רפ"ק ניסים לוגאסי
ניסים, מפקד מצטיין ובולט במשמר הגבול, נפל בקרב על משטרת אופקים ב-7 באוקטובר 2023, בעת משימת חילוץ בני ערובה. ניסים, בעל לב גדול ומסור למשפחתו, חלם להיות אבא ואף ידע איך יקרא לבתו העתידית עוד לפני שהספיק להתחתן עם אהבת חייו, ליאל.
לצד אהבתו למשפחה, היה מסור באותה מידה לשירותו במג"ב, והנחיל לפקודיו ערכים של אהבת הארץ, תרומה לזולת ורעות, מתוך תחושת שליחות גדולה. אותה שליחות היא שהניעה אותו בבוקר השבת השחורה להיפרד מליאל ולצאת ללא היסוס לקרב באופקים, שם הסתער ראשון חשוף לאש. את חלומו הגדול להיות הורה, ניסים לא הספיק להגשים.
אלינה וייסברג
אלינה נרצחה בחוף זיקים ב-7 באוקטובר 2023, כשהיא בת 17 בלבד. היא הייתה קרן אור מלאת נוכחות וביטחון, שלמדה בתיכון מקיף ג' בבאר שבע, הייתה חברת אמת ורודפת צדק, שלא היססה להגן על חבריה מפני אחרים. היא הייתה מלאת תשוקה לחיים, אהבה לרקוד במסיבות, לשמוע מוזיקה, לטייל, וגם לבשל.
בלילה שלפני השבת השחורה, עוד הספיקה לחגוג עם חבריה בחוף זיקים. בבוקר, פלשו עשרות מחבלים לחוף וטבחו בכל מי שנקרה בדרכם. לאלינה ולחבריה לא היה סיכוי להינצל.
רנ"ג אדיר-יען שלמה
אדיר כונה על ידי חבריו במשטרת שדרות "הנשמה של התחנה", שם היה ראש מטה הלוגיסטיקה. הוא תואר כשוטר אהוב ואכפתי, שתמיד דאג שכולם יהיו עם חיוך על הפנים ויקבלו את כל מה שהם צריכים. הוא היה איש משפחה מסור, שנהנה מכל רגע עם אשתו חני וארבעת ילדיהם – בים, בצפייה בסרטים, בארוחות מושקעות ובעיקר ב"על האש", עד כדי כך שאין אחד בשדרות שלא שמע על המנגל שלו.
בבוקר המתקפה על תחנת משטרת שדרות ב-7 באוקטובר, אדיר היה מראשוני השוטרים שהגיעו להילחם במחבלים ונפל בקרב. אשתו, חני, סיפרה על אהבתו הגדולה שהרעיף עליהם תמיד, בחיבוקים ובמילים "כמה שאני אוהב אתכם, אוהב אותך".
ירדן בוסקילה
ירדן נולד בקיבוץ כפר מסריק, היה ילד חייכן שחונך על אהבת הארץ והאדמה. הוא התגבר על קשיי קשב וריכוז בילדותו, סיים תיכון בהצטיינות ושירת ביחידה 8200. לאחר שחרורו החל לעבוד בחברת הייטק ועם אופיו היזמי, תכנן להקים סטארט-אפ במטרה "להפוך את העולם למקום טוב יותר".
הוא ניצל כל רגע כדי לטרוף את החיים – בטיולים בארץ ובעולם, בגלישת קייט, בסקי, בטיפוח גידולים וצמחים הידרופוניים עם אביו, וכמובן בזמן איכות עם בת זוגו האהובה, עמית. הוא היה הדבק של המשפחה, יזם וארגן מפגשים מיוחדים, כמו מחנה משפחתי שנתי בחוף נווה ים, בו התנתקו מהטלפונים ונהנו מה"ביחד". ירדן נרצח בעודו חוגג את החיים במסיבת הנובה.
טובה וארן גורן
בבוקר 7 באוקטובר, הכל כבר היה מוכן בביתן של טובה גורן ובתה ארן בכפר עזה לקראת אירוע ה"עפיפוניאדה" בקיבוץ. אם ובת מצחיקות ומלאות חיים, שתמיד חשבו על האחר לא פחות מאשר על עצמן. טובה הייתה אשת חינוך מעולה ונערצת, שדאגה לפנק את תלמידיה במטעמים, וסבתא "מהאגדות" שהנכדים חיכו להיות בקרבתה.
ארן, ממש כמו אמה, הייתה נפש חופשייה שהקדישה את כל כולה לעשייה חברתית. היא פעלה למען ניצולי שואה ונפגעי טראומה, ואף שימשה מנטורית לאסירים משוחררים שביקשו להשתקם. טובה וארן, אם ובת אהובות, נרצחו זו לצד זו בכפר עזה.
עבד א-רחמאן א-זיאדנה ויוליה צ'בן
עבד ידע ליהנות מהדברים הפשוטים והנפלאים ביותר שיש לחיים להציע: לשבת מול השקיעה, להתרגש מהטבע, ולחבק את האישה שאהב יותר מכל, יוליה. השניים ניצלו כל רגע פנוי כדי לבלות יחד, ולא החמיצו הזדמנות לרדת לאילת לצלילה בים האדום, לפעמים אפילו כמה פעמים בחודש.
משפחתו של עבד ידעה שהם מתכננים להתחתן בקיץ ולבנות את ביתם ברהט, ליד משפחתו. בלילה שלפני 7 באוקטובר, בילו השניים ערב רומנטי בחוף זיקים, כפי שנהגו לעשות תמיד. בבוקר מתקפת הטרור, בעודם על חוף הים, מצאו עבד ויוליה יחד את מותם.
רב"ט נעמה בוני
במשך 19 שנות חייה, נעמה בוני טרפה את החיים ונהנתה מכל מה שהיה להם להציע – קולנוע, מוזיקה, ספרות וטיולים. היא ניחנה בחוש הומור משובח, צחוק מתגלגל והיו לה המון חברים שהתאהבו בה ובפלייליסטים שהכינה במיוחד בשבילם. נעמה, שכונתה "נעמונה" בפי משפחתה, אהבה סרטים מכל הסוגים, מסרטי פולחן ישראליים ועד אנימציה וקלאסיקות ישנות, ובמיוחד אהבה לצפות שוב ושוב ב"פורסט גאמפ", סרט שממנו גם לא הפסיקה לצטט. נעמה נפלה בקרב במוצב יפתח.
קובי שמעיה וסמל אושר שמעיה
לקובי ובנו אושר היה חיבור מיוחד, כזה שלא תמיד מוצאים בין אב לבנו. שניהם היו מלאי שמחת חיים, בעלי חיוך ענק ואהבה גדולה ומשותפת לכדורגל, ובמיוחד להפועל באר שבע. מאז שאושר החל לשחק כדורגל בגיל חמש, קובי ליווה אותו לכל אימון ולכל משחק, בכל שעה ובכל מזג אוויר. ההשקעה השתלמה ואושר הפך לשחקן כדורגל מקצועי שאף חלם על קריירה בחו"ל.
לאושר היה גם קשר נדיר עם אמו, אבלין, איתה התייעץ בכל צעד. בבוקר 7 באוקטובר, אושר היה בחופשה מהצבא וביקש מקובי שיקפיץ אותו במהירות לאוגדת עזה. חמש דקות לפני שנורו, עוד הספיק אושר לומר לאמו שהוא אוהב אותה. השניים, אב ובנו, נמצאו מחובקים ברכבם סמוך לשער הבסיס. בחייהם ובמותם לא נפרדו.
אורון, יסמין, תהל, תאיר וטל בירה
משפחת בירה מקיבוץ בארי הייתה משפחה שמחה ומלוכדת, שאהבה מאוד את הביחד: מטיולים משותפים והופעות ברחבי הארץ, דרך ארוחות מושקעות ועד ערבי קריוקי. אורון, אב המשפחה, היה מנהל רשתות בדפוס בארי, אך מעולם לא ויתר על זמן איכות עם ילדיו. הוא היה אדם חייכן שאהב את החיים, אוכל ויין טוב, טרקים וטיולים בחו"ל.
יסמין, אם המשפחה, הייתה קרן האור, ארגנטינאית מלאת חום ואהבה, ששילבה בין עבודתה כמנהלת חשבונות בקיבוץ לבין קבוצת הכדורשת, ובכל זמן פנוי שהיה לה, התנדבה עם משפחות אומנה, ילדים בסיכון ותינוקות במקלט חירום בנתיבות.
תאיר, בת 22, הייתה צעירה מחוננת, יצירתית ורגישה, שהתנדבה גם היא רבות בקיבוץ ובעמותות יחד עם אמה. תהל, בת ה-15, הייתה המצחיקה שבחבורה, חקיינית מעולה, מוקפת בחברות שהעריצו אותה, ותמיד עם כלבה האהוב פונצ'ו שלרגע לא נפרדו.
טל, אחיו של אורון, היה "הלב של המשפחה", דוד אהוב ואדם מבריק ומוכשר שהלך עד הסוף עם כל תחביב שרכש: צילום סרטים, בישול, אפייה ואיסוף שעונים מיוחדים. ב-7 באוקטובר נרצחו כולם בממ"ד ביתם שבקיבוץ בארי. ממשפחת בירה נותר רק בנם יהב, שאמר בכאב: "לא פשוט לי לעמוד שוב מעל הקברים הפתוחים, אבל עושה לי טוב לחשוב שהיינו קרובים שוב, אפילו רק לרגע".
אל"מ יהונתן שטיינברג
אם אפשר היה להגדיר את יהונתן בשתי מילים הן היו: עוז וענווה – תכונות המאפיינות גיבורים אמיתיים. מאז ילדותו בערה בו אהבת הארץ, אותה העביר לאשתו ולששת ילדיו בטיולים משפחתיים לאורכה ולרוחבה של המדינה. יהונתן פעל מתוך תחושת שליחות עמוקה, שהביאה אותו עד לתפקידו האחרון כמח"ט הנח"ל. הוא היה מפקד מקצועי ובלתי מתפשר, אך מעולם לא ויתר על החיוך ועל הדאגה לחייליו.
ב-7 באוקטובר, בעודו בדרכו דרומה לחילופי אש עם מחבלים סמוך לכרם שלום, הסתער לבדו באומץ בלתי נתפס לעבר חוליית מחבלים, ומת כגיבור, בדיוק כמו שהיה בחייו. בדבריו שלו הביע את נכונותו התמידית: "הנני נכון לכל משימה, הנני נכון להגן על המדינה, הנני נכון למסור את הנפש למען מולדת אהובה".
סרן וסים מחמוד
וסים מחמוד מבית ג'אן, השאיר את סובביו המומים – כיצד כל כך הרבה מעלות יכולות להתרכז באדם אחד. הוא היה ילד אכפתי שתמיד שמח להתנדב. למד בבית ספר למחוננים, הצטיין בבחינות הבגרות ועבר את הפסיכומטרי בציונים "בשמיים" עוד בתיכון. וסים היה אוהד שרוף של באיירן מינכן ומעולם לא הפסיד משחק כדורגל עם החבר'ה בשישי. הוא התגייס להנדסה קרבית, יצא לקצונה וגילה מנהיגות יוצאת דופן, יחד עם צניעות ומסירות – תכונות שהביאו אותו עד לתפקיד סמ"פ.
בתחילת המלחמה נפצע מרסיס, אך סירב להתאשפז לניתוח ונלחם כדי לחזור לחייליו בשדה הקרב, שלהם דאג יותר מהכל. ב-15 ביוני נפל באסון הנמ"ר ברפיח. בדבריו האחרונים לחייליו אמר: "מעריך אתכם מאוד. תודה על השירות הזה, תודה על החוויות שעברנו ביחד, גם בדברים טובים, גם בדברים פחות. אני אישית אוהב אתכם".
סמל אמיר לביא
אמיר גדל בשכונת עין כרם בירושלים והיה אמן בנשמתו. הוא למד בתיכון למחוננים במגמת אומנות, ומגיל צעיר היה ברור שציור ומוזיקה הם חלק בלתי נפרד ממנו. אמיר הקדיש שעות לאומנות, מילא מחברות בציורים, וניגן בכישרון ובתשוקה גדולה בכל אחת מחמש הגיטרות שלו.
הוא היה אדם חסר שיפוטיות, אוהב אדם, שתמיד חיפש את המכנה המשותף גם עם אנשים שונים ממנו לחלוטין, והיו לו אינסוף חברים. אמיר דיבר דרך הציור והמוזיקה. ב-7 באוקטובר, כמה שעות לפני המתקפה, עוד הספיק לנגן עם חבריו בגיטרה האקוסטית שתמיד הייתה לצידו. אמיר נפל במוצב סופה בקרב הרואי מול עשרות מחבלים. מילותיו האחרונות היו לאמו, רחלי: "אני אוהב אותך, ממו".
מירה שטהל-וייסבוך
מירה, תושבת כפר עזה, נרצחה בממ"ד ביתה ב-7 באוקטובר. היא הייתה מורה לחינוך מיוחד ופסיכותרפיסטית מסורה, שהקדישה את חייה לטיפול, במיוחד בילדים נפגעי טראומה וחרדה, מתוך אמונה עמוקה בטוב שבאדם וברוחו החזקה, כפי שביקשו אוהביה לציין על מצבתה.
מירה הייתה ידועה ביכולתה להעניק נחמה ועצה טובה, ואנשים הרגישו בנוח להיפתח בפניה. היא אהבה מאוד לרקוד מאז נעוריה, והייתה חברה פעילה בלהקת המחול "הורה שמש" בקיבוצה. ברגעיה האחרונים, הספיקה לומר לבנה שהיא אוהבת אותו, לפני שנרצחה לצד כלביה האהובים. מירה האמינה ביכולת להפוך אתגרים להזדמנות להיות טובים יותר כלפי עצמנו.
