בשנה האחרונה מאז נהרג אביה, סא"ל ארז שחייני, בתאונת אימונים, תמר בת ה-12 הכירה חברים חדשים, ילדים כמוה שאיבדו את היקר להם מכול. "לפעמים אני מרגישה שכאילו הם אנשים שמבינים אותי, והם יודעים מה אני עוברת", אומרת שחייני לכאן חדשות. "ולפעמים אני שוכחת, לרגע קטן".
מאיה, בתו של סא"ל דולב קידר, הייתה בת שמונה כשאביה נהרג במבצע "צוק איתן". בפעילויות של ארגון אלמנות ויתומי צה"ל היא משתתפת כבר תשע שנים ובקרוב תתגייס לצבא. "בערך חצי שנה אחרי 'צוק איתן' הייתי עם הכי קטנות, היינו פעם ראשונה וזה היה ממש מוזר, כי לאורך כל התהליך אתה מוצא חברים וזה נהיה חברים מטורפים של הכול", אומרת קידר לכאן חדשות.
נטע הייתה רק בת ארבעה חודשים כשאביה, ינאי וייסמן, נרצח בשעה שניסה למנוע פיגוע בסניף "רמי לוי" בשער בנימין לפני שבע שנים. "בסופר היינו אני, הוא ואימא שלי", משחזרת נטע. "היו שם כמה מחבלים, אבא שלי הלך, רצה להפריד נראה לי. המחבל הרג את אבא שלי, הוא בא מאחוריו וירה בו".
רגע לפני עוד שבוע של כיף וגיבוש במסגרת הארגון, הן ועוד אלפי ילדי הארגון הגיעו ללונה פארק. הזיכרון של אבא אצל תמר עדיין טרי. כשאביה ארז נהרג בהתרסקות מסוק מול חופי חיפה, היא הייתה בת 11 והגעגוע לא מרפה. "אני ממש זוכרת אותו, אז זה ממש חסר לי", היא מספרת. "אימא עוזרת לי המון. אני גם ממש אוהבת לדבר עם אנשים שאני לא הכרתי לפני, נגיד חברים שלו מהצבא, שהם יכולים לספר לי סיפורים חדשים שלא הכרתי".
אצל נטע הזיכרון מתבסס בעיקר על מה שהיא שומעת מאימא שלה, יעל. כשנשאלה אם יש משהו שהייתה רוצה להגיד לאבא שלה, אפילו שאינה זוכרת אותו, השיבה: "חוץ מזה שאני מתגעגעת אליו, לא".
לגדול ללא אבא שלפתע נעלם מהחיים, מארוחת הבוקר, מהטיול המשפחתי, מנשיקת לילה טוב, מעמיד את היתומים עם מציאות חדשה, כואבת. "אני מרגישה שיש לי בגרות יותר גדולה, נגיד מאחרים", מספרת קידר. "פתאום אתה נהיה חרדתי יותר, אתה ממש מפחד אם משהו יקרה לאימא. זה משהו שלא היה לפני, ואז פתאום זה לא מובן מאליו. זה מפחיד".
"יש ילדים שלוקחים את ההורים שלהם ממש כמובן מאליו, רוב הילדים", אומרת תמר. "אני זוכרת שגם אני הייתי עושה את זה. ואז פתאום אני מבינה שזה קשוח. שצריך לא לקחת אותם כמובן מאליו, שזה טוב שיש לך מישהו".
במשך השנה עורך ארגון אלמנות ויתומי צה"ל עשרות פעילויות לילדים, כדי למלא ולו במקצת, את החלל הגדול שנוצר. "המהות העיקרית שלנו היא לתת להם תשתית קהילתית, לספק להם קהילה של ממש", הסביר שלומי נחומסון, מנכ"ל ארגון אלמנות ויתומי צה"ל. "גם לעבור כל מיני פעילויות שלא רק מדברות על המכנה המשותף הטרגי של הילדים ושל האימהות, אלא גם באמת מצליחות לצמוח מתוכו, ליהנות מתוכו, לחיות חיים עשירים, חיים של משמעות".
למאיה, תמר ונטע אין יום זיכרון אחד בשנה. "יום הזיכרון הוא יום ממש קשה ואני מרגישה שזה כמו כל הימים האחרים בשנה", אומרת תמר. "יום הזיכרון הוא לא בשבילי, הוא בשביל האנשים שלא קשורים כל השנה לדבר הזה. זה יום בשבילם לעצור, לא בשבילי".
"אני לא עליתי לקבר עד כיתה ח'", מספרת מאיה. "זה ארבע שנים, יותר אפילו, אחרי. כל פעם שאנחנו הולכים לשם ביום הזיכרון ובאזכרה - זו ההוכחה, זו השגרה שאבא לא בבית. אז זו נפילה. המעבר ליום העצמאות הוא נורא חד והוא נורא קשה. זה תהליך שהוא ארוך יחסית".
"ביום הזיכרון לא יצאתי מהבית בכלל", משתפת שחייני, כשהיא נזכרת ביום הזיכרון הראשון שלה כבת שכולה, בשנה שעברה. "אנחנו גם לא כל כך חגגנו אחרי זה את יום העצמאות. פשוט הרגשתי שזה ממש יותר מידי. כל העם יכול לעבור, אבל מה אם אני כרגע לא יכולה לעשות את המעבר הזה?".
בגיל ממש צעיר הן מבינות שהשכול ילווה אותן כל חייהן, ולא ייעלם משנה לשנה. הן רק ימצאו את הדרך להתמודד איתו. "בהתחלה שמרתי מלא בבטן, ואז ביום הזיכרון היה מן 'בום' כזה", אומרת תמר. "זה ממש לא נעים שהכול מצטבר ואז להוציא ב'בום'. אל תהיו 'חזקים'. לא לשמור בבטן. לבכות - תמיד".
