אם היו אומרים לגבריאל לפני 10 שנים שיום אחד הוא יהיה קצין בצה"ל, חייל בסיירת שלדג וצנחן הוא כנראה היה צוחק. "כל החיים הייתי חסר מסגרת, תמיד הרגשתי נחות", הוא אומר . "על הצבא הסתכלתי כמקום להוכיח לכולם, להתחיל חיים אחרים. אמרתי לעצמי שאני רוצה להגיע הכי גבוה".
בגיל 6 גבריאל ושני האחרים שלו הוצאו מהבית, ועברו לפנימיית הדסים. "נולדתי לאמא ואבא מדהימים, אבל מבחינת היכולות כל אחד מהם התמודד עם הבעיות שלו. הייתי בורח מהפנימייה בגיל קטן חוזר אליהם בלילה. זו הרגשה שגורמת לך לחפש כל כך הרבה דברים, אם זה להתנסות טיפה בסמים או לגנוב. בגיל 10 מצאתי את עצמי מאושפז בבית חולים לבריאות הנפש בנס ציונה".
גבריאל שהה במשך חצי שנה המוסד לבריאות הנפש. את הביקורים של אימו הוא לא שוכח. "אני זוכר שהיה לה מאוד קשה להגיע, היו לה את ההתמודדויות הנפשיות שלה. היא הייתה מגיעה עם שקית ענקית של ממתקים. בכל פעם שהיא הייתה הולכת הייתי בוכה במשך שעות".
כששוחרר מאשפוז גבריאל עבר לגור עם סבו וסבתו בבית שמש, אז הוא החל להיחשף לצבא. "הבנתי שאני הולך להתגייס והתחלתי ללמד את עצמי, לקרוא עיתונים, סתם, לא עניין אותי העיתונאים עצמם, עניין אותי ידיעת הארץ. הבנתי שאני רוצה להתגייס ליחידה מיוחדת, אז התחלתי ללמד את עצמי דברים, להשלים את הפערים".
"בשישי-שבת, בזמן שכל החברים יוצאים ושותים, 12 בלילה, אני זחלתי בחופים של אשקלון מסוכה לסוכה. בדיעבד אני אומר: בואנה איזה משוגע, אבל אין, אי אפשר להבין. אם יש לך את המטרה הזו מול העיניים אתה כל כך רוצה להגיע, לא עניין אותי כלום.
בנובמבר 19 גבריאל מתגייס לשלדג ועובר את הגיבוש. "זה היה אחד הרגעים המרגשים בחיים שלי", הוא אומר. "עברתי שם מסלול של שמונה חודשים, שיא העולם. כל החברים והעיר אומרים וואו, בדרך כלל מהסביבה שלי לא מגיעים לשם. כל פעם שאתה יוצא מדברים איתך, פתאום אתה לא כזה מסכן".
אבל אז הוא נפצע, בזמן אימון קרב מגעץ "אני זוכר את המפק"ץ נעמד, ואני עם כתף פרוקה על הרצפה, כולם מסביב. אני זוכר שבמבט שלו ראיתי את ה'אוי ואבוי'. אמרתי לעצמי: התגייסת להיות קודם לוחם ואז קצין, לוחם לא יתאפשר לך להיות. יש משפט שאני מאמין בו – אח שלי אתה לא עץ, אם לא טוב לך, תזוז".
אז גבריאל פיקד על קורס מ"כים והגיע לבה"ד 1, שם הוא נמצא כבר שמונה חודשים ומתכונן לאתגר הבא שהדרגות יביאו איתם. היום הוא אומר שלמד להשלים את העבר שלו: "היום אני מבין שההורים שלנו לא היו יכולים לגדל אותנו. כשהייתי קטן תמיד הייתי מדמיין ששיא העולם זה לגור עם אמא ואבא. היום אני מבין שגם לבקר מדי פעם זה בסדר".
