העימותים האלימים בעזה אתמול (שני) לא היו סביב המחאה על העברת השגרירות או אל-אקצא, אלא על החיים. על מציאות החיים. ישראל צריכה להבין: לתושבים בעזה אין מחר.
מי הם אותם אנשים שרצים לגדר, בין אם מרצונם החופשי ובין אם בלחיצת כפתור של חמאס? אוכלוסייה חלשה, אנשים מובטלים. לא כולם אנשי חמאס. והם שולחים את עצמם לגדר מסיבה אחת פשוטה – אין להם מחר.
נניח שעשרת ההרוגים הראשונים אתמול לא ידעו שייהרגו על הגדר. נגיד. אבל למישהו יש הסבר הגיוני ל-20, ל-30 ול-50 הבאים, שרצו אחריהם כעיוורים להיהרג?
אלה מתאבדים. ולמה בן אדם מתאבד? כי אין לו מה להפסיד יותר.
באוכלוסיית הצעירים בעזה, בני 29-15, יש יותר מ-60% מובטלים. מכר מעזה אמר לי בימים האחרונים כי צריך להסתכל על האדם הפשוט: "תחשוב על האנשים המסכנים האלה, שפתאום אומרים לאחד מהם שהוא ראש יחידת העפיפונים הבוערים בצפון הרצועה, או ראש יחידת הצמיגים בדרום הרצועה". כך, חמאס יוצק להם משמעות חדשה לחיים.
ההפגנות שהתקיימו במקביל להעברת השגרירות לירושלים הן איחוד מועדים מלאכותי וציני שחמאס יצר. זו הדרך של הארגון להסביר מוות של כ-60 אנשים - למען המולדת וירושלים. אבל חמאס דחף את האנשים להתפרע בגדר במטרה אחת: להשיג לעזה את מה שלא השיג בצוק איתן - שינוי מציאות החיים.
ואיך עושים זאת? מלחיצים את ישראל, את מצרים ואת הרשות הפלסטינית באמצעות בלגן. אפשר לומר שהארגון נכשל במספר המפגינים שרצה להביא, אך מספר ההרוגים הגבוה ודאי השיג את המטרה שלהם.
בשורה התחתונה, הכול שטויות – חמאס רוצה התערבות חיצונית ברצועה. כזו שתציל את עזה מעצמה.
