"אם גורמי אכיפת החוק יקראו לי להעיד", אמר לי האיש שניסיתי לשכנע אותו לספר לי מה קרה בזמן אמת בגוף מסוים שקשור לתיק 4000, "אם גורמי אכיפת החוק יקראו לי להעיד, אני אציג בפניהם את מה שאני יודע. אין לי כוונה לעשות את זה בתקשורת".
זו לא היתה שיחה ארוכה במיוחד. פחות מעשר דקות. הוא היה רק אחד מיותר מעשרה אנשים שהתקשרתי אליהם, כולם קשורים לאותו גוף שקשור לתיק 4000. אחדים דיברו איתי, כולם שלא לייחוס בשמם. אחרים סירבו בתוקף. הוא היה מתסכל במיוחד - הבהיר לי היטב שהוא יודע דברים, אבל שלא יגיד לי אותם, ושיפרוש אותם רק בפני גורמי אכיפת החוק.
זה גרם לי לחשוב על התפקיד של שומרי הסף בתיק 4000, ובפרשות שחיתות ציבורית באופן כללי. ובעיקר, על הטרגדיה של שומרי הסף. כיצד הם לא הצליחו לבצע את המשימה שלהם בזמן אמת, וכיצד חלק מהם עדיין מחכה שהמשטרה תפנה אליהם, במקום שהם ינדבו לה מידע על מה שהיה שם.
על מה שומרים השומרים
שומרי הסף הם בעלי תפקידים במשרדי ממשלה ובגופים ציבוריים: יועצים משפטיים, חשבי משרדים, סמנכ"לים מקצועיים, מבקר המדינה, אנשי אגף התקציבים במשרד האוצר, וגם הממונה על ההגבלים העסקיים, מבקר המדינה והיועץ המשפטי לממשלה. התפקיד שלהם הוא לשמור על הסף; אבל האמת, כשמנסים לפרק את המושג הזה למרכיביו, זה יותר קשה ממה שנדמה.
דבר ראשון, על מה בדיוק שומרים שומרי הסף? הם שומרים על כסף? הם שומרים על כללי מנהל תקין? זה לא תמיד אחיד, וזה לא תמיד ברור. דבר שני, מפני מי הם שומרים על מה שהם שומרים? מפני הפוליטיקאים? מפני מנכ"לי המשרדים הממשלתיים ויתר המינויים הפוליטיים? ולבסוף, וזו השאלה שהתשובה לה היא העמומה ביותר - באיזו זכות הם עושים את זה?
כלומר, אם יועץ משפטי כלשהו, או חשב כלשהו, תופסים את התפקיד שלהם בתור שומרי סף ושומרים על הקופה הציבורית או על תהליך המינויים במשרד ממשלתי מסוים מפני הפוליטיקאי שעומד בראשו - באיזו זכות הם עושים את זה? הפוליטיקאי נבחר בידי הציבור, קיבל את המנדט למשול, מונה בידי ראש הממשלה לתפקידו, מי שם את שומרי הסף להגיד לו לא? לחסום אותו מלבצע את מה שהוא רוצה?
אין תשובה חותכת לשאלה הזו. במו עיניי ראיתי פקידי ממשלה נקרעים בין הנאמנות שלהם לציבור - בסופו של דבר, הם משרתי ציבור - לבין הצורך שלהם לשרת את הפוליטיקאי שמעליהם. בסופו של דבר, הוא נבחר ציבור ומונה לעמוד בראש המנגנון.
ומצד שני, במו עיני ראיתי פוליטיקאים שמנסים לעשות שימוש יתר בכוח שלהם ולחרוג מהסמכות שיש בידיהם ומגבולות הכוח. להעביר תקציבים למקורבים. למנות מקורבים למינויים מקצועיים ולהשחית את השירות הציבורי. במקומות האלה שומרי הסף צריכים לעמוד ולא לתת לעבור. לתפיסתי לפחות.
השיטה עוצרת רק את מי שלא מושחת
בתיק 4000, התפיסה הזו קרסה. שומרי הסף, בעיקר במשרד התקשורת, אבל גם במשרד האוצר ובגופים ממשלתיים נוספים, שומרי הסף ראו מקרוב את מנכ"ל משרד התקשורת שלמה פילבר מטה את הרגולציה ברגל גסה לטובת בזק, ולא הצליחו לעשות דבר.
הם התריעו, כתבו מכתבים, שלחו מיילים, פנו למבקר המדינה, לתקשורת. זה לא עזר. זה בסך הכל קצת עיכב את פילבר, ותו לא. הוא קידם את המדיניות שלו, שהיטיבה עם בזק, במלוא המרץ. רבים מהם העידו במשטרה וברשות ניירות ערך בחודשים האחרונים במסגרת החקירה, אבל אף אחד מהם לא התייצב במשרדי רשויות אכיפת החוק בזמן אמת. אפילו אם היו הולכים לשם, ספק אם המשטרה היתה יודעת מה לעשות עם העדות שלהם.
וזו הטרגדיה של תפיסת שומרי הסף. היא לא עובדת. שומרי הסף לא עוצרים את המושחתים באמת. תראו את פרשת ישראל ביתנו - כסף ממשלתי מתקציב המדינה שהתגלגל במנגנון משומן ומתוחכם להפוך לכספי שוחד. שומרי הסף לא הצליחו לעצור אותו. הכל עבר את הייעוץ המשפטי ואת החשבים הממשלתיים. כשהמושחתים רוצים להשחית, שומרי הסף והבירוקרטיה לא עוצרים אותם: הם רק גורמים להם להשתכלל.
ובאותו זמן ממש שבו שומרי הסף לא מצליחים לעצור את המושחתים, הם מצליחים לעצור את כל השאר. את אלה שלא מושחתים. כיוון שהם מונעים מתפיסה לפיה כולם חשודים מראש; כולם עלולים להתגלות כמושחתים, רמאים, גנבים, גזלנים ושקרנים, והתפקיד שלהם, של שומרי הסף, הוא למנוע מכולם להוציא לפועל את השחיתות שלהם. כך הבירוקרטיה הפנים ממשלתית, שנועדה לשמור על הקופה ועל כללי מנהל תקין, מאטה ומסרבלת את עבודת המגזר הציבורי עד שהיא הופכת את הפעילות הממשלתית לבלתי אפשרית כמעט.
יש לך בני דודים בטכניון?
בתילת מרץ 2018 אחד החוקרים במכון וולקני לחקלאות מבצע ניסויים בעגבניות. אני מודה שלא הצלחתי להבין את הניסוי עד הסוף אבל במסגרתו הוא זקוק לריצוף גנטי של עגבניה, או משהו כזה.
החוקר הזה כבר ביצע שלב ראשון בניסוי - הוא בונה 45 ספריות של ריצוף גנטי בחמישה ערוצים עבור שינויים ב-RNA של צמחי עגבניה - בטכניון. כעת, הוא מבקש לבצע שלב נוסף בניסוי, ולבצע אותו שוב בטכניון, בשביל שהניסוי יהיה רציף וניתן יהיה להשוות את חלק ב' לחלק א'.
אפילו אהבל כמוני מבין שיש חשיבות לביצוע שני חלקי הניסוי באותה מעבדה. בעולם נורמלי, אם היה מדובר בגוף פרטי, הוא היה שולח מייל למנהל שלו, מבקש להמשיך לחלק ב' בניסוי בטכניון, ומקבל אישור תוך כמה דקות. למחרת כבר אפשר היה להתחיל בניסוי.
אבל מבחינת חוק חובת המכרזים? יש פה פוטנציאל לשחיתות מטורפת! הלו, למה בטכניון! למה דווקא בטכניון!!! אתה מכיר שם מישהו? יש לך בני דודים בטכניון? מנהל הטכניון הוא חבר מרכז ליכוד?
אז הנה כל השלבים שאותו חוקר היה צריך לעבור בשביל להוציא 70 אלף שקל לביצוע חלק ב' של הניסוי בטכניון (שהוא בעצמו מוסד ציבורי ולא גוף פרטי). אמיתי לגמרי:
בתחילת פברואר החוקר מילא טופס הצהרה והתחייבות. הוא היה צריך להצהיר ולנמק ש"הרכש חיוני לצורך אחידות של מחקר קיים". הוא היה צריך לצרף נספח עם רשימת תשומת ארוכה שכוללת מלים כמו "אנליזות מיקרוסקופיות" ו"מכשור למדידת פלורסנציה" ו"אוליגונוקלאוטידים" ועוד מלא כאלה. באמת, מלא.
המנהל הישיר שלו היה צריך לעבור על ההצהרה שלו, לחתום ולהצהיר בעצמו ש"בדיקתי העלתה כי לא קיימים קשרים פרטניים/חברתיים בין הספק המבוקש למבקש הבקשה", המנהל הישיר של המנהל הישיר שלו היה צריך לאשר ולחתום ש"מדובר בטכנולוגיה עדינה אשר מושפעת לא רק מתנאי סביבה אלא גם ישירות מפרוטוקול ההכנה, סוג המכשיר וכו'" בשביל לנמק שצריך לבצע את הניסוי באותה מעבדה שבה בוצע קודם לכן ולמלא טופס נוסף בשביל דיון בוועדת המכרזים. זה כבר היה בסוף פברואר. כמה ימים לאחר מכן החתימו ארבעה חוקרים מהנהלת המכון בעצמם על טופס נוסף בו הצהירו כי "יש חשיבות גדולה לשימוש באותו קיט, פרוטוקול ומכשיר הרצה כי רק כך ניתן לבצע מדעית השוואה בין שני ניסויי המשך" בשביל להגיש את זה לוועדת המכרזים. הוועדה עצמה התכנסה רק שבועיים לאחר מכן, וחמישה אנשים שונים היו צריכים לשבת, לקרוא את חמשת הנספחים שצורפו לבקשה, להחליט שהטכניון הוא "ספק יחיד" לצורך הניסוי הזה ולאשר סוף כל סוף הוצאת 70 אלף שקל לטכניון בשביל לבצע את החלק השני של הניסוי.
זו לא דוגמה יוצאת דופן. זה, האמת, תהליך מהיר יחסית. הוא היה יכול לקחת גם חצי שנה. אם אתם עובדים במגזר הציבורי ורוצים להוציא סכום מגוחך של כמה אלפי שקלים או קצת יותר מזה, צריך לעבור דרך ייסורים של הצעות מחיר, ועדות מכרזים, פרוטוקולים, חתימות, אל תשאלו. אם אתם רוצים להוציא סכום גבוה מזה? לא מקנא בכם. ואם אתם רוצים לגייס אנשים לתפקידים מסוימים, הנשמה תצא לכם, ולהם. וזה ייקח חודשים ארוכים מאוד.
כל מי שעבד כספק עבור המגזר הציבורי למשל, מכיר את העניין של הצעות מחיר פיקטיביות. נניח שאתם רוצים להזמין ממישהו עבודה בכמה אלפי שקלים. נניח, מתכנת. כבר עבדתם איתו בעבר ואתם יודעים שהוא מסוגל לבצע את העבודה. אבל אסור לכם פשוט להזמין ממנו את העבודה - אתם צריכים להזמין הצעות מחיר משלושה ספקים, ולבחור בזולה ביותר. במקרה הזה, רוב המתכנתים מיד ישלחו לכם טלפון של עוד שני חברים שלהם, שיכינו לכם בשמחה שתי הצעות מחיר יקרות יותר כדי שתוכלו לבחור במי שתכננתם מלכתחילה. למה שהם יעשו את זה? כי הוא יעשה את זה בשבילם כי הם יקבלו עבודה. כך נראה מגזר ציבורי מנוון, שבונה לעצמו תלי תילים של דרכים לרמות את המערכת - כי אין שום דרך לעבוד לפי הכללים.
משהו בתפיסה הזו חייב להשתנות. המושחתים יהיו שם תמיד, ואת המושחתים צריך לעצור. בעוצמה. בברוטליות. אבל לכל היתר צריך לתת לעבוד, ולתת בהם אמון שהם אינם מושחתים. איך מבדילים בין אלה לאלה, קטונתי. אבל אני יודע שהגישה הנוכחית, גישת שומרי הסף, אינה עובדת. היא נכשלת שוב ושוב במבחן התוצאה. היא כשלה כישלון מפואר בתיק 4000. על הדרך, היא פוגעת במגזר הציבורי ובציבור.
הגיע הזמן לשנות אותה.
shaula@kan.org.il
