הנה סיפור שנוגע ל"שרשרת המזון" של הכניסה לישראל ואולי לא זוכה למספיק תשומת לב. התור לבדיקת הדרכונים בנתב"ג מחולק לשלושה אזורים – בעלי דרכונים ישראלים, אזרחים זרים, ו"נעזרים" - כלומר אנשים שצריכים עזרה. כמו זקנים, בעלי מוגבלויות או אנשים עם תינוקות קטנים. המחשבה מאחורי זה יפה, דלפק ה"נעזרים" נועד כדי להקל על אנשים שהמתנה ממושכת קשה להם. אבל מה שאולי לא ידוע לרבים הוא שיש סוג מסוים של נוסעים שגם להם מותר להשתמש בשירותי הדלפק, ואפילו לעקוף את ה"נעזרים" עצמם בתור. מי הם אותם האנשים? בהכללה, אפשר לכנות אותם "בעלי אמצעים" או בפשטות, "עשירים".
כבר שנים שבשדה התעופה שלנו פועל שירות VIP, שמאפשר לכל מי שמוכן לשלם 100-80 דולר לעקוף את התור בכניסה וביציאה מישראל. מי שמוכן לשלם על השירותים הללו, יפגוש בכניסה לשדה התעופה או בירידה מהמטוס דייל, שפשוט יעביר אותו דרך כל התורים. 10 דקות והם מחוץ לשדה. זאת התחייבות.
הדייל לא עושה שום דבר שאסור כמובן. הכל חוקי. מדובר בשירות שנותנות חברות פרטיות, שזכו במכרז של רשות שדות התעופה. מי שמשלם מקבל את הזכות לעבור את הבידוק מבלי שהוא אפילו נדרש להגיע לדלפק, או חלילה לעמוד בתור הארוך עם כל יתר עדת המיוזעים. רשות שדות התעופה בעצם קובעת שהמדינה תיתן לעשירים שירות טוב יותר.
תיירים מחכים בתור בביקורת הגבולות בכניסה לישראל (צילום: משה שי, פלאש 90)
למה שלא יהיה תור VIP גם במשרד הפנים?
יש מי שיגידו שזה לא שונה מהשירות של טיסה במחלקה ראשונה. מי שרוכש את הכרטיסים היקרים למושבים הרחבים בקדמת המטוס גם עומד בתור מקוצר לצ'ק-אין, ויש לו זכות להיכנס ראשון למטוס, וגם לצאת ממנו ראשון. במהלך כל הטיסה מגישים לו אוכל טוב יותר, דואגים יותר לצרכיו ומגלים כלפיו יחס אישי יותר. כל זה נכון.
ובכל זאת יש הבדל – הצ'ק אין והטיסה עצמה הם שירותים שניתנים על ידי חברת התעופה, שהיא חברה פרטית. את הבידוק הביטחוני ובדיקת הדרכונים עושה רשות שדות התעופה – כלומר, המדינה.
אם זה לגיטימי שהמדינה נותנת קדימות למי שמשלם יותר בתור לשירות בסיסי – למה שלא יהיה תור VIP גם במשרד הפנים או במשרד הרישוי? למה שלא יהיה תור מזורז בתשלום למתן אישורי תכניות בניה או לתאומי מס?
מערכת הבריאות היא דוגמה לשירות שבו, לעתים, יש עדיפות למי שיכול לשלם. אך, הדיון הציבורי על התפתחות השירותים הרפואיים הפרטיים והשפעתם על הרפואה הציבורית מעורר ביקורת רבה ומביא גם במקרים מסוימים למיתון ההשפעות השליליות הללו על הציבור הרחב.
יש מי שיצביעו על שירותים ממשלתיים אחרים שניתנים מהר יותר לבעלי אמצעים – כמו כביש אגרה. נכון, מי שמשלם אגרה בכביש 6, לדוגמה, חוסך לעצמו את העמידה בפקקים. אבל יש לפחות שני הבדלים בין הדברים. הראשון, כבישי אגרה נבנים במסגרת חוזה שקובע שהחברה שגובה את האגרה גם מממנת את מרבית עלות בניית הכביש, בתמורה לזכות לגבות את האגרה. במילים פשוטות – אם לא היתה אגרה, לא היה כביש. אגב, גביית האגרה היא לא לנצח. בתום התקופה שקבועה בחוזה בין החברה הפרטית לבין המדינה, החברה "מחזירה" את הכביש למדינה, והוא הופך להיות כביש רגיל שהנסיעה בו היא בחינם.
ההבדל השני נוגע ליתרון אחר שיש לכבישי אגרה: הרכבים שנוסעים בכביש 6, יורדים ממכסת הרכבים שממלאים בדרך כלל את כביש החוף, וזה מביא להפחתת הפקקים. יוצא שבצורה עקיפה, ההפעלה של כביש האגרה תורמת גם לרווחת הנוסע שלא שילם את דמי הנסיעה בכביש.
כביש 6. מוריד את העומס בכביש החוף (צילום: פלאש 90)
לעומת זאת, בשביל האנשים שמקבלים שירות VIP בנתב"ג לא נפתחת עמדת ביקורת דרכונים מיוחדת. כל נוסע VIP שמקבל קדימות בתור מביא להארכת זמן ההמתנה, דווקא עבור הזקנים, התינוקות ובעלי המוגבלויות.
מרשות שדות התעופה נמסר: "חברות שירותי הקרקע מעניקות בנתב"ג שירותי VIP לכל דורש כמקובל בכל נמל תעופה ברחבי העולם, שירותי ה-VIP ניתנים בכל נקודות השירות בהליך העלייה למטוס".
