ביום שישי האחרון מצאתי את עצמי רצה עם בני משפחתי ועם סועדים אחרים למרחב המוגן במסעדה בראשון לציון. עמדנו מספר דקות בשקט עד ששמענו קול נפץ. אחד הסועדים אמר "מי היה מאמין שהטילים מגיעים למרכז הארץ". התבוננתי סביבי ואמרתי, איזה מצב הזוי? איך מסבירים לתושבים שאינם ישראלים את הסיטואציה של עמידה במרחב מוגן בעת בילוי משפחתי במסעדה?
מדינת ישראל היא נס, נס במהותה, לפני 74 שנים בלבד מדינה חדשה הוקמה. בית בטוח ליהודי מדינות העולם, לאחר השואה וליהודים ממדינות ערב. שנים של תפילה לכיוון ירושלים התאפשרו לכדי מציאות והנה המדינה הוקמה עם חלומות, הרבה תקוות לשיגשוג ושלום.
אולם המצב הפוליטי כולל מלחמות, מבצעים והצורך להגנה וביטחון המשיכו וממשיכים ללוות אותנו ולגבות מאיתנו מחיר פיזי ונפשי. מחיר שהאזרחים והאזרחיות משלמים. סבינו, הורינו, ילדנו ואנו. ככל שהשנים מתקדמות, נראה שבעתיד גם השפלה, המרכז וירושלים יהיו חשופים לטילים וכולנו נצטרך להתמודד עם חשיפה לאירועי ביטחון וחוסר ביטחון.
מחקרים רבים על טראומה כרונית של טילים לימדו אותנו על כך שהתגובה האוטומטית והנורמלית מאזעקות ומטילים היא של לחץ וחרדה ואפילו הפחד למות. כחוקרת טראומה של לוחמות וטראומה של נפגעות אלימות שנים, הרגשתי במסעדה את תחושת הסטרס בגוף שלי. זוהי תגובה נורמלית ובלתי נמנעת למצב לא נורמלי. אכן המצב הזה של טילים הוא לא מצב נורמלי! באותם רגעים כשהגוף שלנו מגיב בפחד ומבטא את הפחד בסימפטומים של נשימה קצרה ורעידות בגוף, הדחף של הגוף הוא להתכווץ ולהתקפל.
רגע זה הוא קריטי בהגנה מפני סטרס. הדבר שעלינו לעשותו הוא להתחבר לגוף שלנו, ולנשום להתרחב. בניגוד למנגנון הטבעי של הגוף שמעוניין להתכווץ. נסו להרגיש את מגע כפות הרגליים שלכם נוגעות ברצפה ותתבוננו בנשימה. פחד זה דבר מצמצם.
כפי שפרופסור ויקטור פרנקל כתב בספריו על משמעות בעקבות טראומה, הגוף הינו חלק מהנפש ומהרוח שלנו ושלושת המימדים כרוכים זה בזה. המחקרים מציעים טכניקות טיפוליות פשוטות המאפשרות לשלב גוף ונפש על ידי תנועה. השילוב של הגוף בתהליך הרגיעה מאפשרת לחלץ את האדם מהקפיאה (Freeze) בשל הטראומה.
הידע שנצבר בישראל בעקבות האירועים הביטחוניים והטיפול הנפשי בטראומת קרב וטראומת מלחמה כרונית איפשר לחוקרים מישראל לייצא למדינות בעולם את הממצאים שנצברו ב-74 שנים של ניסיון. אחד המודלים הנלמדים היום ברחבי העולם הוא מודל מעש"ה שפותח על ידי פרופסור פרחי ומומחים לטראומה.
מודל זה מציע שאחרי הרגעים הקריטיים של הטראומה, טילים או אזעקה, יש לפעול על ידי ארבעה שלבים:
א. מיקוד הקשב
ב. היזכרות בפרטים מהאירוע המלחיץ
ג. שחזור האירוע מתחילתו ועד סופו
ד. קביעת משימה פשוטה לביצוע, העיקר שלא להיתקע
שביעות הרצון של הישראלים מחייהם הוא בין הגבוהים בעולם. כיצד ממצא זה חוזר על עצמו במהלך השנים? איך זה קורה כשהמציאות הביטחונית מעורערת מדי שנה. טילים שורקים וכיפת ברזל פועלת בעצמה רבה. המחקר העדכני מצביע על עקרונות של צמיחה מטראומה - "בכל רע יש גם טוב".
במחקרים שנערכו בעשור האחרון נמצא כי בצד הקושי של הטראומה וההשלכות הפסיכולוגיות בעקבות אירועים טראומטיים של לחימה, מתקיים במקביל תהליך של צמיחה. המצב הביטחוני הטראומטי מחדד את תחושת החוסן והצמיחה מטראומה. החוסן המשפחתי, הקהילתי נמצא כגורם הדומיננטי בתחושת רווחה נפשית. ההתבוננות שלנו על עצמנו בהכרת הצרכים שלנו משתנה.
הקשר עם המשפחה ו/או החברים ו/או הקהילה מתחדדת בעקבות אירועים טראומטיים וראינו זאת במיוחד בתקופת הקורונה. צמיחה מטראומה גם מתבטאת בשינוי סדרי עדיפויות בחיים וחידוד בין עיקר ותפל. היכולת שלנו לשגשג כפרטים, משפחה, קהילה ומדינה בתוך מציאות מורכבת ומאתגרת גורמת להתבונן במצוקה, אך במקביל גם בצמיחה ובתקווה. כולי תקווה שנוכל לצמוח מהימים הטראומטיים האחרונים בדרום ובשאר ישראל.
פרופסור שיר דפנה תקוע היא דיקנית הפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון
