אז הנשיא דונאלד טראמפ לא מבזבז זמן. כבר ביום העבודה המלא הראשון שלו הוא מימש הבטחת בחירות מרכזית בקמפיין שלו, והחליט שארצות הברית לא תצטרף להסכם הסחר הטראנס פסיפי. הנה כל מה שאתם צריכים לדעת על האירוע הדרמטי הזה, ובעיקר מה הוא מבשר כלפי העתיד.
מה זה, לעזאזל, הסכם הסחר הטראנס פסיפי (TPP)?
מדובר בהסכם בין המדינות שמשני צדי האוקיאנוס השקט - ארצות הברית, קנדה, מקסיקו, פרו וצ'ילה בצד אחד אל מול יפן, אוסטרליה, ניו זילנד, סינגפור, וייטנאם ומלזיה בצד השני. ההסכם הזה היה אמור לאפשר למדינות האלה לסחור זו עם זו בצורה חופשית יותר, עם פחות מכסים, מסי קניה והגבלות אחרות שמפריעות לסחר (גם של מוצרים פיזיים, אבל גם של שירותים וגם של קניין רוחני כמו פטנטים על תרופות). ביחד, המדינות האלה מייצרות בערך תוצרת בשווי של 28 טריליון דולר, והסחר ביניהן מהווה כשליש מהסחר העולמי. למי שממש מעוניין להעמיק בפרטי ההסכם הגנוז, הניו יורק טיימס הכינו מדריך לא רע.
ההסכם הזה היה חתום כבר?
לא בדיוק. הממשל האמריקני התחיל לעבוד עליו בתחילת הכהונה הראשונה של ברק אובמה, והיה קרוב מאוד לסיומו. למעשה, המדינות האחרות כבר אישרו אותו, ורק החתימה של ארצות הברית היתה חסרה. מה שכן, החתימה של הנשיא אובמה לא היתה מספיקה, שכן הוא היה צריך לאשר את ההסכם בקונגרס.
רק שהוא ידע שאין לו רוב בקונגרס, לא רק בגלל שהרפובליקנים התנגדו להסכם אלא גם בגלל שמרבית הדמוקרטים התנגדו לו, ולכן הוא לא חתם עליו. הילארי קלינטון, אגב, הבטיחה גם היא בקמפיין הבחירות שלה שתפעל לשנות את ההסכם שאובמה רצה לחתום עליו. בקיצור, הנסיגה של טראמפ היא נסיגה מהסכם שעדיין לא נחתם, אבל היא סותמת כמעט לחלוטין את הגולל על מאמצים דיפלומטיים של כמעט עשור שלם.
אז למה זה חשוב?
מה שחשוב יותר מעצם הנסיגה המהירה של טראמפ מההסכם הזה הוא מה שהנסיגה הזו מסמלת ביחס לעתיד. יחד עם ההחלטה שלא לחתום על ההסכם, טראמפ החל לקבוע פגישות עם מנהיגי מקסיקו וקנדה, עמם הוא צפוי לדון בפתיחה מחדש של הסכם סחר אחר - הסכם הסחר הצפון אמריקני. זהו הסכם הסחר שחתומות עליו ארצות הברית, קנדה ומקסיקו, שנחתם אי שם בתחילת כהונתו של ביל קלינטון כנשיא (1993).
טראמפ חזר לאורך מערכת הבחירות שלו, וגם בנאום ההשבעה שלו, על כך שהוא רוצה לעודד את התעשייה האמריקנית, גם אם זה במחיר של ביטול הסכמי סחר. אם ההחלטה של טראמפ לסגת מהסכם הסחר עם מדינות האוקיאנוס השקט מלמדת על כך שהוא מתכוון לשנות באופן מהותי גם את הסכם הסחר עם מקסיקו וקנדה, זה כבר סיפור גדול בהרבה.
אבל למה?
משום שפתיחה מחדש של הסכם סחר קיים היא הרבה יותר משמעותית מאשר חתימה על הסכם שעוד לא התחיל לעבוד. המשמעות שלו תהיה הרסנית עבור חברות רבות שכבר סוחרות עם קנדה או מקסיקו. למשל, חברות אמריקניות שהקימו מפעלים במקסיקו או בקנדה ומייצרות שם מוצרים ואחר כך מייצאות אותם לארצות הברית, או להיפך. חברות כאלה יצטרכו לסגור קווי יצור, ואולי בכלל להעביר אותם למזרח אסיה, בהנחה שלא ירצו לשלם הרבה כסף על עבודה שאפשר להשיג במחיר נמוך יותר במקום אחר בעולם.
וזו בעצם השורה התחתונה, וזו גם הסיבה שבגללה טראמפ כל כך רוצה לבטל את ההסכמים האלה, או לפחות לכתוב אותם מחדש: הוא סבור שההסכמים האלה בסך הכל היטיבו עם בעלי התאגידים הגדולים, הגלובליים, ופגעו מאוד במעמד הביניים האמריקני. הוא סבור שכתוצאה מההסכמים האלה אמריקנים רבים איבדו את העבודה שלהם כי התאגידים האמריקניים יכלו להעביר בקלות את הייצור למדינות אחרות, עם כח עבודה זול, אבל את המוצרים עצמם למכור לאמריקנים, ולשלשל לכיסם את הרווח.
אוהדות טראמפ בעצרת בחירות. האם הביטול יטיב איתם? (צילום: פלאש 90)
רגע, והוא צודק?
זו כבר שאלה בלי תשובה ברורה.
מצד אחד, קיים קונצנזוס די נרחב בקרב כלכלנים שהסכמי סחר מועילים לכל המדינות שחותמות עליהם, מכמה סיבות. ראשית, הם מגדילים את הסחר העולמי, ומסייעים לתושבי כל המדינות לעלות ברמת החיים שלהם. שנית, הסכמי סחר כאלה מסייעים למדינות להתמקד ביתרונות היחסיים שלהן ולהציע לעולם את המוצרים והשירותים שהתושבים שלהן טובים בייצורם, ולא לייצר דברים שהם פחות טובים בייצורם. את שורשיה של התפיסה הזו אפשר למצוא בהגותם הכלכלית של הכלכלנים אדם סמית' ודיוויד ריקרדו מהמאות ה-18 וה-19.
למען האמת, אף שכבר לפני כמעט 300 שנה כלכלנים טענו שתושבי מדינות ירוויחו אם יפסיקו לייצר בכוח דברים שהם לא מוכשרים בייצורם כמו תושבי מדינות אחרות ויעברו להתמקד ביתרונות היחסיים שלהם, למנהיגי המדינות נדרשו הרבה מאוד שנים בשביל ליישם את הגישה הזו.
למעשה, רק אחרי מלחמת העולם השניה, באמצע המאה ה-20, התחילו להתגבש הסכמי הסחר הגדולים וגושי סחר (כמו האיחוד האירופי), בעיקר מתוך מחשבה שהסכמי סחר וקשרים כלכליים ענפים בין מדינות ימנעו מהן להילחם זו בזו. ואמנם, מאמצע המאה ה-20 הסכמי הסחר פרחו, והסחר העולמי שגשג.
אבל, וזה הצד השני, מתנגדי ההסכמים האלה טוענים כי הגלובליזציה עוזרת בעיקר לעשירון העליון להתעשר עוד יותר, על חשבון מעמד הביניים שמאבד מכוחו. רמת החיים אמנם עולה, אבל המתנגדים לגלובליזציה טוענים כי העלייה הזו בנויה על צריכה מבוססת אשראי ולא על כח קנייה אמיתי. לראייה, הם אומרים, השכר בארה"ב נשחק מרמת המחירים בעשורים האחרונים ונמצא במקום גרוע יותר לעומת שנות ה-70.
ניפחתם לי את הראש. מה השורה התחתונה?
בשורה התחתונה, טראמפ עושה פה ניסוי כלכלי-פוליטי גלובלי שאף אחד לא יודע מה יהיו התוצאות שלו. אבל, אם הניסוי הזה יידרדר לכדי מלחמת סחר גלובלית, כזו שתגרור מדינות אחרות - כמו גרמניה, למשל, שכבר הספיקה להבהיר השבוע לטראמפ מה היא חושבת על התכניות שלו בנושא - התוצאה עלולה להיות הרסנית לתושבי מדינות רבות.
אם מדינות יתחילו לסגת מהסכמי סחר, להעלות מכסים בשביל להגן על התוצרת המקומית שלהם ולפגוע בתושבי מדינות אחרות, המחיר עלול להיות עליה ביוקר המחיה של מוצרים ושירותים רבים, ומי שישלם את המחיר בטווח המיידי יהיו אותם בני מעמד ביניים.
