מתוך הכאב העמוק ביותר שבראה האנושות, יוצא כעת מסר מאחד. יוסי צור איבד את בנו אסף בפיגוע הנורא בקו 37 בחיפה לפני 20 שנים. הוא קיבל את הבשורה המרה כשהיה בנסיעת עבודה בגרמניה.
"5 במרץ 2003 היה יום רביעי, יום אביבי", סיפר צור. "השמש זרחה והשמיים היו כחולים. מוקדם בבוקר יצאתי בטיסה לעוד נסיעת עבודה קצרה. בדרך, כשהייתי ברכבת, התקשר אליי הבן שלי אסף. עניתי לו, קצת מופתע. השעה הייתה מוקדמת והוא אמור היה להיות בבית ספר. אסף חשב שחיפשתי אותו. סיפרתי לו שאני ברכבת בגרמניה ושלא, לא התקשרתי. בקצרה אמר לי: 'אה, בסדר. אל תשכח להביא לי משהו. ביי'. זאת תהיה הנסיעה היחידה ממנה אחזור מבלי שהבאתי לו משהו".
איריס שגב שכלה את בנה נמרוד במלחמת לבנון השנייה. נמרוד, בן 28, גויס למילואים בצו 8. הוא נכנס ללבנון עם טנק המרכבה שבו שימש טען. הוא נפל בקרב בעייתא א-שעב, כשהטנק שלו נפגע ממטען צד וטיל נ"ט. מעוצמת הפגיעה נהרגו נמרוד וכל אנשי הצוות. הוא הניח הורים, אח, אישה וילד, רק בן שש.
צור מתגורר בחיפה, איש היי-טק, נשוי ללאה, אב לעוד שלושה בנים מלבד אסף. שנתיים לאחר הפיגוע, נולד איתן. "היינו כבר די מבוגרים כשאסף נהרג וזה לא ממש הלך בקלות", סיפר. "אבל אני תמיד אומר שבחסדי האל והטכנולוגיה, הצלחנו בסופו של דבר כן לעשות את זה ולהביא את איתן".
איריס, ילידת ראש פינה, נשואה לחזי. הם גידלו כאן שני בנים, נמרוד ואהוד שחי היום עם משפחתו בניו יורק. יש להם שלושה נכדים. אחד מהם, עומר, בנו של נמרוד.
צור ושגב לא היו מעורבים פוליטית לפני האסון. השכול, כך נדמה, מקצין עמדות. איריס פנתה שמאלה, הפכה פעילה בארגונים שדוגלים בשיח עם פלסטינים, ויוסי מנגד הלך ימינה. הוא פעיל במאבקים לשלילת זכויות מחבלים ואסירים פלסטינים.
בזמן שאיריס מחפשת להידבר עם משפחות שכולות פלסטיניות, הוא עתר כמה פעמים נגד שחרור הסייען שסייע למחבל שביצע את הפיגוע בקו 37. הוא גם התנגד לעסקת שליט. "החזון שלי זה שלום", אומרת שגב, "שזה כאילו מופרך בעיני כל כך הרבה אנשים, אבל גם כאן החזון הוא שלום בין בני אדם".
"אנחנו מסכימים על החזון", משיב צור. "לשנינו יש ילדים, לשנינו יש נכדים, ושנינו יודעים מה אנחנו רוצים בסוף בשבילם. אנחנו מתווכחים על הדרך. כל אחד מתווכח על איך מגיעים לחזון הזה. זה כנראה יימשך עוד ככה כמה שנים לפחות".
אסף צור ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
דווקא בימים של ויכוח כואב בתוך ישראל, כשנדמה שאפילו יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות המאחדים, נתונים בסכנה ועלולים להפוך לחלק ממחאה, הם מראים לנו את המשותף. הם ששילמו את המחיר היקר ביותר, מנסים רגע לפני שגם הימים האלה יהפכו כלי שרת בידי ציניקנים, להתוות לנו דרך שפויה.
"זה היה צריך להיות הנורמלי", אומר צור. "אנשים חלוקים בדעותיהם וממשיכים להיות חברים ולהיות נשואים ביחד, חברים ביחד. והגענו למצב אבסורדי שאנחנו יוצאי הדופן, אנחנו המוזרים". אז האם צריך, חס וחלילה, לאבד את היקר לך מכול, בשביל להבין את זה, שזה הנורמלי? "לא צריך", משיב צור. "אבל, אתה יודע, אנחנו לא שולטים בחיים שלנו".
מפגש אקראי בבית העלמין בראש פינה הוליד חברות. על אף הפערים בתפיסות הפוליטית, השניים מצאו שיח משותף שהוליד את הספר "שמאל, ימין, שכול". "הנושא הסתובב לי בראש כמשהו ערטילאי", אומר צור. "אבל את הסיפור עצמו רציתי לספר כבר די הרבה זמן".
"אנחנו מסתכלים סביבנו, אנחנו רואים מה קורה", מסבירה שגב. "עוד לפני שזה הידרדר למצב של הפילוג הנוראי שיש כרגע. אצלי לפחות, זה לא בהכרח עניין פוליטי", היא אומרת. "אני חושב שאנחנו לא ערבבנו פוליטיקה ושכול", ממשיך אותה צור. "אני חושב שיותר נכון להגיד, שבעצם השכול חיבר אותנו בצורה שהפוליטיקה לא יכולה להפריד אותנו".
נמרוד שגב ז"ל. צילום: באדיבות המשפחה
בימים אלה הם מגייסים תרומות בגיוס המונים. הם מקווים שהספר יצליח לעשות את מה שכמעט איש לא מנסה בימים אלה של קרע בעם: לגרום לאנשים לדבר איש עם רעהו, לשמוע את הצד השני בלי לנסות לשכנע, פשוט להקשיב.
"כשיוסי מדבר אז אני חושבת על זה שהם יגידו: 'טוב, בטח, הם שניהם איבדו ילדים אז ברור שהם מכבדים את הקשר ביניהם', או מה שזה לא יהיה", אומרת איריס. "וזה לא כך, בגלל שאני מכירה הרבה הורים שכולים שמאוד לא מסכימים איתי. אז המסר הוא: חלוקים בדעותינו - אבל מכבדים את האדם שיש מעבר לדעות הכביכול פוליטיות".
כל אחד מתמודד עם השכול בדרכו. את איריס פגשנו לפני כעשור כשהוציאה עם הורים שכולים את הספר "טעם לחיים", שכולו מתכונים שהילדים שאינם - אהבו. גם רשת בתי הקפה "נמרוד" הנציחה את הבן שנפל. יוסי נושא על חולצתו כל הזמן את דיוקנו של בנו ומבקש ממטיילים לשלוח אבנים מרחבי העולם שיונחו על קברו של אסף ולהצטלם עם תמונתו באתרים שונים.
אין ניסיון לשכנע זה את זו, או זו את זה? "מזמן לא, אולי מההתחלה לא", אומרת שגב. "אני חושב שזה גם חלק מהחוזק של הספר", ממשיך צור, "במסר שאנחנו מנסים להעביר לאנשים, אנחנו אומרים להם: 'אתם לא תצליחו לשנות אחד את השני, אז לפחות תחיו עם זה בחברות ובכבוד הדדי, תתווכחו על הדעות ותחיו כאילו אין דעות. היינו רוצים שהמסר הזה והספר הזה ידחפו עוד ועוד אנשים להבין את זה ולעשות כמונו".
כשקוראים את סיפורם של איריס ויוסי קשה שלא לתהות - האם אנחנו צריכים להמתין לאסון נורא כדי לדבר אחד עם השני, ולהיות קצת יותר שקולים במקום שכולים.
