בסיפור "מסע הערב של יתיר", כותב הסופר א"ב יהושע על כפר קטן ונידח, שבמרכזו תחנת רכבת. הרכבת עוברת בכפר פעם ביום ברעש גדול. כל עוברי האורח עוצרים את מה שהם עושים באותו רגע, ומסתכלים עליה. אבל הרכבת לא עוצרת. "לשווא ביקשו פרנסי הכפר הראשונים את חברת הרכבות לעצור רכבת זו, להשהותה בכפר יתיר ולו לדקות ספורות", כותב יהושע. "מנהיגי החברה סירבו בתוקף: דרך ארוכה ומייגעת עושה רכבת האקספרס, ושעתה דוחקת מכדי שתיעצר בכפר-הרים לא חשוב זה. מהירה תחלוף על פניהם, תחלוף בלבד, תחלוף מדי ערב".
האזינו להסכת חיות כיס
משרד התחבורה, רשויות התכנון, השלטון המקומי ומשרד האוצר, כולם מעבירים לנו בזמן האחרון מסר מאוד מדויק: הגיע הזמן שאנחנו, הישראלים, נגמל מהרכב הפרטי. והן, הרשויות, יעשו מה שצריך כדי לגמול אותנו. אבל זה לא כל כך פשוט. בפייסבוק של שרת התחבורה, מרב מיכאלי, מתחת לכל אחד מהפוסטים, יש תגובות של אזרחים כועסים. למה אין יותר רכבות בצפון? מה עם אוטובוסים לאוניברסיטה העברית בירושלים? למה אין יותר רכבות מאשקלון לתל אביב? מה עם מטרו בראש העין? כולם מבקשים מהמדינה שתביא את המהפכה ותעביר אותם לתחבורה ציבורית, אבל התשובה שהם מקבלים היא, אוטוטו זה קורה.
השבוע בחיות כיס אנחנו מביאים את סיפורם של התושבים שמחכים 20 שנה לרכבת, אבל ברגע האחרון הוחלט שהרכבת תחלוף על פניהם. על תכניות תשתית בת עשרות שנים ומיליארדי שקלים שמקוצצות ברגע האחרון, ועל מי שנשארים מאחור כשרפורמת התחבורה הציבורית של משרד התחבורה דוהרת קדימה.
עשרות אלפי אנשים - שלא יכולים להגיע לעבודה
בעמק חפר גרים כ-43 אלף אנשים שהגשימו את החלום הישראלי. רובם חיים במושבים ובקיבוצים, בבתים צמודי קרקע רחבי ידיים, ששבילים קטנים מתפתלים ביניהם. הדירוג הסוציו אקונומי של המועצה האזורית הוא 8. השכר הממוצע גבוה ב-3,000 שקלים מהממוצע במשק. הזכאות לבגרות בשמיים. כל הטוב הזה אפילו נמצא קרוב למרכז הארץ. עמק חפר היא מועצה אזורית שנמצאת בין חדרה לנתניה, בין הים התיכון לכביש 6. זה החלום הישראלי, או לפחות היה פעם: לגור קרוב למרכז, מוקפים בפרדסים ושדות.
גן יאשיה הוא מושב בן אלף תושבים במזרח העמק. מושב עם אווירה של מושב של פעם, רחובות בלי מדרכות, עצים עתיקים נוטפי מי גשם. רק שלהגיע משם לאזור פתח תקווה, נניח, יכול לקחת שעות רבות בבקרים. כך זה עבור רן שכטר, שעובד כמהנדס בפתח תקווה.
"כמובן שאין כאן תחבורה ציבורית", אומר רן. "יש פה אוטובוס אחד שיוצא ב-6 בבוקר, השני ב-6:10 והשלישי ב-5 אחרי הצהריים. פתרתי את הנושא בצורה מאוד פשוטה, אני לא יוצא מהמושב עד 11 בבוקר".
אבל לא כולם יכולים להחליט שהם לא יוצאים מהמושב בבוקר. למשל הבן של רן שהוא חייל. "הבן שלי התגייס לפני חודש וכשהוא צריך להגיע לכאן יודעים שזו משימה מורכבת, הצבא אפילו מכיר בזה", מספר רן. "הצבא נותן להם עוד שעה או שעתיים בחזרה להגיע יותר מאוחר כי הם יודעים שזה אזור מרוחק. אבל אנחנו בעצם לא אזור מרוחק, אנחנו במרכז הארץ. אבל מבחינת תחבורתית אנחנו יותר רחוקים מהפריפריה".
בעמק חפר עוברים כביש 6, כביש 4 וכביש 2. גם הרכבת עוברת במועצה, בנסיעתה מחיפה לתל אביב, ועוצרת בשני הקצוות של העמק: בחדרה, ובנתניה. אבל הקרבה לכבישים ולתשתיות הפכה מיתרון של תושבי העמק לבעיה הגדולה שלהם. הפקקים בעמק חפר הם שיחת היום ומרכז החיים. הם קובעים את סדר היום של התושבים, אבל יותר מזה, הם מגבילים את המצב התעסוקתי שלהם.
כך זה למשל עבור מידד, תושב היישוב הגדול ביותר בעמק, בת חפר: "אני יועץ ארגוני, יש לי חברת השמה ופעילות חוץ של מחקר וסקרים. עשיתי שינוי וסגרתי משרד עם הרבה עובדים וחישבתי מסלול מחדש. נדרשתי לשנות, לעשות את זה אחרת כי זה היה בלתי נסבל". גם אופירה ובן זוגה עשו שינוי: "אני סמנכ"לית כספים ורכש בחברה שלנו ששנים היתה בכפר סבא. נשבר לנו לנסוע שעה וחצי בבוקר ועוד שעה וחצי-שעתיים חזרה. סגרנו את המשרדים שם ואנחנו עובדים מהיישוב".
בקרוב תסתיים הבנייה של שכונה חדשה בבת חפר ובמקום 43 אלף תושבים בעמק כולו יהיו כמעט 50 אלף. במועצה האזורית מנשה, מעבר לכביש, גרים עוד כ-27 אלף. בערים הערביות הסמוכות, באקה ג'ת, טייבה וטירה, גרים ביחד כ-107 אלף תושבים. וכולם תקועים בפקקים, ורוב שעות היום מנותקים מהמרכז. איך זה יכול להיות שהמדינה לא נתנה לכל היישובים האלה פתרון?
צילום: פלאש 90
משרד התחבורה התחיל לתכנן את מסילת הרכבת שתחצה את עמק חפר מצפון לדרום בתחילת שנות ה-2000. הרעיון פשוט והגיוני: מסילת רכבת מקבילה לזו שעוברת במישור החוף, שתיסע מחדרה, לעמק חפר, דרך טייבה, טירה, כפר סבא, וראש העין, ולבסוף תגיע ללוד ולקריית שדה התעופה. למעשה זה אפילו לא רעיון חדש. הצבא העות'מאני סלל מסילת רכבת באותו תוואי ב-1915, והיא נסעה עד אמצע שנות ה-60, היא עצרה בקאקון, כפר שנמצא בקרבת מושב אחיטוב של היום.
בשנת 2006 התוכנית הוכרזה תשתית לאומית ועברה לטיפול ה-ות"ל - הוועדה לתשתיות לאומיות. הות"ל אמורה להיות האוטוסטרדה של התכנון. גוף תכנון מהיר, אגרסיבי, שיכול לעקוף תכניות מתאר ארציות וועדות תכנון, ולקדם תכניות תשתית גדולות וחשובות עד שהן מאושרות על ידי הממשלה. ואכן, תוך שש שנים התכנית אושרה בממשלה. שזה ממש מהר בעולם התכנון. האוצר תקצב את התוכנית ב-8 מיליארד שקל, ובהמשך התקציב עלה ל-10 מיליארד.
אבל אז דברים התחילו לקרטע. ב-2015 התכנית הוקפאה לבדיקת כדאיות כלכלית על ידי משרד התחבורה, בעקבות חריגות תקציב. ב-2016 היא הופשרה, ונכנסה לרשימת הפרויקטים בעדיפות לאומית בחוק ההסדרים. ב-2018 החלה הפקעת קרקעות בשרון כדי לפנות מקום למסילת הרכבת המזרחית.
ב-2019 חברת סולל בונה זכתה במשרד לסלילת המסילה, והתחילו העבודות. שנתיים אחרי, לא רחוק מגן יאשיה כבר עומד גשר גדול ומרשים, בולט בנוף המישורי של שדות וחממות שכמעט נוגעות במקום שבו תונח המסילה. מתחת לגשר אפשר לראות תעלה שבקרוב תהיה מסילת רכבת ומעליה כלים כבדים עובדים במרץ, לא רחוק אפשר לראות צריף קטן, תחנת הרכבת אחיטוב, או קאקון של אז. לצד הגשר כבר סלולים שבילי אופניים רחבים שמובילים מהמושבים בסביבה לתחנת אחיטוב.
הכול כמעט מוכן. רק תחנה אין.
"כשעלה הקבלן לשטח, אנחנו כמובן התיידדנו איתו כי זה חבר'ה שעובדים פה קרוב", מספר רן שכטר. "קפה תה עוגיות כל מה שצריך למי שעובד בשטח, ואז הוא זורק לנו – 'תגידו למה אתם לא עושים פה רעש שביטלו לכם פה את התחנת רכבת?'. התושבים המופתעים התקשרו למועצה האזורית עמק חפר. "הם לא יודעים על מה מדובר. התקשרנו למועצה אזורית מנשה" אומר רן. אבל לאף אחד אין שמץ שב-2020, אחרי שמירי רגב החליפה במשרד התחבורה את בצלאל סמוטריץ', התחנה בוטלה.
נתיבי ישראל קיבלו הודעה רשמית ממשרד התחבורה ביוני 2020 לא לבנות ואפילו לא להניח תשתיות לתחנה. בסופו של דבר רן והתושבים האחרים הצליחו לדבר עם בכירים במשרד התחבורה: "התחלנו לחפור ולהבין איפה זה נתקע. ופשוט לא היו תשובות. אמרו לנו מה אתם רוצים, תחנת רכבת ליישוב של אלף תושבים? אחיטוב? ככה אמרו לנו! כמובן שאמרנו שזה לא נכון, זה אזור שיהיו בו 100 אלף תושבים, עכשיו יש בערך 70 אלף".
קשה לתאר איך נשמעת אנחת ייאוש שעולה בבת אחת מ-41 יישובים כפריים קטנים. אבל הדבר הכי קרוב לכך הם כנראה הדברים האלה שאמרה ראש מועצת עמק חפר, ד"ר גלית שאול, בוועדת הכלכלה של הכנסת באוקטובר האחרון: "עמק שלם שלא יכול להגיע, 41 יישובים. אין יכולת לאף אחד, להגיע לא לעבודה, לא לבית, וזה רק בתוך עמק חפר, לא מדברת על הפקקים לתל אביב שכמובן יש בכביש החוף ובכל מקום אחר. התוצאה של הדבר הזה היא פשוט חוסר יכולת לחיות. ל-43 אלף תושבים שלנו בעמק חפר. שבשבילם להגיע לתחנת רכבת זה אומר לנסוע שעה-שעה וחצי לחדרה או לנתניה. איך אפשר לבוא למאה אלף תושבים ולהגיד להם אתם לא נחשבים. 20 שנה סתם אמרנו".
20 שנה המדינה מתכננת פרויקט, עוד 4 שנים נשארו עד שהוא יהיה מוכן, וברגע האחרון מחליטים להוריד את הנוסעים מהרכבת? איך זה יכול להיות?
איך מחליטים איזה יישוב יקבל תחנת רכבת?
"יש מחיר למגורים ברחב הכפרי", אומר אליאס מטר, מנהל אגף רכבות במשרד התחבורה ואחראי על פעילות הרכבת במשרד. הוא מתאר איך הדברים התחילו להשתבש.
כשמשרד התחבורה התחיל לתכנן את מסילת הרכבת המזרחית, ב-2002, הוא בכלל תכנן מסילה שמיועדת בעיקר למטענים. כדי שרכבות מטען מנמל חיפה לא יסתמו את מסילת החוף העמוסה. כיוון שהמסילה הזו בכל זאת עוברת ליד כמה ריכוזי אוכלוסייה, הוחלט שכן ייסעו בה גם רכבות נוסעים ושהן יעצרו בכמה תחנות. אבל אחרי שהבנייה החלה, שמו לב באוצר שהפרויקט חורג מהתקציב.
"היו מספר דיונים עם האוצר שביקשו לכנס את הפרויקט הזה לתקציב שהיה בהחלטת הממשלה ונעשו צעדים בפרויקט כדי כן לכנס אותו", מסביר אליאס מטר. "כמעט בכל פרויקט למעשה יש איזשהו סף תקציבי שצריך להתכנס אליו. באוצר הציעו שהרכבת רק תסיע מטענים בין חדרה לקריית שדה התעופה, בלי תחנות בכלל. בסופו של דבר משרד התחבורה הגיע איתם להסכמה שמתוך תשע תחנות יהיו על הקו חמש. במשרד התחבורה המליצו שכן תיבנה הכנה לארבע התחנות שיבוטלו, כדי שבהמשך יוכלו לבנות אותן בקלות, אבל האוצר התנגד גם לזה. ככה נחסכו על כל תחנה משהו כמו 150 מיליון שקל, תלוי בתחנה. ועל 4 תחנות, יותר מחצי מיליארד. את תושבי עמק חפר זה משגע.
כדי להחליט איזה תחנות יישארו במשרד התחבורה בנו דירוג. כל תחנה קיבלה ציון משוקלל. מילת המפתח פה היא ביקוש. בסיכומו של עניין המליץ מנהל התכנון ארוך הטווח במשרד התחבורה לבנות את תחנות טייבה, טירה, אלעד, ושדה התעופה. על אף שאחיטוב יצאה במקום הרביעי בדירוג הוחלט שלא לבנות אותה. ומבחינת משרד התחבורה, כאן הסיבה כבר לא תקציבית, הסיבה קשורה למסילת רכבת אחרת.
בשביל להבין את זה אתם צריכים להיעזר בדמיון שלכם או לחפש בגוגל - מסילת הרכבת המזרחית. קו הרכבת שלנו היה אמור לצאת מחדרה ולרדת לכיוון דרום מזרח לאחיטוב שבעמק חפר. בדרכו הוא היה אמור לחלוף על פני באקה אל גרביה. באקה אל גרביה היא עיר בצפון השרון, על גבול הקו הירוק. יחד עם היישוב ג'ת שאיתו אוחדה ב-2003, היא מונה כ-34 אלף תושבים. כיוון שבאקה נמצאת כמה קילומטרים אחדים צפון לאחיטוב, התושבים שלה היו אמורים להשתמש בתחנת אחיטוב. למעשה אפילו יותר מתושבי עמק חפר.
המצור על צורן | האזינו להסכת חיות כיס
אבל אז הוחלט שתהיה יום אחד תחנת רכבת בבאקה. אותם 35 אלף אנשים שגרים בבאקה והיו אמורים לנסוע מתחנת אחיטוב - אז עכשיו תהיה להם תחנה משלהם בבאקה, ושם תעבור רכבת אחרת, שתיקח אותם לחדרה ומשם לתל אביב. אז הנוסעים מבאקה לא יבואו לאחיטוב.
בסופו של דבר במשרד התחבורה צריכים לבחור, ולפי סדר העדיפויות שלהם היום, הם מעדיפים לחבר עיר גדולה עם מרכז תעסוקה גדול, מאשר אזור במרחב הכפרי. במקום שתושבי הערים הסמוכות ייסעו לעמק חפר - עדיף שהתחנה תהיה אצלם, ושתושבי עמק חפר ייסעו לטירה, טייבה ובאקה.
לתושבי עמק חפר כל ההסברים האלה לא ממש נראים. קודם כל - כי הם בכלל לא מאמינים שהם יראו בעתיד הקרוב או הבינוני תחנה בבאקה. כי התחנה בבאקה עדיין בשלבי תכנון. הם מחכים כבר 20 שנה לתחנה שב-2002 הייתה בשלבי תכנון. עכשיו כשהיא כבר בשלב הביצוע, משחק הסולמות והחבלים הזה מחזיר אותם שוב לשלב הראשון.
במשרד התחבורה אומרים שתחנת באקה מתוכננת ל-2030, ושהם אפילו יעשו מאמץ להקדים אותה ל-2028. אבל תושבי עמק חפר לא מאמינים שזה יקח פחות מ-15 שנה ואולי 20. וחייבים להודות שאפשר להבין אותם. "אנחנו לא יכולים לצאת היום לעבודה, אנחנו לא יכולים לחכות עוד 15 שנה" אומר רן שכטר. "משרד התחבורה אומר - אם לא נצליח להקים את באקה נחזור לאחיטוב. אנחנו אומרים לא. גם וגם".
הוויכוח על תחנת הרכבת באחיטוב משקף קונפליקט גדול יותר. במשך עשרות שנים, כל שנות קיומה של מדינת ישראל בעצם, המדינה מעודדת את האזרחים שלה להתפזר במרווחים גדולים. מבקשת מהם לא להצטופף בגוש דן, אלא לגור בכפר, בקו התפר, בפריפריה. היא עושה את זה בתוכניות בנייה, בהקלות מס, ובהחלטות פוליטית. והיא עושה את זה גם עכשיו: רק לאחרונה הודיעה שרת הפנים על הקמת שני יישובים חדשים בגולן ויישוב חדש בעוטף עזה, ועוד היד נטויה. גופי התכנון קידמו בחריצות ובאגרסיביות הקמה של יישובים כמו בת חפר.
אבל מי שהגשים את החלום הציוני ונענה לבקשת המדינה להתפזר במרחב - מגלה עכשיו שלפיזור הזה יש מחיר תחבורתי כבד מאוד, ושהבעיות התחבורתיות שם כל כך קשות - שגם המדינה לא מתכוונת לשים אותן בראש סדר העדיפויות שלה. כמו שאמר אליאס מטר ממשרד התחבורה - קודם כל צריך לחבר את מרכזי התעסוקה לריכוזי אוכלוסיה, היישובים הקטנים בעדיפות נמוכה יותר. זה כנראה סדר עדיפויות נכון ואפילו הכרחי. אבל יש אנשים שפשוט יישארו מאחור.
לסיפור של א"ב יהושע, מסע הערב של יתיר אין סוף טוב. כל ערב תושבי יתיר רואים את נוסעי הרכבת חולפים על פניהם בדרך לעיר המחוז, עד שיום אחד התסכול שלהם מתפרץ. "אנחנו נפעל בכל הערוצים" אומר מידד מבת חפר. "ואנחנו יודעים לעשות את זה. אם צריך לעצור פה צירים שלמים, כביש 6, כביש 2, רכבות, כביש 4, אנחנו נעשה את זה. יש אנשים שמחכים כבר לאות. האנשים נחושים, תחנה תקום בעמק חפר ובזמן סביר".
