מי זוכר מה היה כאן לפני שבוע? מי זוכר שהייתה מחשבה כי החלטת היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, להעמיד לדין ראש ממשלה כפוף לשימוע, עלולה להיות הנקודה שבה נרגיש שינוי במערכת הבחירות? מי זוכר שקבענו כי מערכת הבחירות נפתחת מחדש?
במהלך של ימים בודדים הצליח נתניהו, במיומנות ששמורה רק לו, למחוק את אפקט מנדלבליט כמעט לחלוטין. בסקרים מצבו חזר להיות כפי שהיה, יתרון קל למחנה שלו, ושמירה על יציבות של 30 מנדטים בכל הסקרים כמעט. בסקר שפרסמנו השבוע בכאן רשת ב', הציבור לא מושפע מהחלטת היועץ. המנדטים חזרו, וגם כוחו של מחנה הימין להרכיב ממשלה.
נתניהו אולי התלונן על הדלפות מחדרי החקירות, ונפגע מסיקור לכאורה חד צדדי של פרשיותיו, אלא שהן הודלפו בזמן הנכון מבחינתו. הציבור עייף מתיקי החשדות. הכול שחוק ומוכר. גם החלטת היועמ"ש לא מצליחה להרעיד את אמות הסיפים בישראל 2019. שירות ההדלפות, שפרנס את כתבי המשטרה והמשפט, עשה בסופו של יום שירות מצוין לראש הממשלה. לו שלל החשדות נגדו היו מתפרסמים בחודשים הללו, רגע לפני הבחירות, האפקט היה אחר. נתניהו צריך לשלוח זר פרחים גדול לתא כתבי המשפט והמשטרה. לא לצאת נגדם.
ראש הממשלה יצא השבוע לקמפיין הבחירות שלו. כשהוא מותקף או מאוים - הוא בשיאו. זה התחיל בנאום תקיף נגד מנדלבליט, במעונו בבלפור בירושלים, המשיך למחרת עם כינוס העשירייה של חברי הכנסת והשרים בביתו. בעוד שהמפגש כונה "התייעצות", הייתה זו קריאת השכמה: "יוצאים לדרך. הבית בסכנת קריסה". נתניהו המשיך את הגל בתדרוך לפני ישיבת הממשלה שממנו יצאה הסיסמה "זה ביבי או טיבי". ביום שני נפתח הקמפיין באופן רשמי בכפר המכבייה. נתניהו רצה את הבמה לעצמו, ובנאום של 44 דקות מנה את רשימת הישגיו ותקף באופן מדוד את מערכת אכיפת החוק. את רוב נאומו הוא הקדיש, כרגיל, למתקפה על התקשורת ועל השמאל, ועל "הצנון" ששמו גנץ. למחרת, התמונה בעיתונים הייתה לחיצת היד עם האויב הגדול ביותר מבית - גדעון סער. אל תטעו, לחיצת היד הזו לא מסמלת כלום, במקרה הטוב מדובר בשלום קר, צונן.
ראש הממשלה המשיך את המסע שלו אתמול לדרום. האינסטגרם שלו גויס לסיור, למרות האיפול של הצנזורה. הוא הודיע למאות אלפי עוקביו כי הוא בדרך לדרום, לפגוש מפקדים ותושבים. כך הוא סגר שבוע פוליטי צפוף - אך מוצלח מבחינתו.
והנה הסרטון שפרסם ראש הממשלה: pic.twitter.com/bdMkIpQB4c
— כאן חדשות (@kann_news) 7 במרץ 2019
נתניהו חזר לאלמנט שלו. הוא בשיאו כשהוא מרגיש שהקרקע נשמטת לו תחת הרגליים. בבחירות הקודמות זה קרה לו ממש ברגע האחרון, ביום ההליכה לקלפיות. לפני ארבע שנים הוא כמעט לא סייר בשטח. לסיבוב הזה הוא מתכונן אחרת. את סבב השטח המקדים הוא עשה לפני חודשים אחדים, כשיצא לתמוך במועמדי הליכוד בבחירות לרשויות המקומיות. הוא הגיע לאין ספור כינוסים, שעוררו את השטח לפעולה. לא כל המועמדים שבהם תמך ניצחו, אבל השטח חזר לדבר נתניהו. ראש הממשלה התאהב שוב בבמה ובסחף שהוא מצליח לייצר בקהל.
תיבת המסרים שלו קבועה ואפקטיבית. אין סטייה ממנה - התקשורת והשמאל פועלים נגדנו, כדי להפיל ממשלת ליכוד. הם מגייסים לצורך כך את אנשי הפרקליטות, וסותמים את הפה לפרשנים ששייכים למחנה הימין. הסיסמה החדשה "ביבי או טיבי" תלווה אותנו עד יום הבחירות. נראה אם גם הפעם ינהרו הערבים לקלפיות.
מסע הכומתה הפוליטי של הגולנצ'יק
בזמן שנתניהו באלמנט – יתר המערכת הפוליטית עדיין בהתארגנות. כחול לבן לא מצליחים לייצר סדר יום בבחירות הללו, ולא ברור אם יש להם את ארגז הכלים הנדרש לכך. הם עדיין עסוקים בארגון פנימי, יצירת תיבת מסרים אחידה, וכיבוי שריפות אחרי התבטאויות של חלק מאנשי הרשימה. ראשי המפלגה מתעטפים בשתיקה ועוסקים בלהגיב, במקום בלהוביל. את סדר היום קובע, כמו תמיד, ראש הממשלה.
גבי אשכנזי זכה לפוקוס תקשורתי כשפרשת הרפז חזרה לעמוד על הפרק, והעניק ראיון בכורה כפוליטיקאי לדנה ויס ורוני דניאל בחדשות 12. זה כמעט ראיון ראשון שהוא מקיים, עוד מימיו כרמטכ"ל. אשכנזי נכנס לתפקידו לאחר דן חלוץ כראש המטה הכללי. כמות הראיונות שהעניק אז חלוץ הייתה מוגזמת, והסגנון היה שחצני.
אשכנזי אימץ דרך הפוכה. הוא לא התראיין בכלל, סירב לענות לשאלות כמעט בכל כהונתו, אך קיים שיחות רקע רבות עם עיתונאים. היה לו קשר קרוב עם תא הכתבים הצבאיים, ועם שורה ארוכה של פרשנים. בשליש האחרון של הכהונה פרצה פרשת הרפז, שהאפילה על כהונה מוצלחת כרמטכ"ל. השתיקה, שהחלה כראקציה לחלוץ, הפכה לטקטיקה שתגן על אשכנזי.
מבט לאחור
את הבחירות הללו משווים לשתי מערכות בחירות שכללו בהן מהפך. בחירות 92', ובחירות 99'. שתי מערכות בחירות שבהן הפסיד הליכוד את השלטון לרמטכ"לים שהובילו גוש שמאל-מרכז. מערכות הבחירות הללו התאפיינו בשני אלמנטים שחוזרים על עצמם כעת: חשד לשחיתות, ב-92' היה זה דוח מבקרת המדינה מרים בן פורת, שהכתים שרים ופקידים בכירים בממשלתו של יצחק שמיר בשחיתות שלטונית, והחרפת האינתיפאדה הראשונה. רצח הלנה ראפ בבת ים שבועות בודדים לפני הבחירות יצרו אווירה של אובדן הביטחון האישי. מפלגות הלוויין של הליכוד התפצלו ותקפו את המפלגה בחוזקה. שמיר הפסיד לרבין.
ב-99' נתניהו נחקר בפרשת בר און חברון שחשפה איילה חסון בערוץ 1 ולצד זה התקבלה החלטה להעמיד לדין את שר הפנים אריה דרעי. שני רמטכ"לים ואלוף התמודדו מול ראש הממשלה. שחיתות שלטונית מצד אחד, וניפוץ התדמית הביטחוניסטית של נתניהו מהצד השני. התוצאה הייתה זהה: נתניהו הפסיד. ברק נבחר לראשות הממשלה.
32 ימים לפני הבחירות - היועץ המשפטי לממשלה כבר קיבל החלטה לגבי נתניהו, המשטרה ממליצה להעמיד לדין את ח"כ דוד ביטן; היועמ"ש הודיע כי לאחר הבחירות יחליט לגבי מצבו המשפטי של השר חיים כץ; אריה דרעי עדיין נחקר. אווירת השחיתות השלטונית בשיאה. המצב הביטחוני בדרום מתוח. מול נתניהו מתמודדים שלושה רמטכ"לים, שלושה אלופים (שטרן וברביבאי בכחול לבן, רוסו בעבודה) משנה לראש המוסד, ושני ניצבים במשטרה. כוח ביטחוני שלא היה כדוגמתו מול ראש ממשלה מכהן אחד.
אבל למרות הדמיון לאירועי העבר, ההרגשה היא שכחול לבן לא מצליחה לייצר את השינוי, ודווקא במפלגת העבודה החליטו להתגייס. השבוע יצא אבי גבאי עם המסר - בני גנץ הוא ראש הממשלה, אנחנו שותפיו. זה עלה לו בדם. גבאי באמת מאמין ביכולתו להיות ראש הממשלה. הוא יצא עם המסר אחרי ישיבה מתוחה במטה המפלגה, שבה שמע לא מעט ביקורת על המסרים של המפלגה ועל הארגון. חברים בסיעה אמרו לגבאי, צא ביוזמתך באמירה שגנץ הוא ראש הממשלה, אל תחכה שתישאל על כך. גבאי הפנים וביצע. גם הוא מבין כמה פתטי זה יכול להיות כשמדברים על ראשות ממשלה עם שישה מנדטים בסקרים.
הפלייאוף הפוליטי
את הבחירות הללו צריך לנתח בשיטת הפלייאוף. אלה בחירות מיוחדות, דו מפלגתיות, אבל לליכוד ולכחול לבן שיטות ניצחון שונות לחלוטין. את הכללים הבין נתניהו ראשון, כרגיל. ללא מפלגות לוויין יציבות, הליכוד יכול להיות אולי המפלגה הגדולה בסיום הבחירות, אבל קואליציה לא תהיה לו. מבחינת ראש הממשלה, הגוש הרבה יותר חשוב. כמי שנתון בסכנה להעמדה לדין הוא צריך שמפלגות האידיאולוגיות יתנו לו רצועת ביטחון רחבה מספיק. הוא צריך את הקואליציה הנוכחית בגודל של 61 מנדטים לפחות, ומשם הוא יכול להמשיך ולייצב את הממשלה עם מפלגות או שברי מפלגות נוספות. הגוש הוא מפתח הניצחון של נתניהו. ספק אם יוכל להביא את המפלגות מהגוש השני אליו לקואליציה, במצב המשפטי שנוצר, ולכן הצורך בגוש יציב הוא קריטי. הוא רוצה להיות גדול ככל האפשר - אבל לא גדול מדי.
לכחול לבן יש אסטרטגיה שונה. הפער הוא שם המשחק. אם הפער בין הליכוד לבינם יהיה גדול - הגושים יתפרקו. ההבטחות לבוחרים לפני הבחירות יתחלפו בהבנת המציאות הפוליטית החדשה. לפי התפיסה הזו, גם מפלגות מהגוש הימני - כולנו, ישראל ביתנו, הימין החדש, ואולי אפילו החרדים - הם שותפים פוטנציאליים. בינתיים, כחול לבן שומרת על יציבות כמפלגה הגדולה, בעיקר בזכות אפקט האיחוד. אבל ללא ניסיון לשלוט בסדר היום – הדשדוש יתחיל, ואיתו הירידה. הגב של גבאי לא יספיק.
