זו הייתה אמורה להיות הרכישה הקלה בעולם: מכונית יד שנייה באיכות טובה ובתקציב של 60-80 אלף שקל. שמענו שמכוניות יד שנייה מציפות היום את השוק: חברות הליסינג מוכרות מכוניות חדשות כיד שנייה בהנחות משמעותיות (0 ק"מ), ובזכות הורדות המחירים של השנים האחרונות והריביות הנמוכות הרבה אנשים שקנו בעבר מכוניות משומשות עוברים לקנות חדשות; התוצאה היא שהביקוש למכוניות משומשות ירד, והוא הפך להיות "שוק של קונים". "כולם עושים ליסינג, מחירי היד שנייה ברצפה", אמרה לי בייאוש מוכרת של ניסן מיקרה, שנת 2015, "קשה למכור".
ואם זה ככה, איך יכול להיות שכבר שלושה חודשים אני לא מצליחה לקנות מכונית יד שנייה? נכון, יכול להיות שהבעיה נעוצה בי ובבן זוגי; אנחנו אנשים חשדנים ומעט פדנטיים. אבל היא לא נעוצה רק בנו.
20 דקות במכונית, שעה וחצי בתחבורה ציבורית
כל עוד גרנו ועבדנו בתל אביב, מכונית אחת הספיקה לנו. אבל לפני ארבעה חודשים עזבנו את מרכז תל אביב ועברנו לרמת השרון. כולה 11 קילומטר, אבל איזה הבדל - אם פעם יכולתי לנסוע לעבודה בדרום-מזרח תל אביב באוטובוס אחד, עכשיו אני צריכה לקחת אוטובוס לתחנת הרכבת, לנסוע ברכבת, ואז ללכת ברגל מהתחנה למערכת - מסלול שלוקח שעה וחצי. במכונית, לעומת זאת, הדרך הזו לוקחת 20 דקות.
על מצב התחבורה הציבורית בישראל אפשר לכתוב עוד סדרת כתבות. כך או כך, אחרי יותר מדי עצבים שהעברתי בדרך החתחתים הזו אל העבודה וממנה, החלטנו לקנות עוד מכונית. הצבנו לעצמנו רף עליון של 80 אלף שקל - מחיר שבו קשה למצוא מכונית חדשה בגזרת הסופר-מיני או המכוניות המשפחתיות. ניסאן מיקרה חדשה למשל עולה כ-100 אלף שקל. לכן היה לנו ברור שעדיף לחפש מכונית משומשת. חיפשנו דגם בטיחותי ומרווח דיו לכסא תינוק ואולי גם עגלה בתא המטען; חשבנו על יונדאי i30, או i20, הונדה ג'ז, טויוטה ספייס ורסו, ואולי גם פז'ו 208 או משהו דומה.
ברוכים הבאים לשוק הלימונים
איך מחפשים מכונית בשוק היד השנייה? בעקרון יש שני מסלולים: האופציה הראשונה היא לשוטט באתרים מסוג יד2 ולהרים טלפונים למוכרים פרטיים. השנייה היא לפנות לסוכנויות הטרייד-אין (או לחברות ליסינג) של היבואניות הגדולות - שם מציעים מגוון מכוניות שהגיעו מאנשים פרטיים, שהשאירו בסוכנות את הרכב הישן שלהם והחליפו אותו באחד חדש. החלטנו לנסות בשני האפיקים האלה במקביל. הזוג הראשון שדיברנו איתו מכר יונדאי i30. קבענו להיפגש אחר הצהריים, אבל כשהיינו בדלת הוא התקשר ואמר לנו שהאוטו זה עתה נמכר.
מוכר היונדאי הבא שפגשנו ציין שהמחיר שצוין במודעה, 87 אלף שקל, נמוך מהמחיר שבו הוא מעוניין, "כי אשתי כתבה את המודעה בשבילי". הרכב נראה מעולה והמשכנו ביחד למכון בדיקה, אלא שבזמן ההמתנה לממצאים, שאלתי את איציק מדוע המודעה שפרסם קוטלגה תחת הקטגוריה "סוכנויות רכב". הוא השיב ש"המזכירה כתבה את המודעה בשבילי". "אבל אמרת שאשתך כתבה את המודעה", אמרתי לו. בשלב הזה הוא התעצבן, השיב שאשתו הכתיבה למזכירה את הנוסח, ויצא מהחדר. אני מניחה שהאוטו היה בסדר, אבל תחושת הבטן לגבי המוכר לא הייתה טובה, והחלטנו לוותר.
בשלב הזה, כבר התחלנו להבין למה התכוון פרס נובל לכלכלה לשנת 2001, ג'ורג' אקרלוף, כשדיבר על שוק המכוניות המשומשות כעל "שוק הלימונים" (מכונית במצב מכני גרוע). לצד עוד הכלכלנים מייקל ספנס וגו'זף שטיגליץ, שזכו עמו בנובל באותה שנה, אקרלוף הראה כיצד פערי מידע משרתים בעיקר את מוכרי המכוניות. ב"פערי מידע" (או אסימטריה במידע), הכוונה היא לכך שיש צד אחד לאינטראקציה שמחזיק במידע שבו חפץ הצד השני, ושיכול לשרת אותו.
"מה שאקרלוף הראה, הוא שכשאנשים מתעניינים במוצר שהם לא יודעים מהי האיכות שלו - והדוגמה הכי טובה לכך היא שוק המכוניות המשומשות - אז הם מבקשים מהמוכר להוריד במחיר", מסביר ד"ר איתי אטר מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב, המתמחה בתחום הרכב וההגבלים העסקיים. "אם מדובר במכוניות איכותית מאוד, הרי שהמוכר לא יסכים להורדה הזו, והתוצאה היא שהמכוניות הנמכרות הן המכוניות הפחות טובות. זהו כשל שוק. אקרלוף הציע לפתור את כשל השוק הזה באמצעות מתן הגנות לרוכשים, כמו אחריות למוצר למשל". בארה"ב קיים אכן שירות פרטי בשם CARFAX שנועד לצמצם את פערי המידע בקניית מכונית משומשת. הוא מאפשר לרוכשים פוטנציאליים להזין לתוכו את מספר הרכב שבו הם מתעניינים, ולקבל לידיהם דוח המפרט את כל ההיסטוריה של הרכב, לרבות הטיפולים והתאונות שעבר.
אני לא חושבת שהיונדאי של איציק הייתה בהכרח "לימון". אך בזירת היד שנייה הקונים מוצאים את עצמם נדרשים לקבל החלטות בתנאים די קיצוניים של אי-ודאות ושל פערי מידע (גם אם מביאים בחשבון שמכוני הבדיקה אמורים לצמצם את הפערים האלה).
רוצים שנזיז את האוטו? שלמו 1,000 שקל
בסוכנויות הטרייד-אין מצבי האי-ודאות גרועים אפילו יותר. המטרה שלשמה הוקמו הייתה הפוכה דווקא: להקל על אנשים את מלאכת הרכישה של מכונית יד שנייה ולהעניק להם תחושה שהם קונים מ"חברה", ולא סתם מבן אדם שהם אינם מכירים. "עד לפני 10-15 שנה לא ראינו בישראל את כמות הסוכנויות והמגרשים לרכבי יד שנייה שרואים כיום", אומר אטר, "ואני מעריך שהן נועדו להקל ולו במעט על חוסר הוודאות שנלווית לרכישה של מכונית משומשת".
ראשון היה זה נציג של "כלמוביל", יבואנית רכבי יונדאי ובעלת סוכנויות טרייד-אין, שבישר לנו די באדישות ובאי-חשק שאם אנחנו רוצים שהוא יתכבד ויסיע את אחד הרכבים מהמחסנים של החברה ועד לסוכנות עצמה, כדי שנוכל להתרשם ממנו - עלינו לשלם לו 1,000 שקל. למה 1,000 שקל? כי עצם הובלת המכונית עולה כסף, וכי "יש אנשים שמזמינים מכונית ולא באים לראות אותה אחר כך. ההובלה עולה לנו כסף". עיקמנו את האף ויצאנו.
אחר כך, נפגשנו עם נציג די חביב של אוטוסנטר - חברת טרייד-אין וליסינג שנמצאת שנמצאת בבעלות "הרץ" - וביררנו לגבי האפשרות של רכישת הונדה ג'ז. מכיוון שהיה אדיב למדי, ומכיוון שהמכונית שהציע להביא הרחק-הרחק מהמחסנים נשמעה אטרקטיבית (וכבר התחלנו להרגיש נואשים), הסכמנו לשלם 1,000 שקל על ההובלה שלה, תחת ההבטחה ש"אם לא תרצו את המכונית - נחזיר את הכסף".
חלפו שלושה שבועות עד שהמכונית הגיעה לסוכנות ברעננה. מכונית שמפליגה לישראל מאירופה תגיע מהר יותר. ואז מסקירה די מהירה שביצענו למכונית, התברר ששניים מהצמיגים שלה הוחלפו. מדוע הם הוחלפו? איש לא יודע. לסוכנויות הטרייד-אין בישראל יש כלל ברזל: לא מוסרים ללקוחות את הפרטים של בעל הרכב הקודם. הנציג אמנם ניסה לסייע לנו להשיג את הבעלים הקודם, דרך הצגת שמו ברישיון הרכב, רק שהניסיונות שלנו לאתר את מספר הטלפון שלו, או אפילו לאתר אותו בפייסבוק, עלו בתוהו.
אמנם לכל המכוניות שנמכרות בטרייד-אין יש רישום מסודר של היסטוריית הטיפולים שעברו, והן גם עוברות בדיקות במכונים שמאשרים את התקינות שלהן - לרבות בדיקה מטעם הקונה - אבל אין שום דרך לקבל עוד מידע או לענות על שאלות.
גם בסוכנות אחרת שבה ביקרנו השבוע ביפו, "הילוך שישי", ובה נמכרים בין השאר דגמי יד שנייה של "טויוטה" (טויוטה סלקט), נאמר לנו שאין אפשרות ליצור קשר עם הבעלים הקודם של הרכב. "אני הבעלים עכשיו, למה את צריכה את הבעלים הקודם?", שאל. הוא גם סיפר שיש לו את הפרטים של הבעלים הקודמים, הוא פשוט לא מוסר אותם. "גם הלקוחות הקודמים שהיו כאן שאלו לגבי הדבר הזה", התוודה. "אני לא מבין למה זה חשוב".
איך יוצאים מהפלונטר הזה? נכון לעכשיו, החלטנו לעבור לחפש בפייסבוק, בין מכרים או בקבוצות של שכנים מהאזור. המסקנה שלנו מהמסע הזה, עד כה לפחות, היא שסוכנויות הטרייד-אין אולי חוסכות בזמן ובאנרגיה, אבל אנחנו מעדיפים לבוא במגע עם אנשים, על יתרונותיהם וחסרונותיהם, מאשר עם מוכרים מקצוענים. כי כמו בכמעט כל רכישה של מוצרי יד שנייה, גם ברכישה של מכונית, צריך לסמוך על האדם שממנו קונים.
אגב, רוב רוכשי המכוניות המשומשות בישראל חשים כמוני: לפי ניתוח שערכו אטר והדוקטורנט ניר יוסף לנתוני משרד התחבורה של 2016, כ-60% מהישראלים רכשו מכונית משומשת מאנשים פרטיים, כמעט 30% מסוחרי רכב והשאר - מחברות ליסינג וסוכנויות.
hilaw@kan.org.il
