בשנות ה-60 היתה המוזיקה הישראלית מגויסת עדיין לעיצוב דמותה של ישראל הצעירה. ברדיו שלטו אז שני סגנונות מוזיקליים: שירי ארץ-ישראל יפה ושירי הלהקות הצבאיות. שני הסגנונות כמעט לא התייחסו למרחב הגיאוגרפי ולא לקחו בחשבון את הידע והטעם של בני עדות המזרח.
הצביעו עכשיו: מצעד אגן הים התיכון של כאן גימל
בסוף שנות ה-60 פרצו לתודעה שני סגנונות מוזיקליים חדשים: מוזיקת הרוק, שהגיעה היישר מאנגליה ומאמריקה; והמוזיקה היוונית, בפי זמרים שהגיעו לארץ מיוון כדי להופיע במועדונים. המוזיקה היוונית היתה במובן מסוים תחליף ופיצוי על היעדרה של המוזיקה הערבית בנוף הישראלי. הצלחתה בקרב יוצאי עדות המזרח (אך לא רק) נתנה לגיטימציה להנאה מצליל ים-תיכוני, שהיה חף מן המשמעויות הפוליטיות שנשאה המוזיקה הערבית. וכך, ניצני המוזיקה ה"ים-תיכונית" החלו להיראות בארץ.
אריס סאן, נגן גיטרה וזמר, היה המוזיקאי הזר ששינה את פני המוזיקה הישראלית בשנות השישים. בשנת 1968, הוציא סאן את השיר "בום-פם", שהפך ללהיט ענק וסימן את תחילתו של השיגעון היווני בישראל. סאן לא שיחזר בנגינתו את המוזיקה היוונית המקורית, אלא יצר צליל ישראלי יווני ייחודי: פיוז'ן חשמלי בין צליל הבוזוקי האותנטי לבין מוזיקת גלישה (surf music), סגנון אמריקאי ("הצלליות", "נערי החוף", ה"ונצ'רס"), שהיה פופולארי מאד באותם ימים בקרב הצעירים. סגנון זה שהפך למזוהה כל כך עם נגינתו של אריס סאן יצר צליל ים תיכוני חדש שהתחבר בטבעיות לישראלים ולישראליות. חשוב בהקשר זה, לשים לב לציטוט המוזיקלי שסאן הכניס לקראת סוף ב"בום פם", הלקוח מתוך השיר "אינתה עומרי" של הזמרת המצרייה אוּם כּוּלְתוּם.
