כבר שישה חורפים שלא הייתי חולה. אולי קצת צינון פה, כאב ראש שם, אבל שום דבר שיגרום לי לקום בבוקר ולא לעבוד. גם בשישי שבת. גם בערב חג רגע לפני שכבר יוצאים, בזמן שהוא מתקלח, ואני עם חולצה לבנה. רק מסיימת פה משהו קטן, רק שולחת.
הסתכלתי השבוע על אישור עוסק פטור שלי, מה שפעם נקרא עוסק זעיר. עוד רגע ימלאו לו עשר שנים, ודווקא החודש התחלתי לעבוד כשכירה במשרה מלאה.
"עצמאי זה עניין של אופי. ואת, לצערי, קיבלת את שלי", אמר אבא שלי לפני כמה שנים בשיחת טלפון בשתיים בלילה. שנינו היינו ערים בשעות האלה, לא קמים לפני עשר, מנסים לפלס את דרכנו כעצמאים בעולם שמתחיל לעבוד כבר בשמונה.
כשהודעתי לאבא שלי לפני חודש שהתקבלתי לעבודה במשרה מלאה, הוא קרן מאושר, הרים כוסית של יין קידוש בארוחת שישי ובירך אותי לפני כולם. כשראש הממשלה דיבר ברדיו על סגירת התאגיד, אבא שלי הגביר את הווליום ברכב וצעק עליו שיפסיק לדבר שטויות, כי עכשיו הבת שלו עובדת בתאגיד ולא אכפת לו אם כולם שם שמאלנים, העיקר שיש לה משכורת קבועה וקרן פנסיה לזמן שהוא כבר לא יהיה פה.
להיות עצמאי זה מורכב. אבל יש כמה דברים בסיסיים שהם מנת חלקו של כל עצמאי שפגשתי בדרך; משמעת עצמית, הרבה לבד ויחסים רווי תהפוכות עם המושג כסף. כל אלו מצטרפים לדרייב חזק ליצור ולמצוא את הדבר היחיד הזה, שמצדיק את עצם היותך עצמאי ומבדיל אותך מכל השאר.
השם על החשבונית הוא שלך. גם האחריות
למדתי שמשמעת עצמית היא איכות שמשתבחת עם הזמן. היכולת שלך לקום בבוקר, ולהתחיל לעבוד, מבלי שאף אחד בעצם עומד בחדר ומורה לך מה לעשות ומתי, הופכת קלה עם השנים. משמעת עצמית היא קשה כמו שהיא מתגמלת. ובתוכה יש המון ניסוי וטעייה. חלוקת זמן לא נכונה ופרויקטים שנמרחו חודשים אחרי הדד ליין גרמו לי לא פעם ללחץ בחזה, תסכול עמוק ופקפוק ביכולת שלי לשחות בבריכה הזאת מבלי לטבוע.
יש כמה סוגים של עצמאים. אלו שהחליטו יום אחד שהם יוצאים לדרך חדשה, התפטרו מהעבודה, קנו לפטופ חדש והתחילו לעשות רשימה של כל הדברים שהם טובים בהם; אלו שקיבלו בגיל צעיר עסק משפחתי שעובד; אלו שלמדו מקצוע ושמים לך מגנטים על הדלת; ואלו שיצאו מהלימודים אל הלקוח הראשון שהוביל לשני ולשלישי וכן הלאה.
יש עוד הרבה, אבל המשותף לכולם בעיניי הוא רגע קבלת ההחלטות. השיחה עם הלקוח, העבודה, וגביית הכסף. זה נכון שיש סביבך עוד אנשים, שאיתם אתה עובד ויוצר ולומד, אבל האחריות - כמו השם על החשבונית - היא כולה שלך. יש בזה הרבה לבדות, לאו דווקא בדידות, שהופכת לחלק בלתי נפרד מהשגרה ולפעמים גם ממי שאתה בלי קשר לעבודה.
אה, כן. והכסף.
כסף היא אחת המילים הטעונות ביותר שיש בשפה, אולי אחרי סקס. שתיהן באות מאותו מקום בסיסי והישרדותי שטבוע בנו מהיום שנולדנו ומחזיקות בתוכן מרכיבים חשובים באישיות שתפרנו לעצמנו לאורך השנים.
שנים לקח לי להפסיק להזיע כשנאווה מהבנק הייתה מצלצלת מחסוי וחוקרת אותי בנחרצות על ההכנסה הבאה שלי. שנים לקח לי להיפטר מההרגל המגונה הזה, השכיח כל כך, שנקרא "לא מדברים על כסף". ההרגל הזה שתמיד היה תמוה בעיניי בשל העובדה הפשוטה שהחיים שלנו כולם סובבים סביב כסף, אבל מעט מאוד אנשים מוכנים לדבר עליו בפתיחות. וכשאתה מתחיל את דרכך בעולם כבוגר, בין אם כשכיר או עצמאי, יש כל כך הרבה דברים שאתה לא יודע, יש כל כך הרבה טעויות שהיית יכול להימנע מהן, אם רק ההוא שלידך היה משתף אותך בדרך שהוא עבר, במחיר שהוא היה מספיק אמיץ לבקש, או בטבלת אקסל שהוא בנה כדי לסגור את החודש.
כל חבר ומכר, לקוח או זר שפגשתי לאורך הדרך ודיברתי איתו על כסף דיבר איתי בשפה שההורים שלו דיברו.
היחס לכסף, כמו לבני אדם, הוא משהו שנטבע בנו מילדות, וסיכוי גדול שככה אנחנו נתייחס לכסף כשנגדל. אם זו פזרנות או חסכנות, לחץ או בלבול, אתה יוצא מבית ההורים כשיש לך רעיון מעורפל על איך להסתדר בעולם. והכסף הופך לסימון של כוח ושליטה, בחיים של עצמך, ואם נפלת טוב אז גם בעולם שסביבך. אבל העניין איתו עם הכסף הזה, שאם הוא בא לבד, בלי כלום סביבו, ללא תוכן, הוא הופך ריק.
אחרי עשר שנים בתור עצמאית הגעתי לקצה. לא סוף, פשוט קצה אחד שבנוי מהרבה רבדים וסיבות שגרמו לי לצאת מהבית ולהעביר כרטיס מגנטי. לא סגרתי את העוסק פטור, ולא וויתרתי על הסטודיו העתידי. אבל כן הגעתי לרוויה, אולי אפילו שעמום, רציתי מישהו או משהו שימתח לי את הגבולות, רציתי ללמוד.
ביום שהתקבלתי לתאגיד, התקבלתי גם לסטודיו נוסף, המשכורת והתנאים היו טובים יותר, אבל לא יכולתי לוותר על ההזדמנות להיות חלק מהקמה של גוף שידורי בישראל. כמה הזדמנויות כאלו עוד יהיו לך תהיתי. כמה פעמים בחיים תוכלי להיות חלק ממשהו כל כך גדול ומשפיע, ולעשות משהו שעוד לא עשית. אחת. פעם אחת.
