ההסכם בין "חוסן לישראל – תל"ם" ו"יש עתיד", שנחתם אמש (חמישי) מתבסס על שני מונחים שמוכרים כבר שנים בפוליטיקה הישראלית - מפץ פוליטי ורוטציה. נדירות הפעמים ששני הביטויים הללו התחברו לאירוע פוליטי אחד. ברוב הפעמים, מפצים הבטיחו שלטון, לא תמיד.
למושג רוטציה נחשף הציבור הישראלי לראשונה בבחירות בשנת 1984. שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והמערך הגיעו לכמעט תיקו - 44 מנדטים למערך בראשות שמעון פרס ו-41 מנדטים לליכוד בראשות יצחק שמיר. איש מהם לא הצליח לייצר גוש חוסם של 61 מנדטים. זה היה עידן המפלגות הגדולות, אבל שתיהן לא הצליחו לייצר קואליציה.
לבסוף עלה רעיון של ממשלת אחדות לאומית של הליכוד והמערך עם רוטציה. ראשון כיהן שמעון פרס. אחרי 25 חודשים על כיסא ראש הממשלה, העביר פרס את הלפיד לשמיר. ממשלת האחדות מלאת המלחמות הפנימיות לא רק ששרדה, היא הייתה ממשלה משמעותית, הוציאה את צה"ל מלבנון וטיפלה במשבר הכלכלי באמצעות עסקאות החבילה עם ההסתדרות – והאינפלציה שהגיעה ל-400% ירדה.
הבוקר קמנו למפץ והרוטציה של גנץ לפיד יעלון ואשכנזי. יש לו השלכות על כל המערכת שמחפשת חיבורים נתניהו עם הימין ועם כחלון, העבודה עם מרצ. מהומה גדולה. אולי חזרנו לבחירות דו מפלגתיות.
