יותר מארבע שנים שמשרד הביטחון מסרב להכיר במשפחתו של חייל ששירת במוסד ושם קץ לחייו, כמשפחה שכולה, זאת על אף שבנם הוכר כחלל צה"ל וקבור בבית עלמין צבאי לאחר שהתאבד במהלך שירותו.
אימו של מ', לילך מאיר, סיפרה היום (שלישי) בריאיון לכאן רשת ב על המאבק הממושך והמתיש במערכת ועל השאיפה לזכות במעטפת תמיכה ראויה.
האזינו לריאיון המלא | כאן רשת ב
רק לאחר מותו, התבשרה המשפחה כי מספר חודשים לפני מותו, כתב הבן, מ', בן 24 בנופלו, מכתבי התאבדות שנשלחו למפקדיו בארגון, ובהם התריע כי בכוונתו לשים קץ לחייו. למרות זאת, לדברי המשפחה, הוא לא זכה לטיפול נפשי הולם, ולא דווח על מצבו לבני משפחתו. יתרה מכך, בארגון אף איימו שאין זה מקובל לכתוב מכתבים שכאלה.
השירות של מ' במוסד אינו דבר רגיל. הוא היה גאון מחשבים, כך מספרת אימו, שהגיע לתפקיד הזה הודות ליכולות החריגות שלו. "המוסד היא לא סביבה לחיילים צעירים", היא הדגישה.
"מסתבר שתוך כדי השירות התפתחו לו בעיות נפשיות. השיא היה ששמונה חודשים לפני המקרה, מצאו אצלו מכתבים שבהם כתב שהוא יתאבד במוסד. חברו לשולחן מצא את זה, וזה הועבר למפקדיו. באותה התקופה הוא היה גר איתנו, ילד בן 23. באותו לילה לקחו אותו למיון פסיכיאטרי לגהה, מבלי להגיד לנו כלום. תוך כדי הנסיעה איימו עליו שלא עושים דברים כאלו", סיפרה לילך.
"לא ידענו שום דבר. הפעם הראשונה בה התוודענו למצבו היה באותו לילה נורא של הדפיקה בדלת. גם אז, לקח שנים עד שהרכבנו את התמונה", סיפרה בדמעות.
חששו לו, התריעו על מצבו
לילך סיפרה כי לאחר מציאת המכתבים והאשפוז, ראש מחלקת פסיכולוגיה של המוסד התריע יותר מפעם אחת שהוא רואה סכנה במצבו, שהוא מודאג, שהטיפול בו לא מיטבי אבל הוא לא יכול לעשות כלום כי מדובר בחייל וידיו כבולות. "זה נפל על אוזניים ערלות, אף אחד לא עשה כלום, פשוט נתנו לזה לקרות".
כש-מ' הגיע למיון בגהה בעקבות האיומים על חייו, הוא שוחרר ונלקח לבית חברו, במקום לבית הוריו, שם התגורר בתקופת השירות. "לא אמרו לנו כלום", היא חזרה.
מ' שירת במוסד במשך ארבע שנים וחצי, כששנתיים היו למעשה מעין חובה, כחלק מהתפקיד. עת שהתחילו לצוץ ענייני הנפש, הוא עבר טיפול תחת קב"ן של צה"ל ולא על בתוך הארגון (המוסד), כפי שנהוג. המשמעות של הדבר, שהוא לא יכול היה לדבר על הדברים שעשה באמת ובכך לא יכול היה להוציא את שעל ליבו.
נתנו לי טיפול בבעיות שינה במקום באובדנות
"הטיפול שנתנו לו היה מזעזע", היא זעמה. "נתנו לו טיפול בבעיות שינה במקום באובדנות. פשוט זרקו אותו כי הוא היה חייל, כאן הבעיה. הוא נפל בין הכיסאות. מערכת הביטחון נתנה אותו כחייל למוסד, אבל כשהיה צריך לטפל בו, הוא נזרק לצבא בחזרה".
את יום הדפיקה על הדלת, לילך לא תשכח: "אמרו לנו שמצאו אותו על הרצפה. בלי שום הסבר". אחרי כן, התחילה הסאגה המשפטית. "מאותו היום משרד הביטחון נלחם בנו. אנחנו הגשנו בקשה להכרה והיה לנו ברור שנקבל מהם תמיכה. היינו ועדיין בתהום של התהומות, בגללם. אבל משרד בהיטחון מקשה עלינו עד היום הזה".
"את התשובה ראשונית של הדחייה קיבלנו אחרי יותר משנתיים, וגם זה אחרי שהגשנו בג"ץ. אנחנו משפחה נורמטיבית, עובדים, מתגייסים. שלחנו את הילד לצבא, הוא חזר בארון ומשרד הביטחון מגלגל אותנו מכל המדרגות?", שאלה לילך.
הבן שלנו חזר בארון ומגלגלים אותנו מכל המדרגות
"זו תקופה נוראית בחיים שלנו. כשאנשים אמרו לנו לקחת עורכי דין, שאלתי את עצמי, למה?. אחרי המוות שלו המוסד הקים ועדת בדיקה והבין שיש כשל בטיפול בחיילים. היום לחיילים כבר מותר לקבל טיפול מתוך הארגון. אנחנו מאוד שמחים על זה. אבל אם שיניתם ותיקנתם, מה זה אומר? שהיה כאן כשל".
ממשרד הביטחון נמסר בתגובה: "על פי חוק משפחות שכולות, משפחתו של איש קבע שנפטר תוכר בתנאי שיוכח כי החבלה הינה 'חבלת שירות', וזו התרחשה במקרים של פעילות מבצעית, אימון לפעילות מבצעית או אירוע אחר שאופיו, מהותו ונסיבותיו יחודיים לשירות הצבאי. מפאת צנעת הפרט, לא נוכל להתייחס לנסיבות הפטירה של המנוח או לטענות ההורים".
