למועצת הביטחון באו"ם יגיע היום (שלישי) מנהיג פלסטיני שביד אחת משלם משכורות למחבלים, וביד השנייה אחראי לסיכול עשרות פיגועים נגד ישראל. הוא יציג שוב ברוב הדר את החזון שלו לשלום עם ישראל, אבל שלום כבר לא יקרה בתקופתו. איך בכל זאת כל זה מסתדר? זה הזמן להבין מה הסיפור של אבו מאזן.
יושב ראש הרשות הנוכחי הוא ההיפך המוחלט מערפאת ביחסו לטרור, הוא מתנגד באופן עקרוני לאלימות ופגיעה באזרחים. אפילו בתקופה המדממת של האינתיפאדה השנייה, הוא היה היחיד שהיה לו את האומץ לצאת בגלוי נגד פיגועי ההתאבדות והשימוש בנשק חם. את האג'נדה היום הוא מיישם עד היום, לאחר 15 שנות שלטון.
הוא גם יודע שטרור ואי יציבות בגדה יכולים לפגוע בו, כשם שיפגעו בישראל. ההפיכה של חמאס נגדו בעזה בשנת 2007, תמיד תזכיר לו מה עלול לקרות כשנותנים לזעם להשתולל בלי שליטה. בד בבד אי אפשר להתחמק מהעובדה שהרשות הפלסטינית בניצוחו משלמת משכורות למחבלים, מחבקת ומהללת אותם מבוקר עד ערב.
כזו היא הרשות בשנת 2020 – נלחמת בטרור עד לרגע שהפיגוע מתרחש, ואז מספקת מעטפת של עידוד ותמיכה למחבל שביצע אותו. ספק אם יקום כאן מנהיג פלסטיני שיעז לפעול בצורה אחרת ועדיין ייחשב לגיטימי בעיני הציבור שלו. אז היכן אבו מאזן שונה מערפאת?
יושב ראש הרשות הנוכחי העלה לדרגת קדושה את התיאום הביטחוני עם ישראל. לא תמיד זה היה מושלם, אבל בגדול – ישראל חייבת הרבה לאבו מאזן, יש שיאמרו שמגיע לו פרס ביטחון ישראל. מנגנוני הביטחון שלו עצרו מאות מחבלים של חמאס בגדה,והצליחו להביא לסיכול "פצצות מתקתקות" בשיח חשאי עם ישראל. למעשה – את העובדה שעוד לא פרצה אינתיפאדה שלישית אפשר לזקוף בין השאר לזכותו.
הוא חוטף על כך ביקורת מהרחוב הפלסטיני, אבל הוא יודע שהתיאום הביטחוני עם ישראל שומר עליו מוגן בלשכתו ברמאללה, בלי זעזועים, ובלי סכנת בידוד כקודמו ערפאת. אבל למרות הציון הגבוה במישור הביטחוני, במישור המדיני – אבו מאזן לא התגלה כבשורה גדולה. הוא לא העז לעשות צעדים אמיצים, ועד סוף ימיו תיזכר לו התחמקותו מתשובה להצעת השלום חסרת התקדים של אהוד אולמרט.
היום באו"ם, ינסה אבו מאזן להציל את מה שנשאר מהחלום הפלסטיני, שנרמס על ידי הבית הלבן. זה כנראה הניסיון האחרון שלו לקושש עוד קצת תמיכה מוראלית ממדינות העולם. שלום כבר לא ייכון בימי חייו, אבל בכל מה שקשור לתרומתו לביטחון ישראל, אנחנו עוד נתגעגע אליו.
