היום לפני 40 שנה בדיוק נחתם הסכם השלום ההיסטורי בין ישראל למצרים, על מדשאת הבית הלבן. נשיא בית המשפט העליון לשעבר, פרופ' אהרן ברק היה אז היועץ המשפטי לצוות המו"מ הישראלי מול המצרים. בריאיון בלעדי לאסתי פרז היום (שלישי) בתוכנית "בחצי היום" בכאן רשת ב, הוא סיפר על השיחות בקמפ דיוויד, על הקשיים, הוויכוחים והדיונים - שהסתיימו בשמחה.
"נקודת המוצא היא כמובן ההחלטה של ראש הממשלה המנוח מנחם בגין להעמיד את כריתת הסכם השלום עם מדינות ערב בכלל ועם מצרים בפרט כנושא מרכזי במדיניות שלו. אני לא הייתי שותף להכרזה הזאת, זאת כמובן החלטה פוליטית. הצעד הבא אחריה היה תוכנית האוטונומיה שראש הממשלה הגה אותה כתוכנית פוליטית. הוא מסר אותה לי כדי שאעשה ממנה מסגרת משפטית. היא פותחה לאחר מכן. שני הצעדים האלה הניעו את הגלגל שראשיתו כמובן בבואו של סאדאת לארץ והמשכו במו"מ מתמשך בין הצדדים".
האזינו לריאיון המלא עם ברק
אתה היית קרוב לבגין. איך זה שבגין הסכים לוותר על חבל ארץ בסיני כשהוא התחיל בכך שלא יעלה על הדעת לפנות יישובים? אתה זוכר את ההתלבטויות, הקושי?
"ההתלבטות הזאת של ראש הממשלה היתה בינו לבין עצמו ובינו לבין הדרג הפוליטי שהיה על ידו – שר החוץ משה דיין ושר הביטחון עזר ויצמן. אני לא הייתי שותף, לא ידעתי מה תהיה עמדתו בנושא הזה. התפקיד שלי – חשוב להדגיש את זה - היה של יועץ משפטי, איש משפט שעוזר למשלחת שלנו".
כשקרטר אמר שאתה עשית את הסכם השלום הזה במובן גדול מאוד, למה הוא התכוון?
"אני חושב שהוא מגזים. את הסכם השלום עשו קרטר, סאדאת ובגין, בלעדיהם לא היה הסכם שלום. יחד עם זאת, לא מספיק ששלושת המנהיגים האלה רוצים לעשות הסכם שלום. יש גם עבודה שצריך לעשות אותה. עבודה מקצועית, עבודה שמבוססת על ההסכמה של הצדדים, על הפרמטרים השונים שכל צד מעמיד לנגד עיניו, המינימום שממנו לא יסטה".
בהתייחס לשיחות בקמפ דיוויד אמר ברק כי היה צריך לנהל אז גם מו"מ עם הפלסטינים: "אנחנו הצגנו אז את תוכנית האוטונומיה שלנו. המו"מ הזה, אני כבר לא הייתי קשור אליו".
ברק, שר החוץ האמריקני סיירוס ובגין בארה"ב, 1978 (צילום: יעקב סער, לע"מ)
"המשלחת היתה בקמפ דיוויד 14-13 ימים, היינו שם עד שזה הגיע לסוף הטוב. אני חושב שכל מי שיעסוק או ירצה לעסוק במו"מ לשלום מהסוג הזה... המודל הראשון שאיתו התחיל קרטר היה שהוא נפגש עם ראשי המשלחות – סאדאת ובגין. על זה אמר פעם עזר ויצמן "המזרח נפגש עם מזרח אירופה". במילים אחרות, במפגש הזה לא היתה התקדמות. ואז האמריקנים החליטו להפסיק את זה, המשלחת הישראלית היתה לפני חזרה לארץ... אבל אז ראש הממשלה ביקש ממני להישאר ולא לנסוע ולהכין את ההודעה מדוע אנחנו חוזרים הביתה. מבוי סתום.
"בשלב הבא האמריקנים התחילו לנהל מו"מ נפרד עם כל משלחת. זה זז, אבל לא מספיק. בשלב שאחריו, קרטר פנה לבגין ואמר להם: 'תשמעו אני מציע שההמשך יהיה ככה - כל משלחת תשלח נציג. הנציג ישב איתי, קרטר, ואנחנו נדון שלושתנו בשאלות שיישארו פתוחות אחרי שלב ב'. בסופו של יום כל אחד מהנציגים יחזור למשלחות, יציג את מה ש'הוסכם' על ידו... ההסכמה הזו היא לא מחייבת, כדי שתחייב היא צריכה לקבל את האישור של המשלחת. הנציג המצרי היה אוסמה אלבז, משפטן מבריק שלמד בהרווארד, וקרטר הציע לבגין שאני אמונה כנציג הישראלי".
יש לך מושג למה הוא שם עין עליך?
"כן, ברור, משום שאני השתתפתי עם בגין בכל השיחות הקודמות שהיו לו עם קרטר".
"אני הייתי נפגש עם קרטר ב-06:00 בבוקר. היינו אוכלים ארוחת בוקר ביחד ועוברים על הנושאים השונים. אוסמה אלבז, שידע על הנושאים האלה, הצטרף ב-09:00. אין שום סמול טוק, יש להם נקודות שאני מניח שהצוות האמריקני העביר לקרטר, אז קרטר מציג את הנקודה שלו. אלבז אומר מה יש לו להגיד על זה, וקרטר כמובן כועס עליו: 'למה אתה כל כך קיצוני'... והוא מציג את זה גם בפניי, וגם אני אומר לו 'תשמע אני חושב שההיבט הזה עשוי להתקבל על ידי המשלחת שלי, וההיבט הזה לא - ומתחיל ויכוח. ואנחנו מנהלים מו"מ עם נשיא ארצות הברית, זה תענוג מפוקפק ביותר. הוא לא משפטן, הוא מבין את הבעיות, אבל לנסח זה לא המומחיות שלו. אז הוא בכתב יד שלו מנסח איזה טקסט, מעביר לי ולאוסמה ושנינו אומרים לו 'זה לא הולך כך, זה צריך להיות אחרת. וככה עובר יום, מעניין לעניין. יש מתח.
"את הרגעים הקשים ביותר היו לי כשאתה יושב עם נשיא ארצות הברית, משום שחלק מהזמן ישבתי רק איתו לבד, אתה יושב איתו והוא מתווכח ובשלב מסוים הוא צועק עליך ואין לך ברירה ואתה עונה לו "אבל אדוני, אבל לא". חלק מהבעיה היתה שהאמריקנים לא הביאו איתם מישהו שתפקידו להיות משפטן. כך שאני, במקום להתווכח עם משפטן, הייתי צריך להתווכח עם נשיא ארצות הברית.
"ביום האחרון בקמפ דיוויד התברר שאכן יש לנו הסכם. ואז בעצם הייתה ההזדמנות הראשונה שהמשלחת הישראלית הלכה להיפגש עם המשלחת המצרית. משום שבמשך כל אותה תקופה בגין לא נפגש עם סאדאת ולמיטב זיכרוני גם לא חברי המשלחת.... הגיבור של קמפ דיוויד הוא קרטר, בלי קרטר לא היה הסכם. וכמובן הגיבורים של קמפ דיוויד הם ראש הממשלה שלנו וסאדאת שבלעדיהם לא היה הסכם".
אתה זוכר את הרגשות באותם רגעים?
"כן, אני זוכר. אני חושב שהמשלחת, גם ראש הממשלה, גם דיין, גם עזר ויצמן וגם הצוות המקצועי היינו מאוד מאוד מאושרים. באנו לעשות שלום ונעשה שלום".
ואחרי שכל זה נגמר, החל מו"מ שסופו ב-26.03.1979
"כן, החל מו"מ, זה הסכם השלום עם מצרים. בקמפ דיוויד קבעו רק אמות מידה כלליות, פרטי ההסכם לא נקבעו שם כי לא היה זמן. זה לקח עוד כמה חודשים.
"אני הגעתי לשיחות של הסכם השלום עם מצרים כשבוע לאחר שהם החלו. אני כבר אז הושבעתי כשופט, זה לא היה פשוט. בגין התקשר אליי ואמר לי 'אהרן, אני מבקש ממך - תבוא'. הנושא הועבר לוועדת חבר השופטים. הוסכם שאסע, בתנאי שלא אעסוק בנושא... במוצאי שבת אני בא אל קרטר, הוא מחבק אותי ואומר כמה טוב שבאת". הייתי עם בגין בטקס בוושינגטון, אני חושב שישבתי בשורה השנייה או השלישית, בין האורחים. אני זוכר את האירוע הזה כחשוב ומכונן".
האם אפשר ללמוד משהו מאותו מו"מ על משאים ומתנים כיום, למשל עם הפלסטינים?
"האחד מלמד על השני, אבל כל מו"מ עומד על רגליו הוא".
תארת לעצמך שההסכם יחזיק מעמד כל כך הרבה שנים?
"אני כאיש מקצוע אמרתי שאני חושב שההסכם שציינו בחתימתו הוא הסכם שיחזיק מעמד. לא היה שום ניסיון לצאת ממנו. אני האמנתי בהסכם הזה".
