כתבה שלפניכם היא תסכית של הפרק החדש של "חיות כיס" - הפודקאסט של "כאן כלכלי". אתם יכולים להאזין לו פה למטה או באפליקציית הפודקאסטים האהובה עליכם, ואם יותר נוח לכם לקרוא כרגע - גרסת הטקסט לפניכם.
חיים ריבלין: "שאול?". לפני איזה שבוע צלצלתי לכמה חברים שגרים בירושלים ושאלתי את כולם שאלה זהה: שאול: "יש לי שאלה אחת אליך: אתם נגיד בשבת ובאים חברים מחוץ לעיר, עם ילדים, לאן תלכו?". זה חיים ריבלין, ראש דסק התחקירים של חדשות 2. חיים ריבלין: "אממ… מוזיאון ישראל… אממ… גן חיות. התקלת אותי עכשיו". והנה מירב אדמון, בעלת סטארט אפ: שאול: "הי". ויש גם את ניר קידר, סמנכ"ל בכיר במשרד הבריאות, שהיה הרבה יותר חד: ניר קידר: "גן החיות". שלום וברוכים הבאים לחיות כיס הפודקאסט של כאן כלכלי, אני שאול אמסטרדמסקי והפרק הזה לא הולך להשמיץ את ירושלים. אם כבר, להיפך. הפרק הזה הוא סוג של געגוע. סוג של געגוע למה שירושלים היתה יכולה להיות, אבל היא לא מצליחה להיות, מנקודת המבט הסובייקטיבית שלי, אבל אני בטוח שגם של עוד כמה אנשים. וחוצמזה, הבטחתי לחיים. חיים ריבלין: "אני אשמח מאוד לסדוק את התזות שבאות להשמיץ את ירושלים". אני אוהב את ירושלים. נולדתי בירושלים, גם בת זוגי נולדה בירושלים, וגם שני בניי. רק שאני כבר לא גר בירושלים. אחרי עשור שלם בעיר, נשברנו, ולפני כמה שנים עברנו למושב באזור שער הגיא. סיכוי סביר שלעולם לא נחזור לגור בה. לגור בירושלים זה לא בדיוק כיף, ולכן לי באופן אישי זה דווקא התאים בול. לגור בירושלים זה כמו עבודה. אתה צריך להתאמץ בשביל זה. להתאמץ בשביל למצוא מקומות פתוחים בשבת, להתאמץ בשביל למצוא שכונות בהן אתה לא מרגיש זר, להתאמץ בשביל לעבור את חודשי החורף בלי שינשור לך האף מרוב קור. ירושלים היא העיר הגדולה בישראל. גרים בה 900 אלף איש. היא גם אחת הערים העניות בישראל. אני יכול לזרוק עליכם פה מלא מספרים ונתונים, אבל אתם בטח בנהיגה או באמצע משהו אחר, אז נחתוך ישר לשורה התחתונה - השכר הממוצע בירושלים נמוך יותר מהממוצע הארצי, העוני גדול יותר, יש בעיר פחות עסקים ויזמים, ועוד מלא פרמטרים כאלה שמעלים את השאלה - האם יש תקווה כלכלית לירושלים? ולמרות שהפרק הזה יעסוק כולו בירושלים, הוא לא באמת רק על ירושלים. ירושלים היא בסך הכל המשל. מדינת ישראל כולה היא הנמשל. כי ירושלים, ירושלים היא סוג של הצצה לעתיד של מדינה ישראל כולה. היא סוג של מיקרוקוסמוס לחברה הישראלית, שדחוס לתוך מרחב בלתי אפשרי של עיר אחת. כל השסעים של החברה הישראלית פחות או יותר מתקיימים בה, פלוס כל האתגרים הביטחוניים והמדיניים. וכמו ברמה הארצית, מה שמכרסם את ירושלים מבפנים הוא ההרכב הדמוגרפי שלה, מבחינה כלכלית הכוונה. באוכלוסיה הישראלית הכללית, הערבים מהווים 20% מהציבור והחרדים מהווים 10%. בירושלים, זה בדיוק פי שניים. כמעט 40% מתושבי העיר הם ערבים וכמעט 20% הם יהודים חרדים. ומאחר שהחרדים והערבים הם שני הציבורים שרוב העוני בחברה הישראלית מרוכז בהם, קיבלתם עיר ש-44% מתושביה מוגדרים עניים. וכשאחוזים ניכרים כל כך מתושבי עיר הם עניים, קופת העיר תלויה בעצם במעט אנשים שהנטל הכלכלי על כתפיהם רק הופך כבד יותר, מה שגורם לחלק גדול מהם לעזוב, דבר שרק מחמיר את העניין. ופה נשאלת השאלה - האם מבחינה כלכלית אפשר להמשיך להחזיק את העיר הזו? ואם כן, איך עושים את זה? איך אפשר לוודא שירושלים מסוגלת לכלכל את עצמה, להתקיים באופן עצמאי, גם היום וגם לאורך זמן? אם נצליח לפתור את הבעיה הזו ברמה הירושלמית, נצליח אולי בכל ישראל. ואם ניכשל... השאלה הזו לא נשאלת בוואקום. בסוף דצמבר הגיעו כמה משאיות זבל של עיריית ירושלים לפתח משרד האוצר בעיר, מול הכנסת, והתחילו לשפוך שם ערימות של אשפה. באמת, כמויות. זה קרה בגלל שראש העיר ניר ברקת יצא למלחמה השנתית שלו במשרד האוצר, מלחמה על הכסף. ראש העיר דורש שהאוצר יעביר לו סדר גודל של מיליארד שקל לטובת התקציב של עיריית ירושלים. אם שואלים את ראש העיר, אגב, העובדה שהעירייה תלויה בהזרמה קבועה של כסף מקופת האוצר לא אומרת שירושלים פשטה את הרגל. מבחינתו, התקציב העירוני היה מאוזן גם בלי התמיכה הממשלתית, אלא שאז היה נדרש קיצוץ משמעותי בשירותים העירוניים. ניר ברקת: "לא היא לא פושטת רגל אנחנו יציבים כלכלית עשר שנים האחרונות העיר על הקשקש היא לא בגירעון. אפשר להוציא עוד מיליארד, אפשר בכלל לא לקבל כסף מהמדינה. אנחנו נהיה מאוזנים תקציבית אבל על סל שירותים נחות עוד יותר". בנובמבר 2008, לפני כמעט עשור, ניר ברקת נבחר בפעם הראשונה לראש העיר ירושלים. ולפני חמש שנים, באוקטובר 2013, נבחר לקדנציה שניה בקרב צמוד וסוער מול משה ליאון. לפחות במערכת הבחירות הראשונה, ניר ברקת היה הבטחה אדירה. אני זוכר שהייתי בבית שלו בשכונת בית הכרם, כחלק מהסיקור של כלכליסט את הבחירות ההן, ואני זוכר איך הוא דיבר על כך שהוא יהפוך את ירושלים לבירת הייטק, ואיך ישקיע בתרבות ובמזרח העיר והכל. ואני לא אומר שהוא לא עשה, הוא עשה. בירושלים פועלים היום יותר סטארט-אפים - זוכרים את המכירה של מובילאיי לאינטל ב-15 מיליארד דולר? מובילאיי היא סטארט-אפ ירושלמי, ויש עוד כמה מאות שפועלים בעיר - העירייה מקיימת אירועי תרבות בקנה מידה כזה שהיא אפילו חוטפת ביקורת על בזבוזי כספים, ומזרח העיר ירושלים עדיין סובל מפערים ומהזנחה, אבל טיפה פחות. ובכל זאת, אפילו אם ניקח את כל מה שברקת אומר שהוא עשה בירושלים ונאמין לכל מילה שיוצאת לו מהפה, ירושלים עדיין תלוי במענק ממשלתי בגובה של 700 מיליון שקל בשביל לספק לתושבים שלה את השירותים שהיא נותנת להם, והנה בא ראש העיר ואומר שאפילו זה לא מספיק. או במלים אחרות, אפילו מה שראש העיר מעיד בעצמו שהוא עשה בירושלים לא מספיק בשביל שהעיר הזו תוכל לעמוד על הרגליים באופן עצמאי. והשאלה היא 'למה?' ובשביל לענות על השאלה הזו, צריך לעזוב שניה את ירושלים, ולהבין באופן כללי - מניין רשויות מקומיות בישראל מקבלות את הכסף שלהן. כל רשות מקומית מקבלת את הכסף שלה משלושה מקורות: דבר ראשון, מארנונה. דבר שני, משירותים עירוניים שהיא נותנת וגובה עליהם כסף. זה יכול להיות ניקיון או שמירה או תרבות או אוטו תל או מה שזה לא יהיה. כל מה שבא בכסף. ודבר שלישי, הרשויות מקבלות כספים ממשרדי הממשלה עבור שירותים שהרשות המקומית צריכה לספק בשם הממלכה - בעיקר חינוך, רווחה וכאלה. ואם זה לא מספיק, כלומר, אם העירייה עדיין נמצאת במינוס - כלומר, שההכנסות העצמיות שלה מארנונה וכו' לא מספיקות בשביל לממן את כל השירותים שהיא צריכה לתת לתושבים והעסקים - המדינה מוסיפה סכום שנקרא מענק איזון. לא אכנס עכשיו להיסטוריה הארוכה של המענקים האלה, אבל בגדול היום הם נקבעים על ידי נוסחה ברורה מראש שכל הערים הלא מאוזנות מחויבות לה. אז מה זה בעצם, "ארנונה"? מאיפה זה בא? הלכנו לשאול מישהו שממש אוהב ארנונה. אלוף הארץ בארנונה. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "שמי הנריק רוסטוביץ', אני עו"ד, אני מתמחה בתחום המוניציפלי והנדל"ן. אני כתבתי את הספר "ארנונה עירונית", שהוא בעצם הספר המקיף ביותר היחיד בתחום הארנונה. המהדורה החמישית כוללת 1,600 עמוד". פעם, מסביר עורך הדין הנריק רוסטוביץ', לא היתה ארנונה. היה מס חקלאי - כל חקלאי היה צריך לשלם איזשהו אחוז מהיבול שלו, אנחנו מכירים את זה מהתנ"ך וזה היה קיים גם באירופה בתקופה הפיאודלית. אחרי המהפכה התעשייתית זה נהיה פחות רלוונטי, כי להרבה אנשים היו כל מיני נכסים שהם לא קרקע חקלאית, אז התחילו לגבות מהם מס בצורה אחרת. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "ב-1934 נחקקה פקודת העיריות על ידי המנדט הבריטי. ופרק הארנונה קבע שהארנונה תהיה עשרה אחוז מדמי השכירות הצפויים של הנכס. אם יש לי נכס ששווה מיליון שקל ודמי השכירות הצפויים לשם המשל הם 100 אלף שקל, הארנונה היא 10 אלף שקל". ככה זה בהרבה מדינות אחרות בעולם. בכל שנה בא השמאי הממשלתי או מישהו כזה, ומעריך כמה כסף אתה יכול להכניס מהקרקע, או המפעל, או המשרד שלך. ולפי זה הוא קובע כמה ארנונה תשלם תשנה. זה בסך הכל מאוד הגיוני - סוג של מס רכוש. וככה זה היה גם אצלנו, עד שזה לא עבד יותר. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "בשנות ה-60 היה המיתון הגדול. מחירי הנכסים ירדו בערך בשליש. בשנים 63-67 העיריות המשיכו להטיל את הארנונה לפי לוחות השומה של שנת 63 והתושבים הגיעו עררים ואמרו זה לא שווה כבר 300 זה שווה 200. העיריות עמדו להפסיד שליש מתקציביהן". וכשהעיריות עמדו להפסיד שליש מתקציביהן, הן באו ואמרו: ככה? אוקיי, מעכשיו - תעריף אחד לכולם. השווי של הנכס עלה, ירד, לא משנה מה - התעריף נשאר אותו דבר. מגורים משלמים תעריף מסוים למטר, תעשיה יותר מזה, משרדים עוד יותר מזה, וגמרנו. תעריף אחיד לכל סוג. הארנונה, כך עולה מסקר לא מייצג שערכתי בקרב עצמי, היא אחד המסים השנואים ביותר בישראל. בשנים בירושלים היתה לי תחושה שרק אני משלם ארנונה. שכל האחרים מקבלים הנחה כלשהי. כשהייתי סטודנט גם אני קיבלתי את ההנחה הזו, כי ההכנסה שלי היתה מאוד נמוכה. וכשהלכתי לעירייה בשביל להגיש את הבקשה להנחה בארנונה, יכולתי לראות בעיניים את תעשיית ההנחות הזו. הרבה מאוד אנשים מבוגרים באו לדרוש הנחה, ורובם הגיעו משתי האוכלוסיות העניות של העיר - הערבים והחרדים. ניר ברקת: "הרי עיר שיש בה יותר עניים, המדינה בעצם פוטרת את העניים מתשלומי הארנונה או נותנת הנחות וככל שהעיר יותר ענייה ככה הפטורים גדלים. זו החלטה של הממשלה של הכנסת ובעבור זה לא מקבלים שיפוי. אז נכון שזה לכאורה נעשה בכל המדינה אבל עיר עם 44% עניים, כמות הפטורים בירושלים היא 700 מיליון שקל כגובה המענק". אבל, ברקת מציג רק צד אחד של התמונה הזו. ירושלים, עם כל כמה שיש בה הרבה עניים ועם כל כמה שהיא מחלקת המון פטורים והנחות מארנונה - לא רק לאנשים, אגב, אלא גם למוסדות דת וכאלה - היא לא כל כך יוצאת דופן בזה. יש לא מעט רשויות מקומיות עניות בישראל, שמחלקות אפילו יותר הנחות ופטורים מעיריית ירושלים. אריאל יוצר: "מצב הפטורים בירושלים הוא לא כזה חריג". זה אריאל יוצר, סגן הממונה על התקציבים במשרד האוצר, והאיש שאחראי על תקצוב הרשויות המקומיות. אריאל יוצר: "הוא אמנם גבוה בקצת מהממוצע הארצי, אם הממוצע הארצי הוא 22%, אז בעיריית ירושלים זה 26%. זה נכון שזה 700 מיליון שקל, אבל הם יושבים על תקציב של 5 מיליארד שקל". אם להודות על האמת, כל היישובים בישראל, לא רק בירושלים, לא יכולים להרשות לעצמם להיות תלויים בהכנסות מארנונה מתושבים. מהסיבה הפשוטה שההכנסות מארנונה מתושב, לא מכסות את ההוצאות של העירייה על התושבים, שהתושב הזה מקבל. בוודאי אם מדובר במשפחות עם ילדים קטנים, שצורכים המון שירותים. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "במגורים, כמעט כל התושבים פרט לבודדים - מסובסדים. גורמים לעירייה להפסד. אם משפחה רגילה, בדירה רגילה, ממוצעת, במקום ממוצע, משלמת 6,000, 7,000, 8,000 שקל לשנה בגין הדירה שהיא גרה בה, העלות שלה לקופת העירייה, מכלול השירותים שהעירייה נותנת לה היא פי 1.5. אם אותה משפחה גם מקבלת הנחות מסיבה כזו או אחרת עלות השירותים יכולה להיות פי 2 או פי 3. במלים אחרות: ארנונה למגורים לא מכסה את השירותים שתושב מקבל וזה הפסד חד משמעי לקופת העירייה". ובדיוק בשביל זה המציאו את הסוג הנוסף של הארנונה - ארנונה אחרת. שזו בעצם גבייה של ארנונה מכל מה שהוא לא תושב. מעסקים, מבנקים ומוסדות פיננסיים, ממשרדי ממשלה, מבסיסי צבא, ממפעלים, ממלונות, ממה שזה לא יהיה. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "ההפסד הזה מסובסד על ידי המגזר העסקי. חנות של 100 מטר יכולה לשלם 200-300 אלף שקל בשנה והיא מקבלת שירותים שעולים 10% ממה שהיא משלמת". הפער בין הארנונה למגורים לבין הארנונה לעסקים כל כך גדול, שרוסטוביץ מסביר שסתם מסחר עירוני רגיל לא מספיק כדי לכסות את ההפסדים. עו"ד הנריק רוסטוביץ': "מגזר עסקי שנותן שירות לתושבים המקומיים אינו יכול להחזיק את כלכלת העיריה. היא זקוקה למרכזי תעסוקה גדולים, שבאים אליהם מכל האזור. ומרכזי התעסוקה האלה משלמים הרבה ארנונה. התמורה הישירה שהם מקבלים היא פחות מ10%". אבל אם תעצרו לחשוב על זה לרגע, לא לכל הרשויות והיישובים בישראל יש הזדמנות שווה לפתח הכנסות מארנונה עסקית. דימונה, כפר כנא ושלומי לא ממש יכולות למשוך עסקים כמו שתל אביב והרצליה יכולות. גם ירושלים לא מצליחה לעשות את זה, למרות שהיא נמצאת במרכז הארץ. לפעמים, אגב, כמו שקורה הרבה מאוד בצפון ישראל, הגבולות של הרשויות המקומיות צוירו כך שהם מקפחים רשויות מקומיות מסוימת ומפלים לטובה רשויות אחרות. זה קורה בעיקר עם אזורי תעשייה אזוריים כאלה. באופן מוזר, הרשויות היהודיות חולשות על יותר אזורי תעשייה והרשויות הערביות על פחות. בימים אלה, אגב, פועלות במשרד הפנים ועדות גבולות מיוחדות, מחולקות לאזורים, שמטרתן לשרטט מחדש גבולות כאלה. אבל אולי נחזור לזה בפרק אחר. דוגמא מפתיעה לעיר שהצליחה לגוון את תמהיל ההכנסות שלה מארנונה היא בני ברק. בני ברק פיתחה בעשור האחרון מאוד את המרכז העסקי שלה, שנמצא מול קניון איילון, וכיום ההכנסות של העירייה מארנונה עסקית גבוהות פי שניים מאשר ההכנסות שלה מארנונה למגורים. פי שניים. ובירושלים? ההכנסות מארנונה מתחלקות פחות או יותר חצי חצי ממגורים ומעסקים. מעסקים טיפה יותר. וזה פשוט לא מספיק. אז מה עושים? צריך להקים עוד ועוד מרכזי מסחר ותעסוקה, אחרת לירושלים אין שמץ של סיכוי. וזה בדיוק מה שמרגיז את החבר'ה באוצר. מבחינתם, ראש העיר לא עושה את זה מספיק. אריאל יוצר: "אני חושב שעיריית ירושלים לא עושה מספיק צעדים כדי לייצר הכנסות עצמיות משמעותיות". זה שוב אריאל יוצר מאגף התקציבים באוצר. לפי יוצר, אי אפשר להמשיך בצורה הנוכחית שבה העירייה פשוט אומרת - 'הי, קשה לנו פה, תנו לנו עוד כסף', כי הבעיה רק תחמיר, ולכן הדרישה הכספית של העירייה רק תגדל, והבעיה לא תיפתר. אריאל יוצר: "אנחנו לא חושבים שמדיניות תקצוב נכונה היא שבכל שנה אנחנו נשפוך עוד 200 מיליון שקל נוספים על הסכומים המאוד הגדולים שאמרתי - 200-300-400 כל מספר תופס ואלה המספרים שמציגים לנו מהעירייה - נשפוך כסף לתקציב השוטף ורק נגדיל את התלות של הרשות בממשלה. אז יוצר חושב שראש העיר לא מפתח מספקים אזורי עסקים בעיר, או שלא עושה את זה בנחישות גדולה מספיק. ניר ברקת: "אם ערים גדולות במדינה זה 3,000-3,500 שקל, הממוצע הארצי הוא 2500 שקל גביה לתושב ארנונה עסקית, בירושלים זה 900". אבל הוא אומר שזה לא בגללו. זה בגלל משרד האוצר, ובגלל מערכת היחסים של משרד האוצר עם ראשי העיר שהיו בתפקיד לפניו. ניר ברקת: "עכשיו מה קרה עם קודמי? באו פקידים כאלה של האוצר ואמרו לקודמי בתפקיד אתם רוצים שנעזור לכם? בוא נעשה מצ'ינג, כלומר שהעירייה תביא כסף מעצמה ועל כל שקל שהעירייה תביא המדינה תביא שקל. אתה חושב שזה פתרון? זה גרם בדיוק הפוך. קודמי בתפקיד הגדילו את הארנונה יותר ויותר, וכך נוצרה ארנונה מהגבוהות בארץ, וקיצצו בסל השירותים. ואז נחש מה קורה, כשהעיר לא נותנת סל שירותים, מה קורה לצעירים? הם מדלגים למקום שיש בו יותר עסקים, משלמים פחות ארנונה ומקבלים יותר שירותים". טוב, להתלונן על החטאים של קודמיך בתפקיד זה א"ב של פוליטיקאי. אבל מה ברקת עשה מאז שנכנס לעירייה בשביל לשנות את תמהיל הארנונה שלו? ניר ברקת: "כשאנחנו מסתכלים היום איך להרים את העיר למעלה אנחנו משקיעים בתשתיות כבישים, אנחנו מרימים ברובע הכניסה לעיר 1.6 מיליון מטר עסקי חדש שללא ספק יאיץ את העיר קדימה, העיר מתקדמת טוב, העירייה והיכולת שלה לתת שירותים עדיין רחוק מאיפה שצריך להיות, ועל זה אני נלחם". ובאמת, בשנים האחרונות העירייה מקדמת את בנייתו של רובע עסקי חדש בכניסה לעיר. אם תגיעו לירושלים בשנת 2022, תוכלו לראות שם 3-4 מתוך תשעת מגדלי המשרדים שאמורים לעמוד שם בסופו של דבר. הרובע הזה אמור לתת בוסט רציני להכנסות של העירייה מעסקים, בהנחה שהעסקים באמת ירצו לבוא לירושלים (בעירייה בונים על הרכבת שתחבר את הכניסה לעיר עם תל אביב וכבר תפעל במלואה בשלב הזה). אבל גם אז, אומר ברקת, אפילו זה לא יספיק. ניר ברקת: "היום ירושלים ב-4.4 מטר עסקי לתושב. הממוצע הארצי הוא 13.5. תל אביב, באר שבע וחיפה 21 ומעלה. כשאנחנו נבנה את הרובע העסקי בכניסה לעיר זה 1.6 מיליון מטר עסקי, זה יביא אותנו ל-6 מטר עסקי לתושב. כל הצמיחה במדינה הוא 650 אלף מטר עסקי בשנה. אז אם ירושלים תצמח פי שתיים יותר מהר, אנחנו 10% מהמדינה, נניח שנצמח ב-150 מטר עסקי,זה לא מזיז את המחט. ואנשי האוצר עם חשבון פשוט יבינו שהטענה שלהם עם הכנסות עצמיות א' אנחנו שם וכל מה שאפשר נעשה, אבל זה דמגוגיה כי זה לא משנה את המציאות של ההכנסה של ירושלים מהתחום העסקי". או במלים אחרות, ניר ברקת אומר - תקשיבו, אנחנו עובדים על פיתוח אזורי עסקים וכל זה, אבל אל תחלמו שזה יהיה מספיק בשביל להתמודד עם הכוחות הדמוגרפיים של ירושלים. זה לא. אריאל יוצר: "אני בטוח שזה אפשרי. זה קרה במקומות אחרים. זה קרה בבאר שבע לפני עשור שהיתה רשות עם תכנית הבראה עם גירעונות שוטפים משמעותיים, לא רק שאיזנה את עצמה אלא הפכה להיות רשות איתנה. זה קרה בבני ברק, שהיתה רשות על סף חדלות פירעון ועשתה מצד אחד תכנית הבראה מאוד משמעותית ומצד שני התמקדה ביצירת מקורות הכנסה, ואתה יודע מה? זה קרה אפילו בתל אביב הגדולה, בתחילת שנות ה-2000, ב-1998, תבדוק עם אנשי עיריית תל אביב, היה שם כל שנה 100 ומשהו מיליון שקל גירעון בתקציב, בשוטף, והם הצליחו על פי תהליך ארוך שבו הם התמקדו ביצירת הכנסות עצמיות, לא רק לאזן את הגירעונות האלה, אלא גם להפוך את הרשות המקומית להכי חזקה בארץ". לא משנה מי שכנע אתכם יותר, ההכנסות מארנונה הן לא חזות הכל. חלק אדיר מתקציבי הרשויות המקומיות מקורו בכסף שמשרדי הממשלה מזרימים להן לטובת השירותים הממלכתיים שהן נותנות לתושבים. בעיקר חינוך ורווחה. במקרה של ירושלים, כמעט 30% מהתקציב שלה מגיע ממשרדי הממשלה עבור שירותים ממלכתיים. וכאן, אומר ברקת, כאן טמון הכשל הכי גדול של שיטת התקצוב שבגללו ירושלים סובלת יותר מערים אחרות. והאמת? הוא צודק. התקציבים האלה לא מחולקים איך שהייתם מצפים שיהיו מחולקים. אפילו אריאל יוצר ממשרד האוצר מודה בזה. אריאל יוצר: "זה נכון בהרבה מאוד תחומים אבל בעיקר בחינוך וברווחה. יש שיטה של מימון משותף בין המדינה לבין הרשויות המקומיות. באופן טבעי עיקר המימון של המדינה זה נע בין 75% מדינה ו-25% רשויות מקומיות". רק שזה לא קשור רק לירושלים. זו השיטה הכללית של חלוקת תקציבי משרדי הממשלה לרשויות המקומיות, והשיטה השרירותית הזו פוגעת לא רק בירושלים, אלא בהרבה רשויות מקומיות חלשות אחרות. השיטה הזו עובדת כך: משרדי הממשלה אומרים, אתם רוצים כסף לפרויקטים ברווחה? סבבה, ניתן לכם. אבל על כל 75 אגורות שאנחנו, משרדי הממשלה, שמים, אתם תשימו עוד 25 אגורות. הממשלה עושה את זה בשביל לגרום לרשויות המקומיות להתאמץ קצת, שלא יתרגלו שהכסף פשוט מגיע. רק שרשויות עניות, הן כל כך עניות שאפילו 25% מימון אין להן מאיפה להביא, ולכן הן לא מקבלות גם את ה-75%. בפועל, מי שנהנות מתקציבי רווחה גבוהים יותר הן דווקא רשויות מקומיות חזקות יותר, לגודל האבסורד. סביון והרצליה מקבלות יותר תקציב רווחה לנפש לעומת יישובים כמו כסיפה, חורפיש ורהט. אריאל יוצר: "ואתה צודק שכמו שאמרת בגלל שאנחנו מתקצבים פעילויות, רשויות שיש להן יותר כסף פנוי קל להן יותר לעמוד במצ'ינג ולקבל כסף ורשויות שקשה להן". האמת היא שבמשרד האוצר ניסו לשנות את המצב הזה בחוק ההסדרים הקודם. אריאל יוצר: "אנחנו חושבים שאת שיטת התקצוב האחיד הזה צריך לתקן ולתת יותר כסף לרשויות שיש להן פחות ולממן את זה על ידי זה שניתן פחות כסף לרשויות שיש להן יותר". אבל אז הם כולם נתקלו בלובי של מרכז השלטון המקומי, ושל הערים החזקות בישראל ובראשן תל אביב, והיוזמה הזו, איך לומר בעדינות רבה בשביל שלא ייעלבו באוצר, רוככה משמעותית. אריאל יוצר: "זה מהלך שהוא לא פשוט, הוא בשורה התחתונה מסיט כסף, בתחומים מאוד משמעותיים של חינוך ורווחה מחזק לחלש והוא לוקח זמן ויש לו מתנגדים". לפי ניר ברקת, לו היו משנים את השיטה הזו, ירושלים היתה יכולה להיות במקום אחר לגמרי. למשל, אם המדינה היתה מחלקת תקציבים לפי מספר הילדים או הנפשות, קופת עיריית ירושלים היתה מתפקעת ממזומן. זה שרירותי וזה שרירותי, אבל בשרירותי של היום, טוען ראש העיר, ירושלים מפסידה. ניר ברקת: "ילדים עם צרכים מיוחדים יש מוסכמה חברתית שהם צריכים לקבל יותר. באותה אנלוגיה עיר עם עוני צריך להשקיע בה יותר לא פחות. נכון להיום עיר עם יותר עניים מקבלת פחות משאבים מעיר עשירה". וכן, שמעתם נכון, ראש עיריית ירושלים הרגע קרא לעיר שלו עיר עם צרכים מיוחדים. אוקי, אז הבנו מאיפה מגיע החוסר התקציבי האדיר של עיריית ירושלים. העירייה מחלקת מכוח החוק המון פטורים בארנונה (אגב, אריאל יוצר טוען שגם את מה שהיא צריכה לגבות היא לא גובה עד הסוף, אבל נניח את זה בצד). אין לה מספיק הכנסות מארנונה עסקית, וראש העיר עובד על זה, אבל טוען שגם כשיוקם הרובע החדש זה פשוט לא יספיק. ושני הצדדים מסכימים ששיטת התקצוב הבסיסית עקומה, אבל הפתרון לבעיה הזו צריך להיות רוחבי, לכל הרשויות החלשות, ולא רק לירושלים. וכך הגענו בסופו של דבר לשורה התחתונה - ירושלים מקבלת מהאוצר מענק שנתי של 700 מיליון שקל לסגור את החור. ראש העיר ברקת דורש יותר. הוא רוצה להגדיל את הסכום למיליארד שקל. באוצר לא מוכנים לשמוע. ככה הגענו למשאיות הזבל בכניסה למשרד האוצר. וחוץ מהריב הפוליטי שיש בין שר האוצר משה כחלון לראש העיר ברקת, יש פה תהום אידאולוגית בין משרד האוצר לבין ראש העירייה. כששאלתי את ברקת אם זה נראה לו הגיוני שעירייה שמקבלת כל כך הרבה כסף מהמדינה תבכה על כך שהיא צריכה עוד, הנה מה שהוא אמר לי: שאול: "זה נראה לך הגיוני בתור ראש עיר ואזרח ישראל שיש עיר שכל שנה פושטת יד ומבקשת כסף אקסטרה על מה שהיא מקבלת?". הטענה העיקרית של ברקת היא כזו: במבחן התוצאה, גם אם מביאים בחשבון את המענק המיוחד, יוצא שירושלים מקבלת מהממשלה כ-30% פחות תקציב לתושב ביחס לממוצע הארצי. פעם הפער הזה היה גדול יותר, אומר ראש העיר, ואני צריך עוד תקציבים בשביל להמשיך לצמצם את הפער. ניר ברקת: "הוכחנו בשנים האחרונות שאם מתאמצים ודוחפים ומעלים את הסל שירותים אנחנו מראים מגמה טובה. כשקיבלתי את העיר היא היתה פחות מ-60% מהממוצע הארצי והיום היא 70% מהממוצע הארצי. אני ביקשתי עוד 350 מיליון שקל, זה 150 מיליון שקל רק לשמר שירותים, כי ההוצאות שלה אל מול ההכנסות צומחות באופן אוטומטי בפער לא מבוטל, והיעד שלנו אם היינו מקבלים עוד 200 מיליון תוספתי היינו מגיעים ל -73% מהממוצע הארצי, לא 100% ולא 120%. כשאתה מסתכל ביחס ל-5.4 מיליארד שקל, שזה התקציב השוטף של העירייה, ביקשנו עוד 350 מיליון שקל, שבעצם 200 מתוך זה זה תוספת שבמונחי מקרו של עיר זה לא הרבה משאבים". הגישה הזו, לפי לדעתו של אריאל יוצר סגן הממונה על התקציבים, היא גישה שגוף ציבורי בישראל פשוט לא יכול להרשות לעצמו: אריאל יוצר: "הדיון שהם מציגים הוא נורא פשטני. הם אומרים בשנה שעברה נתת לי איקס. יש לי איזשהו טייס אוטומטי - איזשהו גידול בהוצאות שגדול מהגידול בהכנסות שמייצר לי גירעון - ותן לי עוד כסף כי אני רוצה לצמצם פערים. שאלה ראשונה ששואל כל אדם וכל גוף כלכלי וכל מי שהוא גורם מתקצב - בוא תראה את הצעדים שאתה עשית בשביל להתמודד עם הפער הזה שנפתח. אנחנו לא מקבלים אפילו צעד אחד. וזה לא סביר בכל קנה מידה , אין גוף כזה בשום מקום שלא מתייעל בכלל". אותו שיח חירשים בדיוק, אגב, התנהל לפני שנה. גם אז זו היתה גרסה מול גרסה. גם אז היו משאיות זבל, גם אז היה קרב פוליטי בין ברקת לכחלון, ואז זה נסגר בסופו של דבר בפשרה. הוקמה ועדה, הוועדה בחנה, והחליטה על 700 מיליון שקל. בסופו של דבר, אפילו על הוועדה ההיא שני הצדדים לא הצליחו להסכים. לא על היעד, לא על המתודולוגיה, לא על הסכום, ולא על התנאים לקבלת הסכום. מה הפלא ששנה לאחר מכן לא כל הסכום עבר, ולא כל התנאים לקבל הכסף מולאו. אריאל יוצר: "מי ששבר את הכלים, בגלל שהמספרים לא היו לרוחו, היא עיריית ירושלים. על התזה והכללים והתאוריה של הנוסחה שהוועדה התכנסה אליה לא קיבלנו שום הערות, הסתכלו על השורה התחתונה, זה לא המיליארד או המיליארד וחצי או המיליארד תשע מאות, המספרים גם כל הזמן משתנים, שהם ציפו להם, ולכן הם פסלו את זה מכל וכל". וככה מציג את זה ראש העיר ברקת: ניר ברקת: "זה פשוט לא נכון. המתודולוגיה שאנחנו המלצנו עליה היא להגדיר מטרה ויעד והאוצר רצה להגדיר מספר. אמרנו שהמתודולוגיה שהם בוחרים בא לא מתכתבת ליעד לאיפה להביא את ירושלים. אני בא מהתחום העסקי, היזמי, דבר ראשון שכשאתה ניגש לנושא זה להחליט לאן אתה רוצה להגיע. הסברתי להם שאם אתה לא יודע לאן אתה רוצה להגיע, לעולם לא תגיע לשום מקום". וזה כנראה הפער הגדול ביותר בין הצדדים - ראש עיריית ירושלים משוכנע שירושלים שונה מיתר הערים ושפשוט מגיע לה יותר. במשרד האוצר, חושבים הפוך לגמרי. בינתיים, בזמן שהם רבים שם, צעירים ממשיכים לעזוב את ירושלים. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, ירושלים ממשיכה לגדול באופן טבעי, אבל ההגירה ממנה ואליה ממשיכה להיות שלילית. כלומר, אם מנטרלים את אלה שנולדים בעיר, יותר תושבים עוזבים את ירושלים מאשר תושבים חדשים שמצטרפים אליה. בשנת 2016, השנה האחרונה שיש לגביה נתונים, עזבו אותה בנטו כ-8,000 אנשים. וזה לא רק זה. בהשוואה לערים אחרות, הירושלמים פחות מרוצים מהעיר שלהם. קחו כמה מספרים, כולם של הלמ"ס: רק 39% מהירושלמים מרוצים מתפקוד העירייה, לעומת 59% בממוצע הארצי. רק 40% נתונים אמון בעירייה לעומת 61% בממוצע הארצי. רק שליש מהירושלמים מרוצים מהניקיון בעיר, לעומת 53% בממוצע הארצי. בסוף השיחה שלי עם ראש העיר סיפרתי לו על עוד חבר שלי שעזב את ירושלים ממש באותו שבוע, אחרי לא מעט שנים, שלא במטרה לחזור. שאלתי את ברקת מה הוא אומר לירושלמי הבא בתור, זה שמתלבט אם ללכת או לא. הנה מה שהוא ענה לי: ניר ברקת: "והשאלה שאני שואל את הבא בתור, אני לא שואל אותו אני שואל את האוצר - אתם רוצים שהמגמה הזו של שינוי והפיכת ירושלים ליותר אטרקטיבית תיפסק ותלך אחורה או תלך קדימה? עבור הירושלמי הבא אני נלחם. אני נלחם להביא לתודעה את החשיבות של סל השירותים של העיר ירושלים, תודה לאל מה שמתקדם טוב זו תעשייה מודרנית ומתפתחת ותיירות תרבות שמתפתחת מאוד יפה, אנחנו מצמצמים פערים בכיתות לימוד ותשתיות, אבל הדבר הזה אסור לעצור בו. אם בשנה אחת זה נעצר, אנשים יאבדו ביטחון, יאבדו תקווה". הבחירות לרשויות המקומיות יתקיימו בסוף אוקטובר, ואנחנו עדיין לא יודעים אם ניר ברקת יתמודד שוב על ראשות העיר או שמא ילך לפוליטיקה הארצית, וכשהעליתי את העניין הזה בשיחה איתו הוא פשוט שתק ולא אמר דבר. אבל דבר אחד ברור כבר עכשיו: מי שזה לא יהיה שיתיישב על כיסא ראש העיר בקדנציה הבאה, יצטרך לעשות מאמצי על בשביל להילחם במנוע הפנימי שמאיים על העיר מבחינה כלכלית, הרבה יותר מכל רשות מקומית אחרת בישראל. וכמו שאמרתי בהתחלה, ירושלים היא מיקרוקוסמוס. היא ישראל בעוד כמה שנים. אם נצליח איכשהו לפתור את הבעיות הכלכליות שלה, נבין איך להתמודד בעוד אי אילו שנים עם הבעיות שיאיימו על הכלכלה הישראלית כולה. ניר ברקת: "ללא שינוי הנוסחה, וללא שינוי היחס של הממשלה אל העיר ירושלים, אין שום סיכוי לירושלים לצאת מהברוך שהיא היתה בו". אז מי צודק? האוצר או ראש העיר? האם צריך להמשיך לשפוך מלא כסף על ירושלים רק כי היא עיר הבירה ומגיע לה, או שמא העירייה צריכה לקחת את עצמה בידיים ולהמציא את העיר מחדש איכשהו? תכריעו אתם. היכנסו לקבוצת הפייסבוק שלנו חיות כיס וכתבו לנו שם מה דעתכם. אפשר לכתוב לנו גם בטוויטר או בכל מקום שבא לכם. חיות כיס הוא הפודקאסט של כאן כלכלי. כל הפרקים שלנו נמצאים באתר כאן ובכל אפליקציות הפודקאסטים וזמינים להאזנה בכל עת. יש לכם חברים שעוד לא נפלו בפודקאסטים? שלחו להם את הפרק החביב עליכם של חיות כיס ותכניסו פנימה גם אותם. תודה לרום אטיק שערך והפיק את הפרק הזה, תודה לאסף רפפורט שהיה עורך הסאונד, תודה מיוחדת לצליל אברהם שראיינה את עו"ד הנריק רוסטוביץ. אני שאול אמסטרדמסקי, תודה רבה שהאזנתם.
שאול: "הי".
חיים: "הי".
שאול: "יש לך דקה?".
מירב אדמון: "מה העניינים?".
שאול: "אני מקליט את השיחה הזו, אני רוצה שתעזרי לי בפודקאסט שלנו בפרק שאני עושה על ירושלים".
מירב אדמון: "אוקי".
שאול: "אני אשאל אותך שאלה נורא פשוטה".
מירב אדמון: "כן".
שאול: "חברים באים מחוץ לעיר עם הילדים, לא רוצים להיות אצלכן בבית. לאן הולכים בשבת?".
מירב אדמון:" גן החיות!".
שאול: "יופי, וחוץ מגן החיות?".
מירב אדמון: "אהמ… צוחקת, גן החיות בטוח, בשבת?".
שאול: "כן".
מירב אדמון: "יש את מתחם התחנה שפתוח בשבת…".
שאול: "אוקי, וחוץ מגן החיות?".
ניר קידר: "מוזיאון ישראל, פארק הארזים לאוגמה, מתחם התחנה, לגן שעשועים של הפיראטים, נשארים בחצר של השכונה".
שאול: "אני יודע. כן".
חיים ריבלין: "אגב, יש לי המון ביקורת, בעיקר על ההתנהלות של המנגנון העירוני אבל לא במה שקשור לשבת. דווקא פה אני חושב שיחסית אתה יודע".
שאול: "זו סתם אנקדוטה מבחינתי, הפרק יהיה על הניהול הכלכלי של העיר".
חיים ריבלין: "אה, טוב פה יש לך הרבה מה להגיד, כמובן".
כשאני בירושלים, אני מרגיש בבית. בשוק, בעיר העתיקה, במדרחוב בן יהודה.
עיר קשה.
44% מתושבי ירושלים עניים (צילום: נתי שוחט, פלאש 90)
ואם מסתכלים קדימה, בגלל שקצב הגידול הטבעי של שתי האוכלוסיות האלה גבוה משל האוכלוסייה החילונית בירושלים, אזי ככל שהמגמה הזו תימשך, וככל ששתי הקהילות האלה יישארו עניות ומחוץ למעגל העבודה ברובן, מצבה הפיננסי של ירושלים צפוי להחמיר.הכסף מהאוצר אף פעם לא מספיק
ערמות האשפה ליד משרדי האוצר בדצמבר 2017. עיריית ירושלים יצאה למלחמה השנתית שלה במשרד האוצר (צילום: הדס פרוש, פלאש 90)
למען האמת, זה לא מעט שנים עיריית ירושלים מחוברת לצינור הנשמה שיוצא ממשרד האוצר ברחוב קפלן 1 בעיר ומגיע עד לבניין העירייה בכיכר ספרא. בצינור הזה זורמים כל שנה כמה מאות מיליוני שקלים מאוצר המדינה ישירות לקופת העירייה. הסכומים האלה גדולים יותר ממה שמקבלת כל עיר אחרת בישראל, כולל הערים והיישובים שמקבלים מהמדינה מענקי איזון בשביל לא להיות במינוס.הדמוגרפיה אשמה
מבין שלושת מקורות ההכנסה האלה, השניים המרכזיים הם הארנונה, והתקציבים ממשרדי הממשלה. ובשניהם, ירושלים סובלת מבעיות.
איכשהו מאז ועד היום הארנונה שוב הפכה לספר של מאות עמודים עם אלפי חוקים וחריגות, אבל זה כבר עניין אחר.
מי שקובע מי זכאי להנחה, ומה תהיה גובה ההנחה, זו לא הרשות המקומית. לא עיריית ירושלים, במקרה הזה, אלא הממשלה, או ליתר דיוק - המחוקק.
ניר ברקת. "כפות הפטורים מתשלומי ארנונה בירושלים כגובה המענק" (צילום: פלאש 90)
בגלל שיש מסלול ייחודי לעיריית ירושלים, ולכאורה או לא לכאורה, אין כללים בכלל אלא יש סכום פיקס שנקבע במסגרת הדרישה של העירייה והמגבלה התקציבית הקיימת של המדינה, אז הרבה יותר קל למשוך כסף ככה מאשר להתאמץ ולהביא כסף מכוח הכנסות עצמיות".
רק שזה נורא נורא מעצבן את ראש העיר ניר ברקת. כלומר, הוא מודה שיש בעיה עם הארנונה העסקית בירושלים.
את אריאל יוצר, התשובה הזו מעצבנת.שיטת התקצוב עקומה, הממשלה אשמה
אבל רגע, אולי בכל זאת זו העירייה?
ניר ברקת: "אני קורא תיגר, אני קורא תיגר. יחסית פר תושב היא מקבלת מעט מאוד כסף. 900 אלף נפש. בעשור האחרון נוספו 100 אלך איש לעיר הזו. היא גודלת בקצב של 2% בשנה".
הנה, תשמעו, ככה מציג את זה אריאל יוצר ממשרד האוצר:
רק 40% מהירושלמים נותנים אמון בעירייה (צילום: מנדי הכטמן, פלאש 90)
