אדם אלגריסי ומשפחתו גרו ברחוב סרלין 38 בחולון, קומה שלישית, דירה 9. ביום שבת, 12 בספטמבר, הם היו בדרך לטבריה כשהטלפון צלצל: "בואו חזרה, מפנים את הבניין". למחרת, הבניין קרס והחיים שלהם ושל 31 משפחות נוספות התהפכו להם על הראש. מה שהתחיל בדלתות שלא נפתחות בקלות ורצפה ששוקעת - נגמר באובדן של משפחות את כל רכושן. אבל לא באמת נגמר.
האזינו לחלק א' של הפרק "סרלין 38, חולון" | הסכת "חיות כיס"
איך נראים ומרגישים החיים כשמתעוררים בבוקר ומגלים שצריך להתחיל הכול מחדש? איך זה נראה כשצריך לאסוף את החיים מההריסות, ולהתחיל לבנות אותם מחדש? איך נראית המלחמה בבירוקרטיה? למה חברות הביטוח כל כך אטומות? איך עם ישראל מתגלה במלוא יופיו כשהוא מתגייס לעזור? ואיך, בסוף בסוף, אתה לגמרי לבד מול העולם, למרות כל העזרה? סיפור כמעט בגוף ראשון.
אלגריסי, נשוי ואבא לשתי בנות, היה דייר בבניין שקרס לחלוטין. שישה ימים לאחר הקריסה, אלגריסי מתקשה להיפרד מהבניין. "אני כרגע בדירה שנמצאת 100 מטר מפה, שזה הדבר המושלם עבורי. אני לא רוצה להתרחק, אנחנו קוראים לזה הגראונד זירו של חולון", הוא אומר.
הבניין שפונה אתמול מדיירים בחולון - קרס@ittaishick
— כאן חדשות (@kann_news) September 12, 2021
(צילום: רשתות חברתיות) pic.twitter.com/oQtcMrKXfZ
"אני לא רואה את עצמי זז מכאן בתקופה הקרובה, עד שאני אדע ואהיה רגוע שכל הדברים סגורים, כי זה שלי ואני רוצה שזה יסתדר. עברנו טראומה ואני לא יכול להיפרד מהבית שלי. אני רואה את ההריסות וזה מחרפן אותי", אומר אלגריסי ומוסיף: "יש פה מלחמה. אני חושב שאם אני לא אהיה פה אז דברים לא יילכו למקום הנכון. כל הזמן צריך ללחוץ ולדאוג למשהו ולרתום עוד מישהו. זה קשוח. קשוח. זה ממש קשה. אני לא בא מהעולמות האלה, ולרתום אנשים שאני לא מכיר, אני עושה את זה בהצלחה בחלק מהמקומות, ובפחות הצלחה בחלק אחר מהמקומות".
אלגריסי, שעובד כמנהל מוצר בחברת sqlink ברמת גן, ואשתו סיוון היא מהנדסת תעשייה וניהול, מצא את עצמו בעל כורחו הופך לגיבור-על שמנסה להתמודד עם כל סוגי הבירוקרטיה הישראלית האפשרית.
הדירה שהוא ומשפחתו שהו בה לאחר הקריסה נתרמה להם למשך שבוע וחצי על ידי אדם שביקש להישאר אנונימי. "אלה הסיפורים", אומר אלגריסי. "יש פה סופר מרקט פינתי, יש שם תורם שהגיע ששם שם חשבון וכל מה שאנחנו צריכים אנחנו לוקחים, וכשזה ייגמר אז ישימו עוד. וזה נותן לך אופטימיות. זה נותן לך תקווה".
בגלל המאמצים לאתר בין ההריסות חפצים ששייכים לדיירים, תהליך פינוי חלקי הבניין לקח בערך שבועיים. כל החפצים שאנשי מינהל ההנדסה הצליחו לאתר בין ההריסות ולחלץ משם הועברו לחדר אשפה של אחד הבניינים הסמוכים והושארו שם, בשביל שהדיירים יוכלו לבדוק אם משהו שלהם הצליח להינצל, ואז הם החליטו מה לקחת משם לאחסון עבור הדיירים, ומה הולך סופית לפח.
"מה שעושה אותי מאושר זה להיכנס לשם כל יום לכמה דקות, לצלם לדיירים, להתקשר למישהו ולהגיד לו מצאנו. והיום, אם אני מבין נכון, הפרויקט הזה עוצר", אמר אלגריסי בכאב, שבועיים לאחר הקריסה. "כל הפסולת שאנחנו רואים מולנו מפונה, וזהו. מבחינתי זה נורא נורא קשה. הייתה לי תקווה שאם אני אעשה טוב ואני אמצא לדיירים אחרים אני אמצא גם בשבילי. ואין, זה אבוד. אני רוצה משהו. משהו לאשתי משהו לילדות. משהו מהבית הזה ולא קיבלתי. וזה משגע אותי. קיוויתי. כל יום יש כאלה עליות וירידות. וכן, צריך להגיד תודה שאנחנו בחיים".
וכדי להמשיך בחיים צריך להתחיל לבנות הכול מחדש. לכאן נכנס אחד הנושאים המורכבים ביותר במקרה - ביטוח. בבניינים מספר 36 ו-38 ברחוב סרלין בחולון גרו 32 משפחות. ל-22 מהן היו ביטוחי תכולה ומבנה באופן זה או אחר שמפוזרים בין שש חברות ביטוח. העניין הוא, שמדובר על ארבעה מבנים שונים, שרק אחד מהם קרס לחלוטין. יתר המבנים עדיין עומדים בדרך זו או אחרת.
אלגריסי אומר כי הם עדיין מצפים להתייחסות מחברות הביטוח: "שיהיה ברור יותר לאן הולכים, שאני אהיה רגוע שהגלגל הזה זז. וכרגע זה לא". בסיור בשטח הבניינים ניתן לראות את מצבם הרעוע של הבניינים. אלגריסי מסביר: "הם עשו חיזוקים בבניין אחד ובבניין נוסף עם קורות פלדה מתחת לבניין בחנייה. הם אומרים מבחינתם שהם סיימו, שהתושבים יחזקו את זה או יבנו על חשבונם, ובינתיים הם יכולים לגור".
הסיפור של הביטוח הוא סיפור מהותי, שיסופר בחלקו הבא של הפרק, בשבוע הבא. בינתיים אומר אלגריסי: "כל בוקר אתה קם למלחמה הזו. של להסתכל על משהו לא הגיוני לנסות לרתום מישהו. עייפתי. אני עייף נפשית. נורא. ואני לא יכול להפסיק. עד שזה יסתדר אני לא זז מפה. הבטחתי לאשתי ולמשפחה שלי. אני לא יודע איך מצפים מאנשים שאף פעם לא עברו דבר כזה לנהל אירוע כזה. כי אף אחד לא באמת בצד שלנו. ויש פה בעלי אינטרסים שמגיעים ואתה צריך לסנן אותם, ויש תקשורת ורשות מקומית ויזמים. אני צריך להתעסק בהרבה דברים".
לצד הקושי הרב אלגריסי מספר על התגייסות של אנשים טובים מכל רחבי הארץ שהעבירו ערימות של תרומות ביגוד, מוצרי היגיינה ושלל מוצרים לשימוש יומיומי. אך העומס הרב גורם לו לרצות לעסוק בתחביב שלו - צלילה, שגם הציוד הזה נבלע בהריסות.
