יותר מ-360 אלף איש, גברים ונשים, התגייסו למילואים מאז ה-7 באוקטובר, כאשר רבים מהם עשו זאת בהתנדבות, ללא צו 8. רק בישראל, אנשים מכל המקצועות, מכל שכבות האוכלוסייה, מסוגלים לעזוב הכל, ולהירתם בשביל המשימה המשותפת, להילחם על הבית.
רבים אנחנו כותבים, מראיינים ומסקרים את הלוחמים, אך מה עובר בקרב קרובי המשפחה של אלו שמסכנים את חייהם עבור המדינה? האם הם מצליחים לחבק, לעודד ולשחרר? האם הם מצליחים להמשיך בשגרה שלהם למרות החששות? ומה עושים עם הגעגועים?
מיכאל רואה מבאר שבע, הודיע להוריו כי הוא מתגייס למילואים בתפקיד קרבי, ובחזית, בפעם הראשונה לאחר 12 שנה. אימו אינה, סיפרה לכאן חדשות על ההפתעה הרבה: "אני עדיין לא מאמינה. אני חושבת שהוא התנדב. כשאני שואלת – אתה בצו 8 או בהתנדבות הוא אומר - 'מה אכפת לך את בכל מקרה דואגת'. והוא צודק".
אביו של מיכאל, יהודה, הוסיף: "הופתעתי כי הרבה שנים לא קראו לו למילואים. גם אני סבור שהוא התנדב. אתה יודע מה? אני מתגאה בזה שהבן שלי החליט להתנדב. אנחנו גאים בו". האימא הוסיפה: "במשך כל דקה הראש משתנה - לפעמים 90 אחוז ממנו דואג, לפעמים 100 אחוז מלא גאווה. זה משתנה כל הזמן".
גם אפרת שרירא מעומר, שבעלה שגיא נמצע כעת באימונים לקראת כניסה קרקעית, סיפרה לכאן חדשות על המורכבות של שליחת היקר לך אל הלא נודע של המלחמה. "לא פשוט, זאת האמת. אנחנו גם דואגים לו מאוד וגם מתגעגעים", סיפרה אפרת והוסיפה, "בלעדיו אנחנו לא משפחה שלמה, ולילדים מאוד קשה".
עם זאת, אפרת סיפרה על התחושות הטובות שעולות מהשיחות שלה עם בעלה: "הם עושים את זה בתחושת שליחות מאוד גדולה, ועם הרבה אהבה בלב. הוא מספר לי שכל הגדוד שם מאוד מסור לדבר הזה".
