בארוחת צהריים שנכחתי בה לאחרונה שוחחנו על מספר ימי החופשה בתשלום שאנחנו מקבלים מהמעסיק. כלומר, מספר מסוים של ימי חופש שאנחנו יכולים לקחת מבלי שהשכר שלנו ייפגע. כדרכו של עולם, בעיקר התלוננו.
שלושה דברים ראויים לציון בנוגע לשיחה הזו. הראשון, כל הנוכחים בשיחה היו בעלי דוקטורט בכלכלה. השני, והמעניין יותר, הוא זה: המעסיקים שלנו לא באמת נותנים לנו אפילו יום חופשה אחד בתשלום. כלומר, כן – חוזה העבודה שלנו מפרט שמותר לנו לקחת מספר מסוים של ימי חופש בשנה בלי שהדבר יגרע משכרנו. אבל מיד בסעיף הבא מוסבר שבסוף כל שנה עובד שלא ניצל את מלוא ימי החופשה שלו יקבל עבור כל יום חופשה שלא נוצל תשלום ששווה לשכר של יום עבודה אחד. במילים אחרות, מבחינה כלכלית איננו מקבלים אפילו יום חופשה אחד בתשלום: כל יום חופשה שאנחנו מנצלים מקטין את השכר שיכולנו לקבל בדיוק בגובה של שכר של יום אחד. הדבר השלישי שמעניין בשיחה הזו היא שבמשך דקות ארוכות של שיחה, חבורה של דוקטורים לכלכלה הצליחה לפספס את הנקודה הזו.
איך אמור להגיב כלכלן מקצועי למצב הזה? התעלמו ממי שסבורים שכלכלן אמור להתעלף מההלם, או לעשות כל מאמץ להכחיש את המציאות. כלכלנים אמתיים שנתקלו במקרים כאלו נתנו תשובות אחרות, חלקן טובות יותר וחלקן טובות פחות. אבל ריצ'רד ת'אלר, חתן פרס נובל הטרי בכלכלה, היה מן הראשונים שהחליטו לקחת את המקרים האלו ברצינות. ממש ממש ברצינות. ובמקום להסתפק בכך שהם יהיו חומר גלם לשיחות סלון משועשעות על "כל הכלכלנים האלה", הוא השתמש בהם כחומר גלם למחקר מדעי מעולה.
ריצ'רד ת'אלר. חתן פרס הנובל בכלכלה (צילום: AP)
מה זה אומר לקחת את המקרים האלו ברצינות?
כדי להבין מה עבר לנו בראש כשהצלחנו להתעלם מכך שאין לנו באמת ימי חופשה בתשלום, צריך קודם כל להכיר את הספרות הפסיכולוגית הרלוונטית. פרופ' דניאל כהנמן (חתן פרס נובל בכלכלה לשנת 2002) ופרופ' עמוס טברסקי ז"ל (שבוודאי היה זוכה לולא נפטר לפני שנת 2002), יצרו קטלוג שלם של מנגנונים פסיכולוגיים, שגורמים לנו לסטות מחשיבה רציונלית, והקטלוג הזה הוא כמעט מיד מקום טוב להתחיל בו. בלי הבנה ברורה של המנגנון הפסיכולוגי – הגדרה מדויקת ואישוש בניסויי מעבדה – אי אפשר להתחיל.
מלך שבדיה קרל ה-16 גוסטב מעניק לפרופ' דניאל כהנמן את פרס הנובל ב-2002 (צילום: AP)
בנושא ימי החופשה בתשלום, ת'אלר היה הראשון להצביע על כך שתופעה מסוימת שכהנמן וטברסקי תיארו במחקריהם – "שנאת הפסד" – יכולה לגרום לתופעה שת'אלר כינה "אפקט הבעלות". תחת אפקט הבעלות, אנשים מייחסים ערך רב יותר לדברים שכבר בבעלותם לעומת דברים שאינם בבעלותם. בנוסף, הסביר ת'אלר, אפקט הבעלות יכול לגרום לכך שאנשים יפרו עקרון כלכלי יסודי: מבחינה כלכלית, כל עלות היא "עלות אלטרנטיבית". כלומר, העלות של כל מוצר או פעולה (למשל לקיחת יום חופש) היא הערך של מה שוויתרנו עליו כדי לקבל את המוצר או לבצע את הפעולה. לכן, העלות הכלכלית האמתית של לקיחת יום חופש היא שכר של יום אחד. לא משנה אם מורידים לנו בתלוש בסוף כל חודש תשלום עבור ימי החופשה שניצלנו, או שאנחנו יכולים לפדות ימי חופשה לא מנוצלים תמורת תשלום – העלות של יום עבודה היא אותה עלות. אבל אפקט הבעלות מנבא שאנשים דווקא כן יבחינו בין הפחתה כואבת בשכר על לקיחת ימי חופשה – לוקחים לנו משהו שכבר שלנו – ובין היעדר תשלום נוסף שיכולנו לקבל אילו לא לקחנו חופשה – לא נותנים לנו משהו שאיננו שלנו.
מה הקשר בין חדרי כושר וכלכלה?
עם כל הכבוד לצחוקים שרצו בארוחת הצהריים, המבחן של תיאוריות מדעיות אינו ביכולת שלהן להסביר את התלונות של חבורת כלכלנים עם כתמי טחינה על החולצה. המבחן שלהן הוא בהתאמה בין הניבויים שלהן ובין הנתונים. אלא שלא תמיד קל לבדוק עד כמה הניבויים של התיאוריה מתגשמים במציאות.
למשל, במאמרו "לקראת תיאוריה פוזיטיבית של התנהגות הצרכן", ת'אלר עסק בין השאר במה שמכונה "כשל העלות השקועה". נניח שקנית כרטיס למשחק כדורסל תמורת 200 שקל, אבל ביום המשחק אתה חולה נורא, ויודע שרק תסבול מללכת למשחק. התחושה הזו, שגורמת לנו בכל זאת ללכת למשחק כי שילמנו 200 שקל על הכרטיס, היא כשל העלות השקועה. הרי את 200 השקלים של עלות הכרטיס כבר איבדנו – אז איך להגדיל את הסבל שלנו על ידי הליכה למשחק אמור לעזור?
ת'אלר ניגש לשאלה האמפירית: עד כמה כשל העלות השקועה משחק תפקיד בשווקים אמתיים? בשוק ההון? בשוק העבודה? בשווקי המוצרים? תוך שימוש בדוגמה של מנוי למכון כושר, ת'אלר הסביר את הקושי האמפירי של בדיקת הניבויים של כשל העלות השקועה. ברמה הנאיבית ביותר, כשל העלות השקועה מנבא שאם מחיר המנוי השנתי לחדר הכושר גבוה יותר, אנשים ייטו ללכת יותר לחדר הכושר, וזאת למרות שההחלטה היומית של כן או לא ללכת לא אמורה להיות מושפעת מהכסף ששילמת על המנוי לפני חצי שנה. לפני שהוא רץ לנתונים, ת'אלר מסביר שיש בעיה: אפילו אם קיים מתאם חיובי בין מחיר המנוי לחדר הכושר ובין מספר הפעמים בשבוע שאנשים הולכים אליו, זו אינה ראייה לקיום כשל העלות השקועה בשווקים אמתיים. למה? כי גם תחת רציונליות מלאה, ללא שום כשל, הניבוי הוא שיתקיים מתאם כזה. סביר שחדרי כושר שבהם מחיר המנוי גבוה יותר ימשכו מתאמנים שרמת המחויבות שלהם לספורט יומיומי גבוהה יותר, וכך יוצר מתאם חיובי בין מספר האימונים השבועי ומחיר המנוי. במאמר ההוא ת'אלר לא מוצא פתרון פשוט לבעיה האמפירית הזו, ומסביר שאולי נאלץ להסתפק בניסויי מעבדה.
אבל למרות הקושי, יש כמה מחקרים שמצאו ראיות לקיומו של כשל העלות השקועה בשווקים אמתיים. למשל, מחקר של שני חוקרים מאוניברסיטת ברקלי מצא שמאמנים ב-NBA נוטים להעניק יותר זמן משחק לשחקנים שהם בחרו במקום גבוה יותר ב"דראפט", ובפרט - יותר זמן משהם מעניקים לשחקנים טובים יותר, שתורמים יותר לקבוצה. הפרשנות של החוקרים לתוצאה הזו היא שמאמני הקבוצות לוקים בכשל העלות השקועה: ההחלטה "לבזבז" את הזכות לבחור שחקן מכללות לפני שקבוצות אחרות יכולות לבחור בו (זה, בקיצור, הרעיון של ה"דראפט") מהווה עלות, אבל כאשר מתחילה עונת הכדורסל זו כבר עלות שקועה. להמשיך לתת דקות משחק לשחקן שנבחר במקום גבוה בדראפט למרות שהוא לא מספק את הסחורה לא מאוד שונה מללכת לראות משחק כדורסל רק בגלל שכבר שילמת על הכרטיס. זו כמובן רק דוגמה לאחד מבין מאות או אלפי מחקרים שלקחו את התובנות של ת'אלר לנתונים, ותרמו רבות להתקבלות שלהן בקרב החוקרים.
מאמני קבוצות מעניקים זמן משחק רב לשחקנים שקיבלו מקום גבוה יותר בדראפט (צילום: AP)
אבי תורת המימון ההתנהגותית
מחקר כלכלי נועד להסביר תופעות כלכליות חשובות שמשפיעות על החיים של כולנו, כמו צמיחה, אי שיוויון, אבטלה ושוק ההון. יש לפעמים עניין ללמוד את דפוסי ההליכה לחדר כושר או את ההתנהגות של מאמנים ב-NBA, אבל רק במידה שהם תורמים להבנה של שאלות כלכליות גדולות יותר. תרומה חשובה נוספת של ת'אלר למחקר הכלכלי היתה היישום של התובנות ההתנהגותיות לנושאים כלכליים חשובים, בראש ובראשונה לתורת המימון.
ישנם תחומים במחקר הכלכלי שבהם הכלכלה ההתנהגותית כמעט לא נגעה (כמו צמיחה וסחר בינלאומי), ותחומים שבהם היא השפיעה יותר (כמו כלכלת חינוך). אבל התחום שבו ההשפעה של ת'אלר וממשיכיו היתה הגדולה ביותר הוא תורת המימון, והוועדה המדעית של פרס הנובל מדגישה את התחום הזה, וקוראת לת'אלר (ביחד עם רוברט שילר, שזכה בפרס בשנת 2013) אבי תורת המימון ההתנהגותית. תורת המימון, התחום שעוסק בין השאר במה קובע את מחירי הנכסים השונים (מניות, אגרות חוב, נדל"ן), הוא תחום שלצד אינספור הצלחות חשובות, סיפק גם לא מעט רגעים שגרמו לחוקרים לגרד בפדחת במרץ. השימוש בתובנות התנהגותיות בתחום קידם משמעותית את ההבנה שלנו של שווקי ההון. יתר על כן, החשיבות של ההצלחה של חלק מהניבויים של תורת המימון ההתנהגותית היא כפולה. לא רק ששוק ההון, כשלעצמו, הוא נושא כלכלי בעל חשיבות מרכזית, אלא שהוא גם אחת הדוגמאות הקרובות ביותר שיש במציאות ל"שוק" מספרי הלימוד בכלכלה. כמובן ששום שוק מציאותי אינו זהה לשווקים התאורטיים בספרי הלימוד, אבל בשוק ההון המודרני יש המון מוכרים, המון קונים, המון אינפורמציה זמינה, והמון הזדמנויות לימוד מטעויות, ממש כמו בספרי הלימוד. אם הניבויים של הכלכלה ההתנהגותית מקבלים תמיכה בנתונים משווקי ההון, סביר מאד שגם בשווקים אחרים יש תופעות דומות.
חלק ניכר מהעיסוק התקשורתי בזכייה המשמחת של ת'אלר בפרס הנובל עסק בפנים היותר פופולאריים של הכתיבה שלו, כמו הרעיונות המגניבים שהעלה, ושגורמים לאנשים לחסוך יותר לפנסיה. חלק אחר הוקדש לדיונים בשאלה (המשונה) האם ת'אלר הפריך את הקפיטליזם. יש מקום לדיונים האלה, אבל חשוב לזכור שת'אלר הוא קודם כל מדען חברה דגול, ושאת פרס הנובל שלו הוא לא קיבל על הספרים הפופולאריים שכתב – מעולים ככל שיהיו – אלא על עבודתו המדעית: ניסוח של תיאוריות ריגורוזיות על סמך עקרונות שבוססו במחקרים פסיכולוגיים, גזירת ניבויים ברורים מהתיאוריות האלו, בחינתם של הניבויים האלו מול הנתונים, ולבסוף – יישום על התובנות האלו לשאלות כלכליות חשובות. כמו בכל תחום במדעי החברה – יש עדיין מחלוקות לפחות על חלק מהטענות של ת'אלר. למשל, קיומו של אפקט הבעלות היה נושא לדיון נרחב מאד (למשל, ולמשל). אבל אין כמעט מחלוקת על כך שהנכונות והיכולת של ת'אלר להביא תובנות פסיכולוגיות לתוך ארגז הכלים של המחקר הכלכלי היה צעד משמעותי קדימה.
אסף צימרינג הוא ד"ר לכלכלה ומחבר הבלוג "מבוא לכלכלה ג'"
