פרק הפנסיה הגדול מאת שאול אמסטרדמסקי

אתם מאזינים לחיות כיס, אני שאול אמסטרדמסקי. לפני שנתחיל את הפרק של השבוע, רציתי רק להגיד לכם שכבר 25 פרקים של חיות כיס באוויר, ואנחנו נורא גאים ונורא שמחים על כל מאזין חדש שמצטרף. אנחנו מנסים פורמטים חדשים, ומחפשים סיפורים חדשים ששווה לספר. אם יש לכם סיפור כזה, ספרו לנו. כתבו לי בפייסבוק או בטוויטר או השאירו הודעה בדף פייסבוק שלנו ״כאן באמת״. וחוצמזה, ספרו לחברים שלכם על חיות כיס. אנחנו נורא רוצים להגיע לעוד ועוד אנשים. ולכל מי ששאל - בשבוע שעבר לקחנו מנוחה קצרה. אבל הנה, חזרנו.

ועכשיו, לפרק עצמו. כאמור, כבר 25 פרקים של חיות כיס באוויר, ורק השבוע קלטתי שיש נושא אחד קרוב ללבי שעוד לא עשינו עליו פרק, אז הגיע הזמן. כן, כן, ברוכים הבאים לפרק הפנסיה הגדול.

1. יום יבוא ולא תוכלו לפרנס את עצמכם יותר מעבודה

זה קרה ב-1 בפברואר 2012.

זה היה בלילה. חזרנו משדה התעופה, הבן שלי ואני. היה לי אז רק בן אחד, ילדוש, והוא היה בן שנתיים בלבד. בשדה התעופה השארנו את אשתי, כלומר אמא שלו, שטסה לנסיעת עבודה, וחזרנו הביתה. ירד גשם זלעפות, בקושי ראיתי משהו. אני זוכר שעמדנו ברמזור בכביש 443 בדרך לירושלים, והרגשתי שמתחיל לכאוב לי הראש.

אבל ממש. ממש ממש לכאוב.ֿ

הגעתי לירושלים בסוף נסיעה שנמשכה כמו הנצח. בקושי הצלחתי לקלח אותו. שמתי אותו במיטה, לקחתי שני אדוויל והלכתי ישר לישון. קיוויתי שכאב הראש יחלוף עד הבוקר.
רק שהוא לא חלף.

אקצר לכם את הסיפור: מפה לשם מצאתי את עצמי מאושפז במחלקה הנוירוכירורגית בהדסה עין כרם עם דימום מוחי. אשתי עדיין היתה בצד השני של העולם, הילד שלנו הופקד בתורנות סבא-סבתא, ואני חיכיתי לצנתור מוחי. בתום עשרה ימי אשפוז היתה אבחנה: ככל הנראה נקרע לי וריד במוח. אף אחד לא באמת יודע למה אבל אני משער שזה מהלחץ - פחדתי פחד מוות שאשתי תמות בטיסה ואני אתקע לבד עם הילד. בחיי.

אבל הנושא של הפרק הזה הוא לא החרדות שלי.

למרות שהיתה לי אבחנה בשלב הזה, זה לא עזר לי המון, כי כאב הראש המפלח לא הלך לשום מקום. אפילו לא התעמעם או משהו. לא יודע אם יצא לכם אי פעם לחוות כאב חד וממוקד מאוד, אבל כשזה קורה לכם, הוא משתלט עליכם. כל העולם נהיה כאב.

במשך חודשיים שכבתי בבית על הספה והייתי משוכנע שזהו, שנתקעתי עם זה, ושזה הולך להימשך ככה לנצח. בין קריאה לקריאה באינטרנט של כל מיני סיפורים של אנשים מרחבי העולם שחוו בדיוק את אותו הדבר, החרדות התחילו להציף אותי.

ובפרט, חרדה אחת יותר מכולם - מאיפה בדיוק אני אביא כסף אחרי שייגמרו ימי המחלה, כשאודיע לבוסים שלי סופית שאני לא יכול לחזור ככה לעבודה ואהפוך למובטל. מאיפה אני אמור להביא כסף?
מאחר שהיה לי יותר מדי זמן פנוי התחלתי לקרוא כל מיני חומרים. מאמרים, כתבות, דו"חות כספיים, חומרים מקצועיים יותר. ניסיתי להבין מה יש לי בקרן הפנסיה כי זכרתי שיש לי שם איזה ביטוח אובדן כושר עבודה ומשהו.

וככה, לילה אחרי לילה, נייר אחרי נייר, התחילה להתחוור לי התמונה הגדולה יותר.

בסופו של דבר, כעבור חודשיים וחצי, הכאבים פחתו בהדרגה וחזרתי לעבודה. אבל השורה התחתונה לא השתנתה בשום צורה.ֿ

זה הולך ככה: יום יבוא ולא תוכלו לפרנס את עצמכם יותר מעבודה. לא משנה אם זה בגלל שתהפכו לנכים, או בגלל שתגיעו לגיל שבו תהיו מבוגרים מדי לעבוד. יום אחד זה יקרה בוודאות של 100% - אתם תהפכו להיות תלויים במקור הכנסה אחר.

בהנחה שתגיעו לגיל הפרישה בריאים ושלמים, מקור ההכנסה הזו אמור להיות הפנסיה שלכם. החסכונות שהצלחתם לחסוך.

בסוף הפרק הזה אני אגיד משהו על גישות קצת פחות אורתודוקסיות לגבי מקורות הכנסה בגיל הפרישה - הסולידית, זה בשבילך, אבל רק בסוף. אני רוצה לדבר על פנסיה כי זה הפתרון שמתאים ל-99% מהאוכלוסייה.

מה שגיליתי, לאט לאט, שורה אחרי שורה, הוא שהדבר הזה - פנסיה - רשת הביטחון שאמורה לתפוס אותנו ביום שלא נוכל יותר לפרנס את עצמנו מעבודה? הרשת הזו מלאה חורים ולא בטוח שהיא עובדת.
והחלק הכי עצוב? כולם יודעים את זה. האנשים שמייצרים את הפנסיה, האנשים שמפקחים עליהם, האנשים שמוכרים לנו פנסיה. כולם יודעים את זה. רק לנו שכחו לספר. אז הנה.

המפקחת על הביטוח דורית סלינגר. כולם יודעים שרשת הביטחון מלאה בחורים (צילום: מרים אלסטר, פלאש 90)

2. אנחנו עובדים פחות מדי

אם לתמצת את זה, יש ארבעה דברים שבאמת מאיימים על הפנסיה שלנו, בדרגות שונות של חומרה. ארבעה פרשי האפוקליפסה, למי שמחפש דרמה זולה.

הראשון הוא שאנחנו לא עובדים מספיק זמן, ולכן גם לא חוסכים מספיק זמן.

מתי הגיל שבו נכנסתם לשוק העבודה ברצינות והתחלתם את הקריירה שלכם? 26? 27? 28? ההורים שלכם התחילו לעבוד אחרי הצבא. תואר ראשון היה הרבה פחות נפוץ באותה תקופה. אנשים עשו בגרות, השתחררו, נכנסו לסניף בנק הפועלים בנהריה, ויצאו ממנו 40 שנה לאחר מכן, ישר לתוך הפנסיה.

היום אנחנו נכנסים לשוק העבודה בגיל מאוחר יותר. אנחנו משתחררים, עובדים קצת, חוסכים לטיול, הולכים לטייל, חוזרים מלאים בתובנות, כולן מתנפצות על קרקע המציאות כעבור שבועיים, אנחנו עובדים עוד קצת בשביל לחסוך לתואר, הולכים ללמוד, מורחים את התואר, אולי עושים עוד אחד, אולי לא. זה מביא אותנו לעבודה הרצינית הראשונה שלנו איפשהו לקראת סוף שנות ה-20 שלנו ומאבדים כמה שנות חיסכון יקרות.

וגם בקצה השני של שוק העבודה, כשאנחנו מבוגרים, כלל לא בטוח שנישאר בשוק העבודה עד לגיל הפנסיה. אם לשפוט לפי הנתונים של שירות התעסוקה, כשאתם חוצים את גיל 45 אתם נמצאים בסיכון. אם מסיבה כלשהי תצאו משוק העבודה, כי העסק שלכם לא הלך או כי פיטרו אתכם או השד יודע מה, הסיכוי שלכם לחזור אליו, ועוד באותה רמת שכר, הוא לא גבוה במיוחד. זה עלול לקחת הרבה מאוד זמן.
בשורה התחתונה, תקופת החיסכון מתקצרת משני הכיוונים.

וגם במהלך תקופת החיסכון, אנחנו מחליפים מקומות עבודה כמו גרביים. חשבו על עצמכם. העבודה הנוכחית שלכם, זו העבודה הראשונה שלכם? השנייה? השלישית? הרביעית? החמישית? וחוצמזה, אתם מתכוונים לעבוד במקום העבודה הזה עוד עשרות שנים עד הפנסיה או שתחליפו עוד מאתיים מקומות עבודה בדרך?

כשמחליפים מקומות עבודה קורים שני דברים. דבר ראשון, בין עבודה לעבודה יכולות להיות תקופות שבהן לא תחסכו לפנסיה. ודבר שני, כשאתם מחליפים מקומות עבודה, אתם עלולים למשוך את כספי הפיצויים שלכם, לא משנה מאיזו סיבה בכלל, ובאותו רגע תחתכו שליש מהפנסיה שלכם, כלומר מרמת החיים העתידית שלכם.

בניגוד לדעה הרווחת, כספי הפיצויים שלנו הם מזמן לא כספי הפיצויים שלנו, אלא חלק אינטגרלי מהפנסיה שלנו. שליש ממנה, ליתר דיוק. תמשכו אותם, ותאבדו את העתיד.

3. אנחנו חיים יותר מדי

האיום השני על הפנסיה שלנו הוא שאנחנו חיים הרבה יותר מדי. זה אולי לא נשמע כמו דבר שלילי, אבל מנקודת מבט פנסיונית זה פשוט איום ונורא. אנחנו חיים הרבה יותר מדי. וכשאנחנו חיים יותר מדי, המשמעות היא שאנחנו צריכים לממן לעצמנו יותר שנים שבהן אין לנו הכנסה מעבודה.

וזה כבר פשוט מסובך.

בואו נדבר על המספרים.

בשנות ה-70, תוחלת החיים לגברים היתה בערך 70 שנה. זה אומר שגבר שנולד אז, היה צפוי למות בערך שבעים שנה לאחר מכן. לנשים תוחלת החיים גבוהה מעט יותר. היום תוחלת החיים לגברים עומדת על 80 שנה. כלומר, גבר שייוולד היום צפוי למות שמונים שנה לאחר מכן. לנשים תוחלת החיים גבוהה מעט יותר.

ומה תחזית תוחלת החיים לעוד שלושים שנה? כלומר, כמה זמן צפוי לחיות גבר שייוולד בעוד ארבעים שנה? בערך 90 שנה. נשים צפויות לחיות בערך 95 שנה.

תוחלת החיים רק הולכת ומתארכת (צילום: קובי גדעון, פלאש 90)

אבל האמת? זה עוד כלום. יש נייר נורא מעניין של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למי שקורא אותה בגרסה הכתובה, הנה הלינק) שמסביר שלחזות תוחלת חיים זה עסק נורא מסובך. לכו תדעו מה יהיה. לכן, יש שתי אסכולות. אחת פסימיסטית, שאומרת שלתוחלת החיים של בני האדם יש גבול עליון פיזיולוגי בסביבות 85 שנה שאי אפשר לחצות אותו. הגישה השנייה היא אופטימיסטית. לפי הגישה הזו, כל תחזיות העבר היו שגויות כלפי מטה, תוחלת החיים בפועל לאורך כל ההיסטוריה היתה גבוהה מהתחזיות, ואין סיבה טובה להניח שבעתיד המצב יהיה שונה.

זה נובע מכך שאנחנו לא מצליחים להביא בחשבון התפתחויות פורצות דרך ברפואה שיאפשרו לנו לחיות הרבה יותר. ככה לא חזינו את האנטיביוטיקה שגרמה לנו להפסיק למות מכל זיהום שני, ככה לא חזינו את ההתפתחות בתחום רפואת הלב בשנות ה-60, וייתכן שבאותה מידה אנחנו לא מצליחים לחזות התפתחויות פורצות דרך בתחום רפואת הסרטן. אם הסרטן יהפוך בעשור ומשהו הקרובים למחלה כרונית שאפשר לחיות איתה, יש מצב שנחיה הרבה יותר מ-90 שנה. לכו תדעו.

וגם אם זה נשמע לכם לגמרי סבבה, מנקודת מבט פנסיונית זה אסון. כי אם פעם הייתם צריכים לעבוד 40 שנה בשביל לממן 17 שנות פנסיה, היום אתם עובדים פחות שנים וצריכים לממן יותר שנות פנסיה, לפחות 23 שנה, והמספר הזה רק הולך ועולה.

ואפילו אם הייתם מצליחים לחסוך את אותו הסכום בדיוק, אם אתם צריכים לחלק אותו על פני יותר חודשי פנסיה, התוצאה היא אחת - פנסיה חודשית קטנה יותר.

4. הריבית

אחת הדרכים להגן עלינו מפני העלייה בתוחלת החיים ולממן לנו לפנסיה לתקופה ארוכה יותר היא לנסות להגדיל את הכסף שלנו בצורה משמעותית.

בכל חודש, כשחלק מהשכר שלכם נעלם והולך לגופי הפנסיה, הוא מגיע לחבורה קטנה של אנשים זרים שכל המטרה שלהם עלי אדמות היא להגדיל מאוד את הכסף שלכם. בשביל לעשות את זה, הם משקיעים את הכסף שלכם. הם משקיעים אותו בערך בכל דבר שזז. בעיקר דרך הבורסה.

הם מלווים אותו למדינה תמורת איגרות חוב, הם מלווים אותו לנוחי דנקנר וליצחק תשובה ולעוד הרבה טייקונים והחברות שלהם, הם משקיעים את הכסף גם במניות. בטבע ובבנק הפועלים ובחברות ביטוח ובשופרסל ובמאגרי הגז וגם בחו״ל. בגוגל, בפייסבוק, בקוקה קולה, בחברות הימורים, בחברות טבק, בחברות אנרגיה, בכל מה שיש. הם קונים עם הכסף הזה נדל"ן. אם אתם חוסכים במגדל מקפת, מזל טוב, אתם הבעלים הגאים של קניון הזהב בראשון לציון. הם קונים דיור להשכרה בברלין, מרכזים מסחריים בארה״ב, קרקעות ברומניה, כל מה שזז.

והם משקיעים את הכסף הזה בקרנות גידור, בקרנות נדל״ן, בקרנות פרטיות שאין דרך לדעת מה קורה בהן. הן מלוות את הכסף הזה בהלוואות פרטיות שאין לדעת מה הולך בהן, הן מממנות תשתיות, הן קונות משכנתאות שלכם מהבנקים, ובקרוב מאוד גם יתחילו לחלק הלוואות לעסקים קטנים, וקצת אחר כך גם יחלקו לכם הלוואות לכל מטרה.

היקף החסכונות הפנסיוניים של הציבור הישראלי עומד על יותר מטריליון וחצי שקל וצפוי להגיע ל-2 טריליון עד סוף העשור. הוא גדל בקצב מסחרר של עשרות מיליארדים כל שנה.
יש רק בעיה אחת.

בשנים האחרונות הרבה יותר קשה להגדיל את הכסף שלכם. וכשאני אומר בשנים האחרונות, אני מתכוון לעשור האחרון. בעשור האחרון האנשים שמנהלים לכם את הפנסיה מצליחים פחות ופחות להגדיל אותה בבורסה, בממוצע לפחות. זה קורה בגלל דבר אחד - הריבית.

מאז 2008 הריביות בעולם ירדו קרוב מאוד לאפס, כי הבנקים המרכזיים מנסים להצמיח את הכלכלה. כשהריבית נמוכה זה אומר שהכסף זול - כי ריבית היא מחיר הכסף - ולכן עסקים יכולים ללוות כסף בזול ולהצמיח את העסקים שלהם.

בינתיים התיאוריה הזו עוד לא ממש עובדת במציאות, אבל דבר אחד בטוח - הריבית הנמוכה הזו גורמת לאנשים שמנהלים לכם את הפנסיה לקחת סיכונים גדולים יותר. במסלולי החיסכון הפחות מסוכנים, כאלה שמבוססים בעיקר על הלוואות למדינה, הריביות נמוכות מאוד וקשה מאוד מאוד מאוד להגדיל לכם את הכסף.

ככל שהמצב הזה יימשך, האנשים שמנהלים לכם את הפנסיה יתקשו לעמוד ביעדים שלהם. יש לזה משמעות אחת בלבד: לא תהיה לכם פנסיה כמו שחשבתם שתהיה לכם.

5. דמי הניהול

ואחרון חביב, מה שכולם כבר מכירים - דמי הניהול.

בשלב הזה של חיינו הנושא הזה כבר מספיק מוכר אז לא אדבר עליו יותר מדי. אגיד רק דבר אחד - דמי הניהול חשובים לפחות כמו התשואה שהאנשים שמנהלים לכם את הפנסיה מנסים להשיג על החסכונות שלכם. גם התשואה וגם דמי הניהול פועלים על אותו פרנציפ - ריבית דריבית.

ריבית דריבית היא מושג די פשוט בסופו של דבר: דמיינו שיש לכם 100 שקל ואתם משקיעים אותם במשהו. וההשקעה היתה טובה ובסוף השנה אתם מקבלים ריבית של 10% על הכסף. זה אומר שבסוף השנה יש לכם 110 שקלים. עכשיו אתם משקיעים אותם שוב באותה השקעה מוצלחת, ובסוף השנה הבאה מקבלים שוב ריבית של 10%. זה אומר שאתם מקבלים הפעם לא 10 שקלים, אלא 11 שקלים, כי הריבית של ה-10% בשנה השנייה כוללת כבר את ה-10 שקלים שצברתם בשנה הקודמת, כלומר שיהיו לכם עכשיו 121 שקלים. ובכל שנה כזו אתם מקבלים ריבית שפועלת על מלוא הסכום שהצלחתם לצבור, גם על כספי הריבית של השנה שעברה. וכך הסכום הזה צומח לא בצורה לינארית, כלומר לא בצורה ישרה, אלא בצורה אקספוננציאלית, כלומר עם שיפוע תלול.

זו ריבית דריבית.

רק שזה פועל גם בכיוון ההפוך, דרך דמי הניהול. כשאתם חוסכים 100 שקל ויש לכם דמי ניהול של חמישה אחוזים, זה אומר שבסוף השנה, כשאתם מקבלים את הריבית של ה-10 שקלים מהדוגמא הקודמת, אתם צריכים לשלם עליהם חמישה אחוז דמי ניהול. אבל שימו לב, לא רק על ה-100 שקל שחסכם, אלא על כל ה-110.

וככל שתחסכו יותר כסף, כך תשלמו יותר כסף בדמי ניהול, גם אם האחוז נשאר זהה.
וככל שתשלמו יותר כסף בדמי ניהול, זה אומר שיהיה לכם פחות כסף לעשות ממנו כסף דרך מנגנון הריבית דריבית שתיארתי קודם לכן.

זה מה שדמי הניהול עושים - הם מקטינים לכם את הפנסיה באחוזים ניכרים. ולכן הם חשובים לא פחות מהתשואה.

בחישוב גס מאוד, עובד שמשלם את דמי הניהול המקסימליים לקרן הפנסיה שלו - 6% מכל הפקדה חודשית ועוד חצי אחוז מסך החיסכון המצטבר - ייפרד בסופו של דבר בערך מ-20%-25% מהפנסיה שלו סתם ככה. מי שמשלם את דמי הניהול המקסימליים בביטוח מנהלים ייפרד מחלק גדול יותר. אנחנו מדברים על מאות אלפי שקים במצטבר.

בהצלחה עם זה.

6. מי שנולד פעם, הרוויח

רוב מה שסיפרתי לכם עד עכשיו לא היווה שום בעיה לחוסכי הפנסיה של הדור הקודם, של עולם הפנסיה הישן. מה שקורה בבורסה לא עניין אותם, גם לא תוחלת החיים, הם לא שילמו דמי ניהול, ועולם הפנסיה תאם לחלוטין את שוק העובדה. רק שהעולם הזה, העולם שבו המדינה או מקום העבודה שלכם הבטיח לכם מראש מה תהיה הפנסיה שלכם, העולם הזה נסגר. מי שהספיק להיכנס לעולם הפנסיה הישן לפני שנסגר החל מאמצע שנות ה-90, הרוויח. מי שלא הספיק, נדפק. 

עולם הפנסיה החדש הוא עולם אחר לגמרי. זה עולם שבו כל הסיכונים נמצאים על הכתפיים שלכם. הסיכון מפני עלייה בתוחלת החיים, מפני שינויים בשוק העבודה, מפני דמי הניהול, סיכוני ריבית. הכל על הכתפיים שלכם. וכלקח מהעבר, האנשים שבנו את העולם הזה בנו אותו כך שקרנות הפנסיה לא יקרסו כפי שקרה בעבר, או כמעט קרה. בעולם החדש, הקרנות חסינות מקריסה, כי הן תמיד פשוט יכולות לקצץ עוד ועוד את הפנסיה שמגיעה לכם. תקראו את התקנון, זה כתוב שם. הקרנות לא יקרסו, אתם תקרסו במקומן.

בעולם הפנסיה החדש אין הבטחות. אין כלב שיידע להגיד לכם היום מה צפויה להיות הפנסיה שלכם בעתיד, גם לא גוף הפנסיה שהחסכונות שלכם נמצאים אצלו. הם יודעים להעריך, אבל רק עם כוכבית. רק אם כל מיני הנחות עבודה יתגשמו.

אבל זו בדיוק הפואנטה של הפרק הזה - להמחיש עד כמה הנחות העבודה האלה כבר לא מותאמות לעולם המודרני, לשוק העבודה ולתנאים המקרו כלכליים - ולכן הן בעצם הנחות עבודה רעועות. והמודל שנשען עליהם? עולם הפנסיה החדש? בועה שמחכה להתפוצץ.

אז מה עושים עכשיו עם כל הדכדכת הזו? חותכים את הורידים? מוציאים את כל החסכונות מהפנסיה וקונים דירה?

Hell no.

7. אז מה עושים

החדשות הטובות הן שיש מה לעשות. לא לגבי הכל, אבל לגבי חלק. החדשות הממש טובות הן שחלק מהדברים אפילו אשכרה נעשו לאט לאט בשנים האחרונות, וחלק עדיין נמצאים בעשייה.

יש דברים שקשה לנו להשפיע עליהם. השינויים בשוק העבודה, למשל, או העלייה בתוחלת החיים.

בשביל להילחם בכך שתקופת החיסכון קצרה יותר אפשר לעשות כל מיני דברים. אפשר, למשל, להעלות את גיל הפרישה. זה לא יפתור את מלוא הבעיה, ולא בטוח שזה בכלל רלוונטי לכולם כי יש לא מעט אנשים שלא מצליחים גם ככה למצוא עבודה בגילאים מבוגרים והעלאת גיל הפרישה סתם תדון אותם לעוד כמה שנים של עוני בלי קצבאות זקנה של הביטוח הלאומי. לגיל הפרישה אנחנו רוצים להקדיש פרק נפרד, אז אני לא רוצה לחפור על זה עכשיו יותר מדי.

אפשר להתחיל לחסוך לפנסיה בגיל אפס. זה נשמע מוזר, אני יודע, אבל האמת שהמדינה כבר מאפשרת את זה דרך כלי שנקרא קופת גמל להשקעה. אתם יכולים לחסוך שם כסף, ואם תשאירו אותו עד גיל הפנסיה הוא יהיה פטור ממס. וכן, אתם יכולים לפתוח אחת כזו לילדים שלכם ולנסות לשכנע אותם לא לגעת בה עד גיל שישים ומשהו. זוכרים את חיסכון לכל ילד? זה יכול להיות בדיוק החיסכון הזה שיהווה בסיס לפנסיה של הילדים שלכם. תתפלאו, אבל בגלל אפקט ריבית דריבית יש חשיבות לחיסכון בגיל מוקדם מאוד, שיספיק להפוך להרבה כסף בעתיד. אפילו אם תחסכו לילדים שלכם 20 אלף שקל עד שהם יתחילו לחסוך לעצמם, אתם תקנו להם מתנה ענקית של כמה מאות אלפי שקלים בגיל הפנסיה.

אפשר למנוע מאנשים את היכולת למשוך את כספי הפיצויים שלהם, או מאוד מאוד להגביל אותה. צעד כזה כבר הצליח להיכנס לחוק ההסדרים לפני כמה שנים, אבל אז יצא משם בלחץ משרד הכלכלה. אני בעד הצעד הדרקוני הזה.

שני הצעדים הגדולים ביותר שקרו בשנים האחרונות, ועדיין למעשה נמצאים בתהליך, הם שני מהלכים שמשרד האוצר יזם. שניהם בתקופה של שר האוצר משה כחלון. כשמגיע קרדיט מגיע.

שר האוצר משה כחלון. מגיע לו קרדיט על המהלכים שיזם (צילום: יונתן זינדל, פלאש 90)

הראשון הוא הקמת קרנות הפנסיה שהן ברירת מחדל. מדובר בשתי קרנות פנסיה שגובות דמי ניהול זולים מאוד, אפסיים ממש, ממי שחוסך בהן. המטרה היתה בעצם ליצור קבוצות רכישה הכי גדולות שאפשר לפנסיה בשביל כל אותם מיליון ומשהו שכירים ישראלים שמשלמים לגופי הפנסיה את דמי הניהול המקסימליים המותרים בחוק, רק כי אין להם כוח מיקוח גדול מספיק. העובדים האלה, בהנחה שהם עוברים לקרנות ברירת המחדל, יגדילו לעצמם את הפנסיה שלהם באחוזים ניכרים מאוד. בהנחה שהניסוי הזה יעבוד כמובן, יש המון דברים שמפריעים לו בדרך.

המהלך השני, שיתחיל לקרות ממש בחודש הקרוב, ישנה את רשת ההגנה שהמדינה פורסת לחוסכים בקרנות הפנסיה. לא נכנסתי לזה בכלל בפרק הזה בשביל לא לבלבל את השכל יותר מדי, אז רק בשתי מלים: כיום, למי שחוסכים בקרנות הפנסיה - ורק בקרנות הפנסיה - המדינה נותנת רשת הגנה של 30%. זה אומר ש-70% מהכסף שלכם מושקע בבורסה כמו שאמרתי קודם, אבל 30% מקבלים הגנה מהמדינה. על 30% מהכסף שלכם תקבלו ריבית ידועה מראש של 4.86%.

לכאורה אחלה. בפועל, בעיה. כי גם אמא שלי וגם אני מקבלים את אותה הגנה על הכסף שלנו, למרות שהיא בת 64 ואמורה לפרוש בכל רגע, ואני בן 37 ויש לי עוד עשרות שנות חיסכון. זה אומר שאם הבורסה תקרוס מחר, לי יש עוד 30 שנה עד הפנסיה לקוות שהבורסות יתאוששו - והן יתאוששו על פני 30 שנה, לפחות כך אומר העבר. לאמא שלי אין 30 שנה, היא צריכה את הכסף מחר.

בשביל לשנות את המצב הזה משרד האוצר הודיע שהוא פורס מחדש את רשת ההגנה הזו כך שחוסכים מבוגרים ופנסיונרים יקבלו יותר. יקבלו הגנה ל-60% מהכסף שלהם. דור הביניים יקבל את אותה הגנה כמו היום - 30%, ודור הצעירים, בני 50 ומטה, יקבלו בהדרגה הגנה הולכת וקטנה, עד שהיא תגיע לאפס. כלומר, שבתוך שני עשורים, חוסכים צעירים, 100% מהכסף שלהם יושקע בבורסה. ולמי שזה נשמע לו מפחיד, דעו שזה כבר המצב היום בביטוחי המנהלים ובקופות הגמל, אני, באופן אישי, חושב שזה צעד מבורך.

הקרדיט על שני הצעדים האלה מגיע לכחלון. אמנם חשבו על הצעדים האלה לפני הקדנציה שלו, בכל מיני צורות, אבל בסופו של דבר הוא בא ועשה. להמליץ ולחשוב זה נחמד, לקבל החלטות זה קשה יותר. אז הנה, הקרדיט הוא שלו.

אבל לא רק שלו.

שני הצעדים האלה לא היו קורים אלמלא העלייה במודעות הציבורית לבעיית הפנסיה בשנים האחרונות. אני אומר את זה מתוך ידיעה מוחלטת. הפוליטיקאים לא היו מדברים על הנושא הזה ולא היו פועלים לתקן אותו אלמלא השינוי בדעת הקהל.

כמו כל אדם, פוליטיקאים פועלים על בסיס התמריצים שפועלים עליהם. והתמריצים שפועלים עליהם הם תמריצים של הטווח הקצר. הם צריכים להיבחר מחדש בתוך שנתיים עד ארבע. אין להם זמן לבזבז על בעיות שיתפוצצו בקדנציה של שר האוצר בעוד 15 שנה.

ולכן, בשביל שיעשו משהו בנידון, צריך לשנות להם את מערכת התמריצים. וזה בדיוק מה שקרה בישראל בשנים האחרונות. דיברנו על פנסיה כמו משוגעים, המודעות עלתה, והפוליטיקאים התעוררו.

וזו בדיוק הסיבה שאנחנו צריכים להמשיך ולדבר על פנסיה. כי לא כל הבעיות תוקנו. יש עוד דברים שצריך לעשות. אני, למשל, חושב שקרנות ברירת המחדל זה לא מספיק. שצריך להקים קרן פנסיה ממלכתית, לתת לגופי הפנסיה הפרטיים לנהל את הכסף, ולחסוך את מנגנוני השיווק והתפעול המיותרים של קרנות הפנסיה שפועלים כיום ומייקרים מאוד את דמי הניהול.

ויש עוד דברים לעשות. ועוד לא דיברנו על הבעיה הגדולה של עצמאים.

אבל היי, יש גבול כמה אפשר לדבר על זה בפרק אחד מבלי לחטוף דימום מוחי תת עכבישי לא מפרצתי.
מבטיח לדבר על זה שוב מתישהו.

8. רגע לפני סיום

הבטחתי קודם שאגיד משהו על מקורות הכנסה חלופיים לגיל הפנסיה שהם לא קרן פנסיה, אז הנה. אבל ממש בקצרה.

יש אנשים שאומרים - לא רוצה לבזבז את הכסף שלי על דמי ניהול, אני פשוט אקנה נדל״ן. אז דבר ראשון, המדינה לא שואלת אתכם אם לחסוך לפנסיה או לא. אתם מחויבים בזה. מהשנה, גם עצמאים. ואם אתם אומרים לעצמכם, אוקי אני אחסוך את המינימום אבל מעבר אני אשקיע בנדל״ן, אז תשמעו, כנראה שיש לכם מספיק כסף לחסוך, ואני בעד. ככל שאתם יכולים לחסוך יותר ובאפיקים שונים זה מבורך. זה פשוט לא המצב של רוב האוכלוסייה.

ואם אתם אומרים לעצמכם, אני כן אמשוך את כספי הפיצויים בהזדמנות הראשונה שתהיה לי ועם זה אקנה נדל״ן להשקעה, אז בהצלחה עם זה. בשביל לעשות את זה אתם צריכים שיהיו לכם הרבה מאוד פיצויים למשוך - כמה מאות אלפי שקלים - בשביל להיות מסוגלים לקחת משכנתא ולקנות דירה להשקעה. וגם אז, התשואה משכירות בישראל היא די נמוכה באופן היסטורי, שלושה אחוזים ומשהו. לפחות עד כה, זה נמוך מהתשואה הממוצעת בקרנות הפנסיה, או זהה לה. לא בטוח שזה שווה את הסיכון וכאב הראש.

וממש לסיום, יש גם את הגישה של הסולידית. כלומר, תעבדו כמה שנים קשה מאוד, תחסכו המון המון כסף, צמצמו את הצריכה שלכם למינימום ההכרחי, צאו לפנסיה בגיל מוקדם, תשקיעו את הכסף על בסיס מודל השקעות כזה או אחר, שיאפשר לכם לחיות כל שנה מהכסף שהכסף שלכם עושה. אין לי משהו מאוד חכם להגיד על המודל הזה מלבד זה שלדעתי הוא לא מתאים למרבית האוכלוסייה, בטח לא בגרסה הקיצונית שלו.

אם יש לכם שאלות לשאול על הפנסיה, לגבי דברים שאמרתי או לא, כתבו לי בטוויטר או בפייסבוק או איפה שתרצו. אם אתם חושבים שאני טועה ומטעה, כתבו לי מאמר ביקורת, אם הוא יהיה טוב אני אפרסם אותו. אם אתם מעריצים את הסולידית וחושבים שכל גישה אחרת היא הבל מוחלטת, גם זה בסדר. אם אתם לא מבינים למה לחפור חצי שעה על פנסיה זה טוב למישהו, יש בזה משהו.

תודה רבה לטכנאי ההקלטה, תודה רבה לרום אטיק המפיק שלנו ותודה לצוות של "כאן באמת" על הטיזרים שהוא מכין לפרקים של חיות כיס. כמו שאמרתי בהתחלה, אנחנו מאוד רוצים להתרחב לעוד ועוד אנשים, אז המליצו לחברים שלכם לשמוע אותנו.

סיפורים כלכליים ורעיונות לפרקים נוספים יתקבלו בברכה. אני שאול אמסטרדמסקי. תודה רבה שהאזנתם.