הילה, אחותו של סמ"ר הלל סולומון בן ה-20 שנפל ב-31 באוקטובר בעזה, שוחחה עם ליאל קייזר וסולימאן מסוודה היום (שלישי) בכאן רשת ב, ושיתפה בכאב ובגעגוע לאחיה הקטן.
הילה, אחותו של הלל סולומון, לוחם גבעתי שנפל בעזה: "מגיל צעיר החלום שלו היה להיות לוחם, כמו אבא. ב-7 באוקטובר כולנו היינו מבוהלים והוא התכונן וחיכה לטלפון לצאת לדרך. הוא אמר שבשביל זה הוא התגייס לצבא ושנשמור על עצמנו. הוא היה האח הקטן, שהרגיש כמו אח גדול"@lielkyzer @SuleimanMas1 pic.twitter.com/79rxirswRc
— כאן | רשת ב (@ReshetBet) December 6, 2023
הלל היה לוחם בגדוד צבר בגבעתי, שנפל עם 11 מחבריו כשטיל נ"ט נורה לנגמ"ש בו שהו. השירות בגבעתי, כך מעידה הילה, היה חלום שהתגשם עבורו: "הוא רצה להיות לוחם כמו אבא שלנו, כשהגיע המכתב שבו התבשר שהתקבל לגבעתי הוא היה מאושר. בכל פעם שהיה חוזר הביתה מהצבא, הוא היה מחייך ומספר כמה הוא מסופק מהשירות ומכך שהוא מגן על המדינה שלנו ותורם את חלקו".
בשבוע שלפני פרוץ המלחמה, הלל יצא לרגילה ובילה בבית בחיק משפחתו. במשך השבוע הזה, שהתברר בדיעבד כשבוע האחרון עם אהוביו, הוא ניצל כל רגע עמם: "הוא רצה להספיק כמה שיותר בחופשה הזאת - הוא נסע לסבתא שגרה רחוק, טייל איתנו, האחיות, ואפילו הלך לברכת הכוהנים בירושלים", סיפרה הילה.
בבוקר ה-7.10 הוא התעורר עם ההורים והאחיות בביתם בדימונה לצלילי האזעקות. "כולנו היינו מבוהלים, אבל הלל היה מאוד מפוקס", סיפרה הילה. "הוא הכין תיק, לבש מדים - ורק חיכה שייקראו לו. לא רצינו שייצא כשיש אזעקות, אבל הוא אמר לנו שבשביל זה התגייס לצבא - שהוא חייב לצאת ולהיות עם החברים לגדוד ולהגן על המדינה", שיחזרה הילה. לפני שיצא, הוא הספיק לבקש מאחותו ורד שתשמור על ההורים שכל כך כיבד ואהב: "היא ליוותה אותו החוצה ולפני שהלך הוא אמר לה: 'תישארי בבית, תנעלו את הדלת ותשמרי על אבא ואמא'".
עוד בנושא
במשך המלחמה ועד נפילתו, הלל הביע דאגה לחטופים השוהים בשבי בעזה וייחל לחזרתם: "בשיחות איתו הוא רק שאל: 'מה קורה עם החטופים? התחילו להחזיר אותם?'", סיפרה הילה. "כולנו רצינו שישיבו את החטופים בדרך שלא תהיה כרוכה בכניסה לעזה, אבל הוא התעקש ואמר שאין דרך אחרת, שהוא נכנס לשם כדי להחזיר את החטופים והשקט למדינה שלנו. במלאת שלושים לפטירתו, דיברתי איתו מעל הקבר ואמרתי: 'הלל, תראה, בזכותך ובזכות החברים שלך החטופים החלו לחזור'".
קרוביו של הלל מעידים שהיה אכפתי ונדיב, וסיפורים רבים על כך מתגלים למשפחתו רק כעת, לאחר מותו: "כתלמיד, ליאל קיבל פרס כספי על הצטיינות חברתית ולימודית. הוא החליט לוותר על הפרס, וביקש מהמורה שתעביר אותו לילד אחר, שהיא יודעת שזקוק לו". לצד הסיפורים, הילה מתמודדת עם געגועים ללוחם האמיץ, שהיה בראש ובראשונה אחיה הקטן: "כל דבר בבית מזכיר לי אותו. אני מסתכלת על הגינה שהוא אהב לטפח, וחושבת עליו. אני רואה את האופניים שלו יושבים בבית - ויודעת שאין מי שיירכב עליהם".
הילה ביקשה לחזק את המשפחות השכולות הנוספות: "אנחנו ביחד בזה. זה לא פשוט בכלל, אבל בעזרת השם הקדוש ברוך הוא ייתן לנו כוחות להמשיך".
