שבועיים לפני יום הבחירות, שני המועמדים לראשות הממשלה נמצאים ברגע של חרדת ביצוע. גם אצל בנימין נתניהו וגם אצל בני גנץ, הקמפיינים נקלעו למשבר. ביום שבו נפתחים שידורי תעמולת הבחירות בערוצי הרדיו והטלוויזיה, אי אפשר לומר שהקמפיין בהקפאה – אפילו לא בגלל המצב הביטחוני וההסלמה בדרום. מה שכן אפשר לומר, הוא שאף אחד מהם לא ייחל להגיע למועד הזה כל כך פגיע.
בחירות 2019 – בואו להכיר את המפלגות, המועמדים וכמה עובדות שלא ידעתם
ראש הממשלה נמצא בצומת מאוד בעייתי. לא סתם הוא נמנע במשך עשור ככל הניתן מעימותים צבאיים ברצועת עזה. נתניהו יודע היטב שכל עוד אין פתרון ארוך טווח לרצועה, כל עוד אין לו החלטה ברורה מה מדינת ישראל רוצה לעשות עם עזה - כל עימות כזה יהיה ברמה הטקטית, ויהיה מסוכן. מסוכן לחיי אזרחים שעלולים להיפגע מירי רקטות ומסוכן לחיי חיילים. המטרה בכל עימות כזה תהיה, בסופו של דבר, לחזור לנקודת הפתיחה: שקט זמני עד לסבב הבא. זו הסיבה שבגללה נתניהו נמנע ככל הניתן מלהתעמת צבאית עם עזה.
ראש הממשלה נתניהו התייחס למצב בעזה לפני המראתו מוושינגטון: "אנחנו חוזרים לטפל בעניינים. התגובה שלנו מאוד עוצמתית. מאוד מאוד עוצמתית. חמאס צריך לדעת שאנחנו לא נהסס להיכנס ולעשות את כל הצעדים הנדרשים"@gilicohen10 pic.twitter.com/9Xj0gDnGN5
— כאן חדשות (@kann_news) 25 במרץ 2019
אלא שנתניהו במלכוד. יריביו בשמאל-מרכז, ראשי כחול לבן, מבקרים אותו על מדיניות רופסת מול חמאס. הם תוקפים אותו מצד אחד על ההבלגה, אבל בעיקר על היעדר יוזמה מדינית-כלכלית ישראלית ברצועה, שהייתה יכולה להיות מקודמת בשלוש וחצי השנים השקטות שאחרי צוק איתן. בני גנץ, משה יעלון וגבי אשכנזי - שכל אחד מהם כרמטכ"ל (ויעלון גם כשר הביטחון) הוביל מערכות נקודתיות בעזה - יודעים שאין ערך של ממש בעוד מבצע טקטי ברצועה. מצד שני, הם מנסים לסדוק את חליפת הביטחון של ראש הממשלה, אף על פי שהוא מסתמך, בין השאר, על המלצות מממשיכי דרכם שלהם בצה"ל - הרמטכ"ל אביב כוכבי וקודמו גדי איזנקוט.
הבעיה הגדולה יותר של נתניהו היא מי שמנסה לכרסם במנהיגות הביטחונית שלו דווקא מתוך הבייס הפוליטי, נפתלי בנט. הדברים של בנט נגדו מזמזמים באוזניו של נתניהו כבר שבע שנים, בעוצמות הולכות וגוברות. בנט מנסה לפורר לחלוטין את הלגיטימציה של נתניהו כשר הביטחון. מצד אחד, בנט ושקד לא מפסיקים להסביר שרק נתניהו הוא המומלץ שהם לראשות הממשלה. מצד שני, הם לא מאמינים בו כשר הביטחון. ראשי הימין החדש מתעלמים לחלוטין מכך שמי שמתווה את מדיניות הביטחון הוא ראש הממשלה, באמצעות הקבינט המדיני-ביטחוני. שר הביטחון הוא זה שמוביל אותה, ולא משנה אם קוראים לו אהוד ברק, משה יעלון, אביגדור ליברמן או אולי אפילו בנט בקדנציה הבאה.
נתניהו צריך לומר לבנט - אם תמשיך לערער את הלגיטימציה שלי כשר הביטחון, לא תהיה חלק מהממשלה הבאה וגם תסכן את יכולתי לנצח בבחירות. בינתיים, הוא שומע את שר החינוך שלו תוקף אבל שותק ומבליג, ומפנה את האש רק לכיוונו של גנץ. הוא יודע שכשחליפת הביטחון נסדקת, ואיתה חשד לאי-ניקיון כפיים, נוצרת אווירה של צורך בשינוי. הפעלה של צה"ל תתפרש כעת ככניעה ללחץ מימין; תגובה חלקית תתפרש כהכלה של האירוע, ותגרור מתקפה מצד הבייס.
מהעבר השני, גם גנץ מגיע לישורת האחרונה של מערכת הבחירות כשהוא פגיע. ההקלטות שפורסמו על ידי ספי עובדיה בחדשות 13 חשפו פנים מטרידים של יו"ר כחול לבן. האם לקה בפראנויה? האם הוא באמת מאשים את נתניהו בניסיון חיסול? האם ההדלפה הזו היא ניסיון לעורר רגשות אצל המצביעים שלו, כדי שיגיעו לקלפיות? כלל לא ברור אם הרגשות שמתעוררים מההקלטות הללו, כמו גם מהריאיונות של גנץ אתמול, הם רגשות שגנץ היה רוצה לעורר. הם עלולים להעלות בעיקר חשש שאלה לא התכונות של מי שבוחריו היו רוצים לראות על כיסא ראש הממשלה. לפיד ניהל לגנץ קמפיין מאוד מוצלח בשבועיים האחרונים. חלב טוב התמלא בדלי על ידי פרשת הצוללות והמניות, אבל ההקלטות האחרונות וגם הריאיונות מוושינגטון מתחילים להרגיש כמו בעיטה בדלי הזה.
שבועיים הם כמעט נצח במונחים של בחירות. מספיק להיזכר בבחירות 2015, אז נתניהו ניצח בבליץ של ארבעה ימים. אבל אולי צריך להיות חדור מטרה, נחוש ומיומן כמו ראש הממשלה כדי לשנות מגמה, מעמידה במקום לפריצה לניצחון. על שני הצדדים מוטלת עכשיו משימה לא פשוטה, והשעון לא עוצר.
