בדיוק 38 שנים חלפו מאז תאונת הדרכים הקשה סמוך למעבר ארז, אירוע שנצרב בהיסטוריה כיריית הפתיחה של האינתיפאדה הראשונה. נהג משאית ישראלי פגע בשני כלי רכב פלסטיניים וגרם למותם של ארבעה פועלים עזתים ממחנה הפליטים ג'באליה.
כלי התקשורת הערביים מיהרו לתייג את האירוע כ"פיגוע דריסה מכוון", והציבור בעזה, שראה בתאונה פעולת נקם, יצא לרחובות. המהומות שפרצו באותו הלילה התפשטו במהירות לרחבי הרצועה, למחנות הפליטים ביהודה ושומרון ואף למזרח ירושלים.
"בפרספקטיבה היסטורית, האינתיפאדה הראשונה הייתה אירוע בעל חשיבות לאומית שנועד, בין היתר, לקדם את האפשרות של הקמת מדינה פלסטינית", מסביר ד"ר עידו זלקוביץ', ראש חטיבת לימודי המזרח התיכון במכללת עמק יזרעאל. לדבריו, האירועים סימנו שינוי עמוק בחברה הפלסטינית: "ניתן היה לראות מעבר בין-דורי ויצירה של הנהגה חדשה ואלטרנטיבית. ראינו תהליך שבו נוצרת הנהגה מקומית בתוך השטחים, שמתחילה לכרסם במעמדה של הנהגת החוץ ומבנה את עצמה כחלופה".
ההתארגנות הספונטנית בשטח הצליחה להפתיע אפילו את אש"ף. בעוד הארגון הלאומי-פלסטיני ניסה לרכוב על גל המהומות, הוא נאלץ להתמודד לראשונה עם גורם דומיננטי חדש בזירה: חמאס. "הקמת חמאס היא ביטוי ישיר של האינתיפאדה הראשונה", מדגיש ד"ר זלקוביץ'. "מנהיגי האחים המוסלמים, ובראשם השייח' אחמד יאסין, לא יכלו עוד להתעלם מהרצון והצורך של הדור הצעיר שלחץ להתקוממות".
בשטח, הדבר התבטא בדגלים אסלאמיים ירוקים שהחלו להחליף את דגלי הלאום הפלסטיניים, ובמעבר ממהומות עממיות ליידוי אבנים, בקבוקי תבערה ושימוש בנשק חם. עוצמת האירועים הובילה לקריסת המנהל האזרחי ולשינויים גיאופוליטיים דרמטיים: שנה אחרי פרוץ המהומות הודיע חוסיין מלך ירדן על ניתוק הגדה המערבית מממלכתו, צעד שסלל את הדרך להכרה בינלאומית באש"ף. בהמשך, יאסר ערפאת אף הצהיר בז'נבה על הכרה בישראל והתנגדות לטרור, הצהרה שהניחה את היסודות להסכמי אוסלו.
אולם במקביל למהלכים המדיניים, חמאס הקצין את המאבק. "חמאס היה זה שהחל לפעול במתכונת של חוליות חמושות", מציין זלקוביץ'. "ברגע שעוברים ממאבק עממי למאבק מזוין וממוסד, מסתכנים באובדן התמיכה העממית". ואכן, לקראת סוף האינתיפאדה, האלימות הגואה ופרוץ מלחמת המפרץ הסיטו את תשומת הלב העולמית, מה שאילץ את אש"ף להגיע לוועידת מדריד ולבסוף לחתימה על הסכמי אוסלו.
"בסופו של דבר, הילד רעול הפנים עם האבן ביד הפך לסמל של מאבק עממי שעורר אמפתיה בקהילה הבינלאומית", מסכם ד"ר זלקוביץ'. "זה מה שהוציא את הסוגיה הפלסטינית מירכתי הסיקור התקשורתי למרכז הבמה, ומשם הדרך לשולחן המשא ומתן הייתה קצרה יותר".
במבט לאחור, האינתיפאדה הראשונה הייתה רק יריית הפתיחה לרצף של גלי טרור וסבבי אלימות שמלווים את האזור עד היום. התהליך המדיני שהחל אז, ואשר רבים בישראל איבדו בו את האמון - במיוחד לאחר אירועי 7 באוקטובר - עומד כיום שוב למבחן, כאשר שחקנים בינלאומיים מנסים לשרטט את היום שאחרי בעזה וגם את העתיד הרחוק יותר בסכסוך.
