אחת לכמה שנים קם הגיגן תורן, שמעולם לא הפשיל שרוולים ועסק בעיתונות אמיתית, ומסביר לציבור בידענות מופלאה שהעיתונות החוקרת והחושפת מתה, או לחלופין - שהיא מקצוע הולך ונעלם. הוא מסביר לקוראיו או לשומעיו שאין יותר עיתונאים עם שיניים, עקשנים שמזהים כיסי מוגלה שלטונית ומנסים לפוצץ אותם. שהחיה הזאת, המנהלת מאבקים ציבוריים כנגד כל הסיכויים, הלכה לעולמה.
אז לא. אתמול הוכח שוב שאותם הגיגנים טועים ומטעים. הוכח שוב שההספדים של העיתונות החוקרת, החושפת, הנושכת – עיתונות שהיא נשמת אפו של המקצוע - היו מוקדמים. הוכח שיש עדיין עיתונאים עם שיניים, עם ראש על הכתפיים, עם אומץ לב ציבורי ויכולות להדוף לחצים.
הגיבור הפעם – ולא בפעם הראשונה: גידי וייץ מעיתון הארץ. אלמלא פרסם וייץ לפני שנתיים תחקיר מדהים על מעללי שאול אלוביץ', הבעלים של אתר וואלה שתרם להשחתת האתר לטובת דיירי הבית מבלפור, אלמלא חשף את כניעת אלוביץ' ללחצי משפחת נתניהו והפיכת האתר הפופולרי לכלי ניגוח של כמה מיריבי ראש הממשלה, אלמלא שאל שאלות קשות את מי שהיה צריך לשאול – תיק בזק המקורי לא היה הופך לתיק 4000. הוא לא היה הופך לקטר הגדול, כלשונו של היועץ המשפטי לממשלה, המושך אחריו שני קרונות גדולים שכל אחד מהם עמוס בחומרי נפץ מפחידים: תיק 1000 ותיק 2000.
בשורה התחתונה, בעוד מערכת האכיפה בדרגים הכי גבוהים שלה סירבה חודשים רבים לפתוח בחקירת פרשת אתר וואלה, סירבה לקפוץ לבריכת השחיתות שהובילה לחשיפת טובות ההנאה השוות מאות מיליוני שקלים לבעלים של חברת בזק - וייץ לא הניח לסיפור הזה למות.
הוא החזיק אותו בחיים, הוא הציק בדרכו לפרקליטות, הוא גרם בסוף ליועץ המשפטי לממשלה לשנות כיוון ולתת אור ירוק למשטרה ולרשות לניירות ערך לחקור את הפרשה בצמתים הכי מפחידים שלה. התוצאה של מאבקו העיתונאי של וייץ - כתב אישום חמור ביותר המייחס לבנימין נתניהו לקיחת שוחד וטובות הנאה לנותן בסכומי עתק.
בתיק 4000, שהעובדות שנחשפו בו בדוח של מנדלבליט צועקות לשמיים, יש לו הרבה מניות. הוא תרם תרומה אדירה לחשיפת פרשת השוחד מהחמורות שידעה המדינה.
