הכתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן באמת". אתם יכולים להאזין לנו כאן או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.
ב-1 ביולי 2003 הותר ליהודים לחזור לבקר בהר הבית; אבו מאזן ואריאל שרון קיימו מסיבת עיתונאים משותפת בירושלים; ישראל יצאה במקום האחרון בדירוג העולמי בהבנת הנקרא; אבל כל המדינה דיברה על דבר אחד.
יונית לוי בחדשות 2: "גזר הדין של אתי אלון הוא העונש החמור ביותר שניתן בישראל על גנבה. 17 שנות מאסר לאישה שמוטטה את הבנק למסחר; עם הקראת גזר הדין פרצה מהומה בבית המשפט".
עברו מאז 14 שנה והסיפור הזה עדיין מרתק: סגנית מנהלת מחלקת ההשקעות בבנק למסחר גנבה מהלקוחות של הבנק שלה 250 מיליון שקל. היא הקימה להם חשבונות פיקטיביים, לקחה בשמם הלוואות, וגנבה את הכסף שלהם כדי להעביר אותו לאחיה, שהיה מסובך בהימורים. היא עשתה את זה במשך חמש שנים, במהלכן היא העבירה כסף מחשבונות של לקוחות לחשבונות אחרים כדי לטשטש את המעילה, וגם מחקה את הטלפונים והכתובות של הלקוחות מהמערכת של הבנק כדי שלא יוכלו ליצור איתם קשר ולעדכן אותם במצב החשבון שלהם. ככה אתי אלון רוקנה שקל אחרי שקל את קופת הבנק למסחר, בנק שהוקם בשנת 1936, והתקיים עד שהיא מוטטה אותו. הכסף שהיא גנבה מתגלגל עד היום, לטענת הפרקליטות, בארגוני פשיעה והימורים, והוא שינה את מפת הפשע בישראל.
כשנגזר העונש של אתי אלון, הצילומים שלה זועקת זעקות שבר איומות שודרו בטלוויזיה שוב ושוב.
זו היתה פרשה מדהימה מהמון בחינות. זו היתה הגנבה הגדולה בישראל. זו היתה הפעם היחידה שקרס בנק בישראל. זה העונש הכי חמור שניתן בישראל על פשע כלכלי, עד היום. כולל אוהד אולמרט, כולל אברהם הירשזון. וזה היה סיפור משוגע כי מי שעשתה את כל זה היתה אישה אחת שפעלה לבד. וכי היא היתה אישה.
כשאתי אלון נכנסה לנווה תרצה ב-2003, היו שם רק עוד שבע נשים מלבדה שהורשעו בעבירות צווארון לבן. שנה אחר כך, ב-2004, שושנה עזאני, מנהלת סניף של בנק הפועלים, הורשעה במעילה במיליון וחצי שקל מכספי הלקוחות. בשנת 2011 פאני גורוליצקי מהרצליה הורשעה במעילה במיליון שקלים מכספי קניון רננים, שבו עבדה כמנהלת חשבונות. ב-2014 פזית ולד, חשבת שכר ב-yes, הורשעה במעילה ב-24 מיליון שקל. ב-2016 - טלי קינג, סמנכ"לית משאבי אנוש ומנהלת כוח אדם באופיר טורס הורשעה בגניבת 2 מיליון שקל. היום יושבות בנווה תרצה ארבעים אסירות צווארון לבן.
שלום, אנחנו חיות כיס. הפודקאסט של "כאן באמת". אני צליל אברהם ואת הפרק הזה הכנתי יחד עם תומר ממיה שהביא את הסיפור הזה לראשונה במהדורת החדשות של "כאן". והסיפור הזה על עברייניות הצווארון הלבן מתחיל בקליניקה של אישה אחת, שראתה את כולן.
מי היא עבריינית הצווארון הלבן?
טלי שימקין: "קוראים לי טלי שימקין, אני קרימינולוגית קלינית וד"ר לקרימינולוגיה מאוניברסיטת בר אילן".
ד"ר שימקין עבדה במשך 15 שנה בשיקום אסירות ובעיקר אסירות משוחררות. ולפני כמה שנים היא הבחינה שמשהו משתנה בפרופיל של האסירות שמגיעות אליה לטיפול. היא היתה רגילה לראות עברייניות מסוג מסוים - נשים מאוד צעירות, מאוד פגועות, שהגיעו לכלא אחרי שהן הסתבכו בסמים ובזנות. אבל האסירות האלה היו אחרות.
הן היו נורמטיביות לגמרי. לא היה להן שום רקע של פשע וגם לא סמים או של אלכוהול. אף אחד במשפחה שלהן בחיים לא ישב בכלא וגם לא במעצר. הן לא היו ילדות בנות 20 שפרצו לאוטו או נמצאו באיזה דירה אלא נשים מבוגרות, בנות 30 פלוס, 40 פלוס, אקדמאיות, שעבדו כל החיים שלהן. והן הגיעו לכלא אחרי שהורשעו בעבירות מרמה והונאה.
ד"ר טלי שימקין (צילום מסך מתוך הכתבה של תומר ממיה ששודרה בערוץ כאן 11)
טלי והעמיתים שלה הבינו שיש פה תופעה חדשה ושהיא הולכת וגדלה - עבריינות צווארון לבן של נשים. עבריינות ששונה גם מעבריינות של נשים אחרות, וגם מפשעים כלכליים שגברים מבצעים. משהו אחר לגמרי. אבל כשהם רצו ללמוד עוד, לא כל כך היה להם מאיפה.
טלי שימקין: "אין ספרות מקצועית. אין בכלל בעולם. על נשים אין בכלל. על גברים אין כמעט. יש ספר שיצא ב-2009 בארה"ב, Women and white Collar Crime, שמתאר את מרתה סטיוארט וכל מיני, אבל בעיקר את הסכומים, המעמד הסוציו אקונומי, איך היא עשתה את זה, אבל אין שום התייחסות לאישיות שלה, למי שהיא. מה הוביל לשם. מדברים בעיקר על חמדנות, על תרבות של שפע".
אז טלי שימקין התחילה לחקור את התופעה הזו בעצמה. כפסיכותרפיסטית, היא שוחחה עם האסירות האלה על החיים שלהן לפני שהן הגיעו לכלא. על הילדות שלהן, על הנישואין שלהן, על חיי העבודה שהיו להן. והיא מצאה ביניהן דמיון מאוד גדול. בעקבות הטיפולים האלה היא בנתה פרופיל ראשון מסוגו שמתאר 85% מאסירות הצווארון הלבן בישראל. אגב - לא את אתי אלון. בה היא לא טיפלה והיא גם באמת מקרה יוצא דופן.
אז הנה הפרופיל של עבריינית צווארון לבן על פי טלי שימקין:
מאפיין מספר אחד - זאת אישה שיש לה גישה לכסף;
טלי שימקין:"מנהלת חשבונות, או עובדת בבנק, גם בביטוח, רואות חשבון פחות, לא נתקלתי אפילו באחת, מנהלות חשבונות למכביר, גם עורכות דין".
מאפיין מספר 2 - היא לא גונבת את הכסף בשביל עצמה, אלא בשביל מישהו אחר -
טלי שימקין: "זו לא המצוקה הכלכלית שלה. בחלק גדול מהמקרים זה מישהו קרוב אליה, בדרך כלל גבר.
אבא שלה, אח שלה, הבן שלה, בן הזוג שלה. יש פתאום משבר כלכלי שעובר עליו".
ומאפיין מספר 3 - היא אישה מדהימה.
טלי שימקין: "משכילה, נשואה עם ילדים, אשת קריירה, עובדת שנים באותו מקום, אינטליגנטית, רהוטה, ההופעה החיצונית שלה מוקפדת, לא מפסידה יום אחד אפילו במסיבת יום הולדת של מישהו מהילדים שלה - לא של הילד עצמו, של חברים, לא אסיפות כיתה או ועד כיתה. אישה בעלת יכולות, שמתקתקת עניינים והיא מסוגלת לזה".
או במלים אחרות, מישהי כמו ליאת:
ליאת: "שמי ליאת, אני בת 39 אמא לשלושה ילדים, התחתנתי בגיל 25, למדתי הנהלת חשבונות וחשבות שכר, ובעצם עד המקרה עסקתי בזה".
ליאת היתה האישה הזו. חשבת שכר מהצפון, עם עבודה בהייטק ומשכורת יפה. ומה שליאת - זה לא השם האמיתי שלה, השם האמיתי שמור במערכת - מכנה "המקרה" הוא מעילה ב-925 אלף שקל מהחברה שעבדה בה. הכל התחיל כשהיא ובעלה ניסו להקים עסק ונקלעו לחוב, לא ענק, של 70 אלף שקל. אז הם ביקשו הלוואה מקרוב משפחה. אחרי כמה זמן קרוב המשפחה שהלווה להם את הכסף התחיל ללחוץ על ליאת שהוא צריך את הכסף חזרה. הוא התקשר אליה שוב ושוב וביקש. ולא היה לה מאיפה להביא. אז היא עשתה את מה שסביר להניח שאף אחד מכם לא היה עושה. היא הכינה תלושי משכורת פיקטיביים והעבירה את הכסף.
ליאת: "היתה העברה ראשונה של 20,000 שקל".
תומר: "כמו בדיקה כזה".
ליאת: "בדיקה. ראיתי שזה בסדר והמשכתי עם זה".
תומר ראיין אותה לפני חודשיים בנווה תרצה.
אחרי שליאת העבירה לחשבון פיקטיבי 20 אלף שקל ואף אחד בחברה לא שם לב היא המשיכה וכיסתה את כל הלוואה. אחר כך היא כיסתה גם את הפיגור במשכנתא. היא עשתה את זה לגמרי לבד, לא היה לה אף שותף. גם לא בעלה - למרות שזה היה עסק שהם הקימו ביחד, והלוואה שהם לקחו ביחד, וחובות של שניהם במשכנתא. היא פשוט כיסתה הכל לבד.
איפה בעלה היה כל הזמן הזה? הוא לא היה מהטיפוסים שזוכרים את הסיסמה לאתר של הבנק. ואם הוא ביקש לראות איך היא שילמה על כל מיני דברים היא היתה מפברקת צ'קים. ואם הוא ביקש לראות דף חשבון היא היתה מפברקת גם אותו.
ליאת: "אין בעיה להעביר דף כזה לאקסל ולשנות נתונים. בקטנה".
וכמו כל הנשים שטלי מדברת עליהן, ליאת היתה לפני זה אישה שהכל אצלה בסדר גמור. יותר מבסדר.
תומר: "הרגשת מוערכת בעבודה? היית טובה?".
ליאת: "מאוד. מאוד. גם בעבודה האחרונה תוגמלתי והרגשתי מאוד מוערכת, ואני יכולה להגיד שהייתי מאוד מסורה לעבודה וזה בעצם האופי שלי. אני באמת משקיעה הרבה ונותנת את כל כולי לעבודה".
ליאת אגב לא טופלה על ידי טלי, היא נכנסה לכלא אחרי שטלי פרשה. אבל היא יושבת בול על כל הקריטריונים. גישה לכסף, חוב שהוא גם של מישהו אחר, וחיים שנראים מבחוץ מושלמים.
אז מה גורם לבחורה המושלמת הזאת, המתוקתקת הזאת, שפותחת את המשרד בבוקר וסוגרת אותו בערב ומגיעה בזמן ליום הורים ויוצאת עם חיוך ומעמידה סירים והבגדים שלה מגוהצים והיא שולטת בחשבון הבנק ולבת שלה יש יום הולדת אנה ואלזה עם ציורים של אלזה על כל העוגיות וצמה אמיתית - מה גורם לה להכניס את היד לקופה? איך היא חוצה את הקווים?
לאורך הראיון, ליאת נשאלת שוב ושוב למה לא סיפרת לבעלך. איך הסתרת את הסוד. למה. והיא לא אומרת שהיא פחדה מהבעל שלה או משהו כזה. בכלל לא. להפך, היא אומרת - הוא היה יכול לעזור. אבל זאת אני. ככה אני.
ליאת: "תמיד מאוד רציתי שהשטח יהיה רגוע, שכולם יהיו רגועים והכל יהיה עליי".
הכל יהיה עליי. תזכרו את המשפט הזה, אנחנו נחזור אליו.
הילדה הבלתי נראית שהופכת לסופרוומן
פשיעה של נשים היא תופעה כמעט לא קיימת, כמעט שגיאה סטטיסטית. יש בישראל 20 אלף אסירים ורק 200 אסירות. בסך הכל אחוז אחד מכל הכלואים בישראל. בעולם מדובר ב-3% מהאסירים. גם אז, בדרך כלל מדובר בעבירות הקלות ביותר. אחוז האסירות שהורשעו בפשיעה חמורה הוא אפסי ממש. במלים אחרות: כדי שאישה תעבור על החוק צריך לקרות משהו קיצוני. משהו צריך להתעוות מאוד בנסיבות החיים שלה.
אסירות בכלא נווה תרצה. בישראל יש רק 200 אסירות (צילום: משה שי, פלאש 90. למצולמות אין קשר לכתבה)
וכדי להבין מה השתבש, אומרת טלי שימקין, צריך ללכת עם הנשים האלה אחורה. לילדות שלהן. לבתים שבהם הן גדלו. בתים נורמטיביים. למראית עין. אבל בעצם, היא אומרת, כשמסתכלים עמוק יותר, רואים שרובן, 75% מהן, עברו סוג של התעללות. לא התעללות פיזית או מינית כמו האסירות האחרות שהן יפגשו בכלא, אלא משהו הרבה יותר סמוי מן העין. איזושהי הזנחה נפשית מתמשכת שקשה לשים עליה את האצבע. בחוויה שלהן, היא אומרת - הן תמיד היו הכבשה השחורה בבית. ילדות בלתי נראות. כאלה שאמרו להן שלא אוהבים אותן, שהן לא שוות כלום, שלא רוצים אותן. אז הן עשו הכל כדי שכן יראו אותן.
ואתם מכירים את זה שיש ילד שובב שאומרים עליו שהוא מתפרע כי הוא צריך תשומת לב? אצל ילדות זה לפעמים בדיוק ההפך.
טלי שימקין: "היא ילדה טובה מאוד. טובה בלימודים, טובה מבחינה חברתית, עוזרת לכולם. היא לא תסרב לעזרה אלא תמיד תתנדב לעזור לאחים ולחברים כדי להיות נראית אבל זו רק מעטפת של הריק שהיא חווה בתוכה. כל אדם זקוק לחיבה, לאהבה, לחום, להגנה, לקרבה. אוכל וקורת גג לא מספיקים לנו כבני אדם, אנחנו זקוקים להרבה מעבר. אז היא עושה הכל כדי לחוות אבל זה רק מסווה של הצרכים האמתיים שלהם זקוק כל אדם וגם היא".
אבל האמת היא שרבים מאיתנו, רבות מאיתנו, נורא רוצות לרצות אחרים. זו לא סיבה מספיק טובה כדי לגנוב כסף, כי אם זה היה ככה מלא בנות אחראיות שאוהבות לעזור היו גונבות כסף כל הזמן. לא. טלי שימקין פיענחה איזשהו פרופיל נפשי ייחודי, וזו אני חושבת גם הסיבה שמדובר בסוג פשיעה שמאפיין בעיקר נשים. כי ככה בדיוק, אומרת טלי, דרך תהליך ההתבגרות הזה, הילדה המוזנחת והנואשת לאהבה הופכת למבוגרת שעושה כל מה שצריך, כי צריך, תמיד - והיא עושה את זה, וזה קריטי - בלי לבקש עזרה מאף אחד ובלי לספר לאף אחד. היי, סידרתי לך את זה.
טלי שימקין: "ואז היא הופכת לימים לאישה כל יכולה. סופרוורמן ממש. אישה מאוד קומפוטנטית, מוצלחת.
את יכולה לשאול במהלך שיחה טיפולית אם אפשר היה להיעזר במישהו. היא עונה - מה פתאום, אני אף פעם לא מבקשת עזרה".
צליל: "היא כאילו רגילה להגיד עליי? אני אפתור לך את זה?".
טלי שימקין: "כך היא חיה. זו המעטפת של הבור הרגשי העצום. כך היא תהיה טובה, יאהבו אותה, יכבדו אותה, יעריכו אותה, יגידו שהיא טובה. באמת אומרים את זה עליה".
ועכשיו זוכרים את מה שליאת אמרה?
ליאת: "תמיד מאוד רציתי שהשטח יהיה רגוע, שכולם יהיו רגועים והכל יהיה עליי".
כדי להיות סופרוומן כזאת - כדי להיות אישה שהכל עליה, שיכולה הכל ושמתקתקת הכל, כזאת שאומרים עליה שהיא אלופה ומלכה ותותחית ושאפשר לסמוך עליה, כדי להיות כזאת את צריכה לידך מישהו הפוך. מישהו שנוח לו שיש לו בחיים קוסמת. מישהו חלש. מישהו שלא ישים לב שהארונות מתמלאים בכלים, ושהמקרר מתמלא באוכל, ושהילדים מתמלאים בציונים טובים, וגם שחשבון הבנק מתמלא בכסף.
טלי שימקין: "מאוד נוח לו להיות עם אישה כזאת שעושה הכל, ולא צריך לשאול מאיפה. היא כבר משיגה. אפשר לסמוך עליה. היא לא מספרת והוא לא שואל. בעיניי זה שחזור של מה שקרה בבית, גם הוא לא רואה אותה".
אז יש לנו אישה שרגילה לפתור לכולם את הבעיות ולתקתק לכולם את העניינים ולצאת גיבורה מכל מצב. ויש לנו גבר שרגיל שהיא מסדרת דברים איכשהו והוא לא ממש יודע איך וזה נוח לשניהם ככה. ויש לנו מבנה נפשי של טייסת, אישה שחצתה את כל החיים שלה בלי לדבר עם אף אחד אף פעם על מה היא מרגישה. עכשיו כל מה שצריך זה משבר והזדמנות. מה שקורה בשנים האחרונות זה שפשוט יש יותר הזדמנויות.
טלי שימקין: "ככל שנשים נכנסות יותר לשוק העבודה, למשרות בכירות יותר שיש בהן גישה לכסף, יש יותר סיכון. כמו כל אדם, כשיש פיתוי".
צליל: " את יכולה לזהות אחת כזאת?".
טלי שימקין: "אני יכולה לזהות יותר. לא אציין שמות".
הבעיה עם הסוג הזה של פשעים היא שאי אפשר לעצור אותם. ברגע שיצרת במערכת חור של כסף צריך להביא אותו ממקום אחר. כמו שאתי אלון העבירה מחשבון לחשבון. זו בעצם סוג של פירמידה, ובסוף היא קורסת.
טלי שימקין: "היא לא תכננה לגנוב מיליון. היא תכננה אלף, אלפיים, עשירייה. אבל אז זה כדור שלג שקשה לעצור אותו. ואז היא מפתחת חיים כפולים".
המנגנון הנפשי הזה מאפשר לחיות חיים כפולים במשך שנים. חמש, שבע, עשר, טלי מספרת אפילו על מקרים של נשים שחיו ככה 15 שנה. אבל בסוף - אפילו סופרוומן נשברת. לאט, מאוד לאט, אבל נשברת. או שהיא פשוט נכנסת לחדר של המנהל שלה ומודה, או שהיא משאירה קצוות פתוחים בכוונה. כדי להיתפס.
תומר: "בואי נגיע ליום עצמו".
ליאת: "הייתי באותו יום בהשתלמות מהעבודה וקיבלתי סמס מהמנהלת שלי, שבעצם היא רואה איזה תלוש שלא מוכר לה ופרטי בנק שהיא רוצה מחר לקבל הסברים. בזה הרגע הבנתי מה קרה, אני יכולה להגיד שהוקל עליי באותו רגע, הייתי בפחד, אבל מצד שני הוקל עליי כי אני חושבת שחיכיתי ליום הזה".
גם אחר כך היא עדיין לא סיפרה שום דבר לבן הזוג שלה.
ליאת: "כמובן הגעתי הביתה, שום דבר לא הרגישו, לא סיפרתי שום דבר".
וגם אחר כך לא.
ליאת: "יום למחרת קמתי לעבודה, ניגשתי למנהלת שלי ואמרתי לה שבעצם לקחתי וכל מה שלקחתי אני אחזיר".
וגם אז לא.
ליאת: "משכתי בעצם שבוע ימים עד שבעלי ידע מזה. הוא היה בהלם כמובן, ביקש הסברים אבל אמר, אני איתך ואני אתמוך בך".
היא קיבלה שנתיים מאסר בפועל.
אסירות בנווה תרצה. "אישה שמגיל ארבע מתמודדת לבד" (צילום: משה שי, פלאש 90. למצולמות אין קשר לכתבה)
טלי מספרת שכושר ההסתרה של הנשים האלה כל כך גבוה שגם אחרי שהן נתפסות הן לא מספרות כלום. הן ממשיכות לקום בבוקר, להתלבש וללכת לעבודה, ובמקום למשרד הן הולכות לחקירה. לפעמים אפילו לבית משפט. יש ביניהן כאלה שמושכות את זה עד גזר הדין בלי שהמשפחה שלהן יודעת כלום. היי, אני נכנסת לכלא. ממש ככה.
טלי שימקין: "ואז חלקן סיפרו, התקשרתי לבעלי, סיפרתי לו שאני נכנסת עכשיו לנוה תרצה. מעכשיו לעכשיו".
צליל: "איך אפשר לשאת את זה נפשית?".
טלי שימקין: "איך אפשר לשאת את זה נפשית. זה גם מה שאני תמיד שואלת. איך הצלחת. חוץ מזה גם להמשיך להסתיר ולרמות. איך אפשר להתמודד עם זה לבד. היא מגיל ארבע מתמודדת לבד, מגיל שבע מתמודדת לבד".
וככה זה זה נגמר. מבחינתנו. מבחינת טלי כמטפלת אז הכל רק מתחיל. אז היא פוגשת את הנשים האלה ומתחילה איתן תהליך ארוך של להבין מה הן עשו, להכיר בזה שהן עברייניות, וללמוד לאט לאט לא לקחת את כל העולם על הכתפיים, ולא להסתיר הכל מכולם, ולא לשקר לכולם כל הזמן. כי אם הן ימשיכו לעשות את זה - אם הן ימשיכו להיות הסופרוומן הזאת שכולם מעריצים אותה ומקנאים בה - הן יחזרו לכלא. הטיפול הזה, היא אומרת, הוא הפעם הראשונה בחיים של הנשים האלה שמישהו מקשיב להן.
טלי שימקין: "סוף סוף זו פעם ראשונה בחיים שלה שהיא במרכז. אפשר לשמוע מה קורה עלייך. מה קורה איתך. מה קרה בילדותך. מה קרה בנעורייך. מה היום את רוצה. אני חושבת שאחד הדברים הכי חשובים זה להיות איתה. להיות איתה. לא שהיא תהיה בשביל מישהו אחר. אחד הדברים הכי חשובים זה לסדוק את הסופרוומן".
תומר: "היתה מישהי שהחזיקה את הבית ועכשיו הבית מסתדר בלעדייך".
ליאת: "למדתי איך לשחרר. מבחינתי זה הקלה. למדתי לשחרר. זה מצוין מבחינתי שמישהו אחר לוקח את המושכות. ולא הכל עליי. מבחינתי זו הקלה. ומבחינתי התקופה הזו בכלא מאוד תרמה לתא המשפחתי. מבחינתי".
אנחנו חיות כיס - הפודקאסט של כאן באמת. אני צליל אברהם ואת הסיפור הזה הביא לראשונה תומר ממיה במהדורה המרכזית של כאן 11. אתם יכולים לשמוע את הפודקאסטים שלנו באתר של "כאן", ואם יש לכם שאלות שאתם רוצים לשאול אותנו או רעיונות לפרקים אתם מוזמנים להיכנס לעמוד הפייסבוק שלנו, כאן באמת, ולשלוח לנו הודעה. תודה רבה לרום אטיק, תודה לשאול אמסטרדמסקי, תודה לאסף רפפורט, ותודה לאיל שינדלר. ביי, אל תגנבו כסף.
tzlila@kan.org.il
