלאה. אור זיהתה ממרחק את השלט של הקפה, ועוד לפני שממש הבחינה בו, חשה במבטו, עיניים יוקדות.
כששכבו על גבם על המיטה הצרה, רצתה לשאול מתי ייפגשו שוב ולהזמין אותו לחצות את המעבר אליה בפעם הבאה, אבל אור שתקה ולא אמרה דבר. גם הוא שתק ומרגע שהתנתק ממנה דממה עמדה בחדרו. החדר התמלא אור כתום של שעת שקיעה, היא הקשיבה לנשימות. רעד עבר בה והיא התכסתה בשמיכה הדקה. כשהסתובבה אליו לבסוף ראתה שעיניו עצומות, משהו בה נרגע, הוא רק עייף חשבה ושיחזרה שוב רגעים משיחתם בקפה. היא לא זכרה מתי מישהו התעניין בה ככה, אין גברים כאלה אצלנו, חשבה. היא שלחה את ידה אל הרצפה לגשש אחר התחתונים כשפתאום פקח את עיניו, לרגע הביט בה בעיניו היפות, עיניה זהרו, אבל מיד אחר כך הסב את פניו ממנה, הסתובב אל הקיר ומשך אחריו את השמיכה הדקה עוד ועוד ועוד.
מוטי פרי - תחנת הרוא"ה
מאשימים אותנו שפה זה ברלין, הצדקנים. ואני אומר – כאן זה הפוך מברלין! בברלין בנו חומה, ואנחנו מפילים את החומות!
המנוף העירוני העלה את ראש העיר לגובה העמודים, ולקול תרועת ההמונים גזז ראש העיר את חוטי העירוב מעל שדרות בן גוריון ברובע רמת גן של מדינת תל אביב. בבני ברק כבר עמלו על הקמת עמודים בצד שלהם, שנקרא כבר כמה שנים שדרות הרב קנייבסקי. החומה הגיעה מאוחר יותר, ובמחווה של רצון טוב, השתתפו שתי הממשלות בעלותה. לא חומה גבוהה, אלא סמלית. בסוף, אנשים אחים אנחנו, ואם אפשר לבקר בדובאי, למה לא בבני ברק?
אף אחד לא יודע מי פוצץ את המנהרה של המטרו בין תחנת הרוא"ה לתחנת החזון-אי"ש. האשימו את מחתרת החופשיים, אחרים את הפלנגות של סאטמר. אבל הביצוע הכמעט כירורגי נראה מקצועני מדיי. המעבר הפתוח האחרון, נחסם אף הוא.
מאז אנחנו כאן בכל תשעה באב, לציין את מה שמעל פני הקרקע מצוין כרנסנס של ישראל ויהודה. האגדה מספרת על שני אחים, האחד רווק והשני בעל משפחה, שירשו שדה. לאחר הקציר חשב הצעיר – לאחי יש משפחה, אעביר לו תבואה מחלקי. והבכור חשב – לאחי אין דבר פרט לשדה, אעביר לו מחלקי. השניים נפגשו עם אלומותיהם באמצע הלילה, ובאותו המקום נבנה המקדש. כמה שונה אגדה זו מאגדת הקמתה של רומא על ידי מי ששפך את דם אחיו. כמה שונה מסיפורנו שלנו.
נמצאים כאן מתי-מעט, צאצאיהם של המנודים מדעת; אלו שסירבו לבחור בין המחנות. שסירבו לתעודות הזהות החדשות של שתי המדינות ונותרו במעמד תושב. אנחנו הולכים ומתמעטים, הלחץ כבד. הדור ההוא כבר עבר מן העולם, והמציאות האיומה של החלוקה נראית טבעית, נורמלית. בחושך הזה, ליד גלד הסלע המוצק, הלא-משתנה, קשה להאמין אחרת. אבל אנחנו מדליקים כאן נרות ומתפללים, כן, מתפללים, אף שאנחנו תחת אזור השיפוט של מדינת תל-אביב – מתפללים לאיחוי. מאמינים שיבוא, אף על פי שמתמהמה. ואם נמות אנחנו, יבוא המשיח בדור אחר.
אף אחד לא יודע מי פוצץ את המנהרה של המטרו בין תחנת הרוא"ה לתחנת החזון-אי"ש. האשימו את מחתרת החופשיים, אחרים את הפלנגות של סאטמר. אבל הביצוע הכמעט כירורגי נראה מקצועני מדיי. המעבר הפתוח האחרון, נחסם אף הוא.
דייב סיים את נאומו מלא הפאתוס, הקבוע כמעט, ואני נשבעתי לעצמי שלא עוד. שזאת הפעם האחרונה. שבשבת הקרובה אגש למשרדים בכיכר חולדאי, אמלא את הטפסים ואהפוך לאזרח נורמלי. מתוך כבוד לאבא זיכרונו לברכה המשכתי במסורת הזו עד עכשיו, אבל חלאס. לא אכפת לי אם כאן או במדינת היראים, אבל עד הילדים. מילא אני, שלא יכול לקבל משרה ניהולית בשום מקום, שסופג את הבוז של הנאורים. אבל כשהבקשה לרשום את נמרוד לגן נדחתה, אמרתי לאמילי, בסדר, אני נכנע. ואמילי סלחה לי באותו לילה על כל העקשנות שלי, על כל הצער שהסבתי לה. מה היא אשמה, מה? היא עזבה את בית הוריה איך שהיכרנו, וחשבה שגם אני בדרך. באשמתי. הייתי מבולבל אז, עדיין עם שאריות גיל ההתבגרות על השפתיים. מה הבנתי בכלל. אבל מה שהיה מרדני וחצוף-מתוק אז, הפך למועקת היומיום. הסתדרנו, ורבנו וּכְשכבר כמעט עזבה אותי, הגיע נמרוד. ברוך השם שהגיע נמרוד, כי בלי אמילי הייתי גומר עם הכל. מצטרף לפלנגות הקודש, מתפוצץ באיזו שְרִימְפְּסִיָה בדיזינגוף.
אבל אחרי אותו לילה שכמעט הביא עוד נמרוד לעולם, שוב יקדו בגב שלי העיניים החזקות של אבא, ושוב יצאתי מהבית, כשבגב שלי יוקדות האכזבות של אמילי. ושוב מצאתי את עצמי עם פחות משלושים דפוקים אחרים, שמתעקשים להיחנק בָּרָציף הנטוש של המטרו, משתנקים מעשן של נרות נשמה. רק נסיים ונברח מכאן.
לקחנו את האתים והמָכּושים מהערמה, וכמו בקבורה אצל הדוסים ניגש כל אחד בתורו אל הקיר והלם בו. כמה גושים נכנעו ונשרו. ממש גאולה. עוד מעט יֵצא המטרו האחרון מכצנלסון, ומי שמילאו את חובתם הסמלית, מיהרו לרדת מהרציף ולהיבלע במנהרה החותרת מערבה. נשארתי אחרון. נישקתי את האבן והתנצלתי – אבא, ניסיתי. באמת שניסיתי. אבל נמרוד חשוב יותר מהחלומות שלך, מהצוואה שלך. נמרוד הוא חלום-חַי, הוא הצוואה שלי. נישקתי שוב את הקיר, וכנראה רק דמיינתי; מהצד של החזון-אי"ש נשמעו נקישות פטישים עמומות.
ללא מנוח - שהרה בלאו
אומרים שההיסטוריה תשפוט? היא לא.
זה לא יעניין אותה. אבל א נ י אשפוט. אותי זה מעניין מאוד.
אני מתבוננת בכם כבר שלושת אלפים שנה. מדי פעם יש מישהו שמקשיב, אבל מעולם לא הצלחתי למנוע ממישהו לצעוד לתוך אסון. גם לא מעצמי.
אם רק הייתי יכולה להזהיר לפני שפיצלתם הממלכה לשתיים, אם רק הייתם יודעים למה זה יגרום. בינתיים זה איכשהו מצליח לכם. אבל אני יודעת לאן זה הולך. למקום שזה תמיד הלך. לאבדון.
אני זוכרת איך פעם כמעט הצלחתי להזהיר מישהי.
זה היה כמה שנים אחרי הפיצול. היא ישבה בחדר שלה, נראה לי שהיתה סופרת, מדוכאת מאוד, או לפחות זה מה שאמרה למישהו בטלפון. הקול שלה היה שקט מאוד כשאמרה "איזה מזל שלפחות קיבלתי את משימת הכתיבה הזו, כמו בכל יום שנה לפיצול" היא לא הפסיקה לאכול תוך כדי שדיברה, החדר שלה היה מלא בעטיפות פתוחות של חטיפים.
בדן עדיין חוגגים את ימי השנה האלה. ביהודה קצת פחות.
היא בחרה בדן, כמובן. דרך החיים שלה, הנפש שלה, ההויה שלה כל כולה דנית והיא לא מתחרטת לרגע, היא לא היתה שורדת יום אחד ביהודה.
הבעיה היא שהחלוקה נעשתה כל כך מהר, בחיתוך אחד, ולא חשבו שם עד הסוף.
הדנים כל כך נרתעו מכל מה שהריח יהודה ויהדות, עד שהכל נאסר.
"קחו את התנ"ך שלכם, מי צריך את השיט הזה" הם אמרו. ועכשיו זה חסר לה. היהודה שבתוכה חסרה לה.
היא כמובן לא תלך ליהודה, שהולכים ושוקעים בבוץ ההררי שלהם. קשה שם מאוד. הם כמובן לא יודו בזה, תמיד היו גאוותנים ועזי פנים, אבל השמועות אומרות שהם אכלו אותה. אני יודעת שאלה לא שמועות. הם אכלו אותה בגדול.
אז עכשיו הדנים חוגגים, אבל פיצול הממלכה אף פעם לא הוביל למקום טוב. אם רק הייתי יכולה להזהיר אותה ש..
אם רק הייתי יכולה להזהיר לפני שפיצלתם הממלכה לשתיים, אם רק הייתם יודעים למה זה יגרום. בינתיים זה איכשהו מצליח לכם. אבל אני יודעת לאן זה הולך. למקום שזה תמיד הלך. לאבדון.
או! סוף סוף פתחה תנ"ך. למטרות תרבותיות או ספרותיות זה עדיין מותר. אני נדרכת. תכף אזנק לתוכה. היא תקרא לזה 'השראה' ותיקח את כל הקרדיט לעצמה, אבל לא איכפת לי.
עוד פעם התמונה הארורה. למה היא הכניסה אותה לתוך התנ"ך? עכשיו הכל יהרס, היא לא תצליח להתרכז במשך שעות.
זה הבן זוג ההוא שלה. ראיתי אותו, לא מציאה גדולה. היא לא האמינה שהוא בחר ביהודה. והוא עוד ניסה לשכנע אותה לבוא איתו.
אני אישית, יכולתי להבין אותו. גם אני הלכתי אז, לפני שלושת אלפים שנה אחרי האיש שלי, מיהודה לדן. עשיתי את זה למרות שכולם הזהירו אותי. ובאמת כל חיי התגעגעתי הביתה.
אבל היא לא הסכימה לעבור ליהודה בשום אופן.
זו היתה הפעם הראשונה שהם רבו באמת. הייתי די מרוצה, היא אף פעם לא ידעה לריב, תמיד היתה מן טיפוס מרצה, רק שכאן היא הרגישה שהיא נלחמת על חייה והיא ניצחה.
אם תשאלו אותה, היא הפסידה. ביהודה הוא מצא מישהו אחרת שדיברה "ערכים" וצ'יק צ'ק הם התחתנו. היא לא האמינה.
אבל ביהודה כמעט כולם מתחתנים מהר.
נו, הזמן עובר, שתפסיק להתעכב על התמונה ותפתח כבר את התנ"ך, אחרת אחוויר ואעלם וכל מה שישאר ממני יהיה רק זכרון רחוק, אד חיוור, משהו שהוא צל של רעיון.
אתם כבר יודעים מי אני?
אין לי שם, אבל לבן שלי יש. קראתי לו שמשון.
אבא שלו, מנוח, היה משבט דן ואני הייתי משבט יהודה, ובאמת היתה בי גאוות יהודה, השבט המנהיג, האריה, זה שהלך ראשון. דן היה תמיד במאסף וכולנו זלזלו בו, כמעט כמו שהוא תיעב אותנו. אבל היו לו היתרונות שלו, הוא היה קוסמופוליטי, תושב מישור החוף, קרוב לנמלים. הוא היה איש העולם. לא הבנתי את זה אז.
איך נגמר הסיפור שלנו, כולם יודעים.
תמות נפשי אמר הבן שלנו. תמות נפשם, תמות נפשכם.
כל העמודים התמוטטו. כל הבניין נהרס.
הכל נגמר.
