ישראל סבגי, שפונה יחד עם משפחתו מדוב"ב מאז תחילת המלחמה, נאבק בכל כוחו לשמור על הלול ממנו הוא מתפרנס במושב. בריאיון היום (ראשון) לכאן רשת ב תיאר סבאגי את נקודת השבירה ותחושת ההפקרה מצד המדינה: "כבר חצי שנה אנחנו מחוץ לבית. יום יום אני מגיע ליישוב עם דמעות בעיניים, והולך לאסוף את הביצים בפחד אימים. השקעתי המון כסף, ועכשיו אני תקוע - לא יכולים לחיות ככה יותר".
> הוואטסאפ של כאן חדשות - עקבו אחר הערוץ הרשמי
האזינו לריאיון עם ישראל סבאגי בכאן רשת ב
"הנכדות שלי נמצאות בטבעון לא רחוק מהיישוב שלי, אני נכנס לחבק אותן בדרך", אמר. "אני לא רוצה לתת להן את ההרגשה שאני כל הזמן בלחץ. בתחילת המלחמה אמרתי לאשתי ולילדים שזה ייקח שנה. הנה כבר חצי שנה עברה, זה כמו חלום ואנחנו לא רואים את האופק. הלול שלי חשוף, ארבעה לולים מסביבי חטפו ירי מטילי נ"ט. אם אני אמות, זה יהיה רק בתוך הלול".
"לא פעם ולא פעמיים אמרתי למדינה: 'נמאס לנו כבר, השתבש לנו המוח - כל הזמן אנחנו מדברים על לול ועל ביצים, אני לא יכול לגדל, תיקחו ממני, תנו לי מה מגיע לי, שלום'. אספתי שמונים חתימות של אנשים שלא רוצים לחזור ליישוב, כי זה פחד. הילדים אומרים לי 'אבא תעזוב', אבל אני אומר להם שאני לא יכול, כי זו הפרנסה שלי. השקעתי המון כסף ואין מי שייתן מענה, אין מי שיפצה אותי. כולם רק מדברים ומדברים".
עדי שווימר אזוגי, חברת קיבוץ מצובה שמפונה מביתה בחצי השנה האחרונה גם כן, התראיינה לתוכנית בחצי היום בכאן רשת ב. היא סיפרה לאסתי פרז על החיים המאתגרים ונטולי הפרטיות, ועל הגעגועים הביתה. שווימר אזוגי נאלצת להתגורר עם 3 בנותיה המתבגרות בחדר מלון בן 30 מטרים בלבד: "לפי משרד התיירות אנחנו זכאים לקבל שני חדרים - אבל משרד התיירות מאפשר לבית המלון לקבל החלטה אם יש לנו זכות לקבל חדר נוסף או לא. זה חסר אחריות מצד המדינה לאפשר לבית העסק להחליט על כך, כי ברור מה הוא ייבחר".
עדי הוסיפה כי היא ובנותיה מרגישות לא רצויות במלון בו הן לנות, וכי הייתה מעדיפה לשוב הביתה על אף הקרבה לגבול: "התחושה היא שהממשלה מזניחה אותנו, שאנחנו אזרחים שקופים. אנחנו נמצאים בחוסר וודאות ועם ידיים קשורות - לא יכולים לקבל החלטות, להיות עצמאים בדמוקרטיה. אין לי איך לתת לילדים שלי, כהורה, את תחושת המוגנות המירבית. אחת האימהות בקיבוץ נאלצה להעביר את הילד שלה לגור עם סבתא, כי אין מקום במלון. אם זה היה תלוי בי, הייתי חוזרת הביתה, כי המצוקה הרגשית עולה על הפחד מהמצב הביטחוני".
