היהלום של אפריקה

היהלום של אפריקה
על הנוף המרשים של נמיביה, העושר הביולוגי ושפע המחצבים יקרי הערך הטמונים באדמתה, מעיבים הניצול והאכזריות של בני האדם
author author KAN11.Web.Components.TextItem.AuthorItemModel
היהלום של אפריקה
צילום: היהלום של אפריקה

מרחבים עוצרי נשימה, דיונות מרהיבות ועזות צבע, שפע בעלי חיים, מחצבים נחשקים ושבטים עתיקים בעלי תרבות מרתקת – הנפש של המבקרים בנמיביה נוסקת לנוכח המראות. ואז היא מתרסקת לנוכח הרוע והסבל האנושיים שמרחפים כאות אזהרה מעל אחת המדינות הגדולות, היפות והשופעות ביותר ביבשת אפריקה.

נמיביה שוכנת על חוף האוקיינוס האטלנטי בדרום-מערב אפריקה, דרומית לקו המשווה. אוכלוסייתה מונה כ-2.5 מיליון בני אדם, הפזורים על שטח גדול פי ארבעים משטחה של מדינת ישראל. אדמתה עתירת מחצבים – יהלומים, זהב, אבני חן, מגוון רב של מתכות ובעיקר אורניום, אחד המחצבים המרכזיים כיום בעולם המשווע למקורות אנרגיה שיתפסו את מקומם של דלקי המחצבים המזהמים. העושר הזה לא נעלם מעיניהן של המעצמות העולמיות, הלוטשות אליה ואל אוצרותיה עיניים וידיים חמדניות כבר למעלה ממאה שנה.


מפת נמיביה | Victor Maschek, Shutterstock

לצד מחצבים, כלכלת נמיביה מבוססת על חקלאות, בעיקר של גידול צאן ובקר לבשר, על דיג ועל תיירות. חוות הבקר והצאן משתרעות על פני מרחבי ענק. רובן נמצאות בבעלותם של תאגידים ובעלי הון מגרמניה, דרום אפריקה, הולנד וגורמים זרים אחרים שהשתלטו על הקרקעות מאז סוף המאה ה-19. החוות מגודרות, בעיקר כדי למנוע את כניסתם של מיני אנטילופות המתחרות עם הבקר והצאן על המרעה, ושל ברדלסים וטורפים אחרים. רוב בעלי החיים מוגנים כיום בשמורות טבע רחבות ידיים.

במאות השנים האחרונות השלטון בנמיביה החליף ידיים, עד שב-1990 היא זכתה לבסוף בעצמאות. כיום המדינה היא רפובליקה דמוקרטית שבראשה עומד נשיא, הנבחר בבחירות ישירות וכהונתו מוגבלת לשתי תקופות. כמו במרבית מדינות אפריקה, גם כאן החוק מחייב הורים לשלוח את ילדיהם לבית הספר. למרות זאת, רמת הנשירה גבוהה מאוד, בעיקר בכפרים, ורק כשליש מהתלמידים המסיימים את בית הספר היסודי ימשיכו לחטיבות הביניים.

בהיותה אחת המדינות הגדולות בעולם, תנאי האקלים בה משתנים ממקום למקום. לאורך החוף האוויר קריר וממוזג בזכות הזרם הבנגלי – זרם אוקיאני קר שעובר לאורך חופי מערב אפריקה ומספק מרחב ימי נוח למיני לווייתנים, דולפינים, דובי ים ומגוון עצום של דגים. בצפון המדינה שורר אקלים טרופי, עד לחוג הגדי – אחד מחמשת קווי הרוחב העיקריים המחלקים את כדור הארץ, אשר חוצה את נמיביה במרכזה. האזור שמדרום לחוג הגדי יבש וחם יותר. נמצאים בו שני מדבריות משמעותיות מאוד – מדבר קלהרי הגשום יחסית במזרח, ומדבר נמיב הצחיח למחצה במערב – מדבר חול ומלח מרהיב ביופיו, שגילו המופלג – כשמונים מיליון שנה – הופך אותו למדבר העתיק בעולם.


דיונות הענק במדבר נמיב נודדות אט אט אל הים | צילום: דודי בן דוד

ים החול של נמיב

ניסיתם פעם להעפיל על ערמת חול גבוהה שגרגיריה יבשים, מהירי תנועה ותזזיתיים? כשעשיתי את זה בעצמי הרגשתי כאילו כל גרגיר וגרגיר בדיונות המתנשאות צוחק עלינו, מתעתע ובורח מתחת לרגלינו. ובכל זאת, אנחנו מטפסים. ומטפסים. החול הזה מתנשא לגובה של עשרות מטרים, לעיתים 200 מטר ומעלה, אבל יותר משהדיונות גבוהות, הן חמקמקות. אחרי מה שנראה כמו נצח מגיעים לפסגה – והנשימה נעתקת. לא בגלל הטיפוס. בגלל המחזה הנגלה לעינינו.

לא צריך דמיון מפותח כדי להבין מדוע שמורת הדיונות הגדולות, הצבעוניות והיפהפיות של מדבר נמיב נראית כמו ים של חול. אלפי קילומטרים רבועים של דיונות בגדלים ובצבעים שונים, מונחות בערמות שכמו נשפכו בידי ילד במשחק של דלי וכף, נערמות, נעות ונשפכות לאורך שנים על גבי שנים, בדרכן אל האוקיינוס.

גרגירי הקוורץ מורכבים מכמויות משתנות של ברזל, נחושת וגופרית, המעניקים לדיונות את צבעיהן הרבים, שמשתנים בהתאם להרכב המינרלים שלהם, למיקום השמש בשמיים ולטמפרטורה. אני יושבת על ה"סכין" של הדיונה, וחופנת ביד ימין חול מצידה המזרחי ובידי השנייה חול מצידה המערבי. אנחנו רואים את גרגירי החול מפזזים עם הרוח. תנועת הדיונות לכיוון הים ברורה, ובמהלך שנות נדודיהן הרבות הן מכסות אט אט שדות, כרי מרעה ואפילו בתים.

בשעה שאנחנו נוסעים מהמדבר לכיוון האוקיינוס, המראות יוצאי הדופן ותנאי הסביבה הנלווים להם מעירים את כל חושינו. האוויר הולך ומתקרר. מדבר החול נשפך אל גלים גבוהים ומקציפים בחוף האוקיינוס. רוח מעיפה גרגירים לכל עבר ורסס קל של ערפל עולה מן הים אל המדבר. קרירות הים מתנגשת עם החום המדברי. איתני טבע בפעולה נחרצת, ברורה ומרתקת.


חיה בדיונות. לטאת נמיב | צילום: דודי בן דוד

מגוון מרשים של בעלי חיים רואה בדיונות את ביתו. אפשר למצוא בהן הכול – מלטאת נמיב הזעירה והשקופה ועד תנים, אנטילופות ונמרים. אחת הסיבות הטובות לבקר בנמיביה היא עושר החיים הרב שיש בה, ובכלל זה מגוון עצום של עופות ויונקים יבשתיים וימיים. פלמינגואים, שקנאים, קורמורנים, יענים, לווייתנים ואין ספור אריות, זברות, ג'ירפות, פילים ואנטילופות.


מרגישים בנוח. דובי ים על החוף | צילום: דודי בן דוד

בטן-גב על החוף

מרחוק נדמה שאבנים שחורות מרחפות ומנקדות את הגלים המתנפצים אל החוף הסלעי, עולות, יורדות, מופיעות ונעלמות. כשמתקרבים מבינים שמדובר ברבבות דובי ים פרוותיים בשלל גילים וגדלים, המקשטים בנוכחותם גם את החוף. לדוב הים אין שום קשר משפחתי לדובי היבשה, אלא הם חלק ממשפחה הכוללת שתי תת-משפחות – דובי ים (Fur seals) ואריות ים. מדובר ביונקים נבונים, נוחים לאילוף, המשמשים לעיתים קרובות בהופעות בפארקי מים.

דובי הים בחופי אפריקה חופשיים ומוגנים למדי. בשעה שאנו צופים בהם, חלקם משחקים, אחרים נמצאים בעיצומו של ויכוח קולני, רבים מהצאצאים צמודים לפטמות אימהותיהם. חלק ניכר מהבוגרים שוכבים בעצלות שנראית כמו חופשת בטן-גב. אחרים שוחים וצדים דגים בין הגלים המתנפצים אל סלעי החוף.

היונקים הפרוותיים האלה חיים באזורי החוף הצמודים לזרם הבנגלי השופע דגי מקרל ואנשובי. יש להם אוזניים קטנות בצידי הראש, וכשהם נעים על ארבעת גפיהם הם מזכירים ג'לי מגושם. מושבות דובי הים של נמיביה הן מקום מושבם של חלק מלמעלה מ-2.5 מיליון פרטים החיים לאורך חופי האוקיינוס האטלנטי של יבשת אפריקה, מדרום אפריקה ועד אנגולה.


דובת ים מיניקה גור | צילום: דודי בן דוד

ריחם החריף וקולותיהם הרמים הנישאים באוויר מאפשרים להבחין במושבותיהם ממרחק רב. ממשלת נמיביה מתירה ציד מוגבל של דובי ים לצורכי מאכל והלבשה, אך פרט לבני האדם אין להם כאן טורפים משמעותיים, והם מתרבים בלי הפרעה – בהמוניהם. בהיותם יצורים טריטוריאליים הם נוטים להתייחס בתוקפנות לפולשים, ואנחנו מתקרבים אליהם ונעים ביניהם בזהירות רבה.

מי אמר שאי אפשר להיות "חצי בהיריון"? התיאור הזה בהחלט משקף את מה שמתרחש בתהליך הרבייה של דובי הים. המושבה מונה זכרים טריטוריאליים, שנאבקים זה בזה על הזכות להזדווג עם כמה שיותר נקבות וליצור לעצמם מעין הרמון קטן. בעונת הרבייה, בחודשים נובמבר-דצמבר, זכר פעיל יפרה כ-25 נקבות, וכל אחת מהן תמליט גור אחד בכל שגר. שבוע עד שבוע וחצי אחרי ההמלטה, הנקבה כבר תהיה מוכנה להזדווג שוב – לאו דווקא עם אותו זכר שהפרה אותה בעונה הקודמת.

מה שמעניין באמת הוא מה שקורה אחרי ההפריה. בניגוד למהלך ההיריון של רוב היונקים, העובר לא ישתרש ברחם אלא ימתין במצב רדום במשך שלושה-ארבעה חודשים, בעוד אימו מיניקה את הגור שזה עתה המליטה ומכינה אותו לחיים עצמאיים. רק אחרי שהגור מתחיל לצאת לים ולצוד דגים בעצמו, העובר "יקיץ", ישתרש ברחם ויתחיל מחזור היריון חדש של כתשעה חודשים. הגורים נולדים עם פרווה שחורה, ותוך שעה מתחילים לינוק. רק כמה ימים אחרי ההמלטה תעז האם לצאת שוב לים בחיפוש אחרי מזון. בשובה לחוף, האם והגור ימצאו זה את זו בעזרת קריאות ויבבות.

ברחבי החוף אנחנו מבחינים בנקבות רבות שגורים צמודים אליהן. כמעט שליש מהוולדות לא ישרדו את השבוע הראשון לחייהם. הסיבה העיקרית היא חשיפה לטורפים, אך גם התנתקות ארוכה מדי מהאם עלולה לסכן את חיי הגור, וכך גם המלטה מוקדמת של פג חלש. זה כנראה מה שקרה לגור קטנטן, שאחרי מותו היה לארוחת תאווה של שחף על החוף.

שתי וערב

ברחבי אפריקה, ובכלל זה בנמיביה, אי אפשר להימלט ממראה הסלסילות הארוגות המשתלשלות מענפי העצים. אלו הם קיניהן של ציפורי שיר ממשפחת האורגיים, אשר כשמן כן הן: אורגות. וליתר דיוק: אורגים. הזכר טווה קן מזרדים וענפים באמצעות רגליו ומקורו. הקן נראה כמו סלסילה, שהפתח אליה נמצא בדרך כלל קרוב לתחתיתה, הרחק מהענף שממנו משתלשל הקן. המבנה הזה מסייע להקשות על טורפים תאבי ביצים, כגון נחשים, לחדור פנימה.

בעוד תפקיד הזכר הוא לארוג, הנקבה ממלאת תפקיד אחר – היא בוחרת: נקבות האורג בוחנות את הקינים הנטווים, ואם הקן נאה בעיני אחת מהן, היא תזדווג עם הזכר שבנה אותו. זכר שלא נבחר יפנה לטוות קן חדש, בתקווה למשוך את עיניה של נקבה אחרת ולשכנע אותה לבחור בו. כך קורה שעל העצים יש יותר קינים נטושים מאשר קינים שמאכלסים משפחת טווים מאושרת. גם זה עוזר להגן על הטווים מפני טורפים, שכן הקינים הריקים מטעים את הטורפים ומקטינים את הסכנה שיזכו בשלל.

אחד ממיני האורג המעניינים יותר הוא השַתְפָן (Philetairus socius), שקיניו העצומים פרושים לאורכה ולרוחבה של המדינה. השתפן לא בונה קן – הוא בונה עיר, או ליתר דיוק קיבוץ. כל מבנה כזה כולל עשרות חדרים, אם לא למעלה מזה, שבהם גרים יחד זוגות של שתפנים עם גוזליהם. בניית הקן לא נפסקת לעולם, ולעיתים קרובות הגוזלים יבנו גם הם את קינם באותו מבנה שבו גרו עם הוריהם.

כשמתקרבים לקן כזה רואים עשרות ציפורים מתעופפות סביבו ושומעים מתוכו את ציוצי הדיירים. חלקי הקן השונים נבדלים זה מזה בטמפרטורה שלהם, בקרבתם לפתחים ובהגנה שהם מספקים מפני טורפים וטפילים. חוקרים מדווחים שההימצאות באזורים הנוחים והבטוחים ביותר של הקן משקפת לא פעם חלוקה היררכית בין משפחות השתפנים, ואפילו נפוטיזם.


אורג טווה קן | צילום: דודי בן דוד

אל בורות המים

ממשלת נמיביה מרבה לחפור בורות מים לרווחת בעלי החיים המתגוררים במדבריותיה. אלה גם המקומות הנוחים ביותר לצפייה בבעלי חיים, בשעה שהם מגיעים להרוות את צימאונם.

התצפית הזאת משעשעת ופוקחת עיניים, כשמתברר שיש סדר ברור בזכויות השתייה של החיות. כשהפילים בשטח, כולם ממתינים שיסיימו, אפילו הלביאות. לביאה שהרוותה צמאונה פינתה מייד את הבור כשעדר פילים התקרב; וכשהפילים שיחקו במים, שני קרנפים שניסו להתקרב חזרו בהם ברגע שאחד הפילים העיף בהם מבט חטוף. רק אחרי שהפילים סיימו להתרענן והלכו, ניגשו אחרים למים לפי התור: הקרנפים, הזברות, הג'ירפות והאנטילופות. במאסף נמצאו הגְּנוּ, בהמות מגושמות ומטופשות למדי למראה, הדומות במידה רבה לפרות. ניכר כי בעלי החיים האחרים לא באמת "סופרים" אותן.

אם בור המים עמוק מספיק, יחיו בו גם תנינים והיפופוטמים. מביניהם, המלך הבלתי מעורער הוא ההיפו, שלמרות היותו צמחוני הוא תוקפני וחזק, ושיניו חדות וארוכות מספיק כדי לתקוף ולשסע כל תנין שיאיים עליו. התנינים מודעים לכך היטב. הם לא מנסים.


קרנף מלקק מלח | צילום: דודי בן דוד

החתולים הגדולים

מי שלא ראה את החתולים הגדולים של נמיביה, לא פגש חתולים גדולים מימיו. נמרים, ברדלסים ואריות נהנים מהיותם חיות מוגנות, ומתרבים יפה בשמורות.

האריות צדים בלילה. האריה, וכך גם בת זוגו הלביאה, הם חתולים גדולים וכבדים שמתעייפים מהר מריצה. על כן יותר ממחצית מניסיונות הציד שלהם ייכשלו. עם זאת, כשהם מצליחים ללכוד את טרפם, כל שאר אוכלי הבשר, כגון הצבועים והנשרים, ימתינו עד שהם יסיימו.

הנמרים, לעומתם, זריזים אך גם קטנים יותר. כשהם צדים להם ארוחה, הם נוהגים ללכלך את הטרף בחול ובעלים כדי לטשטש את ריחו מפני טורפים מתחרים. לאחר מכן הם יתאמצו לגרור אותו אל בין ענפי העצים, שם ישבו ויאכלו לשובע כשהם צופים בשבע עיניים על סביבתם.

המהיר מכולם הוא הברדלס. עם זאת, הוא רזה וחלש יחסית, ואם יתקרב אליו צבוע או אריה הוא יפקיר את טרפו לטובתם. שני שליש מאוכלוסיית הברדלסים באפריקה חיה בנמיביה, נוכחותם מפריעה מאוד לחקלאים, שלא יהססו להרוג ברדלס כדי להגן על חיות המשק מפניו.


ברדלס מפהק | צילום: דודי בן דוד

הכרת הצומח

מסעות בעולמות לא מוכרים דורשים משמעת. כללי ההתנהגות לא נועדו להציק, אלא מבוססים על ניסיון, לעיתים רע ומר. המקומיים יודעים איך לצעוד נכון ואיך לישון בשטח, כיצד להיזהר מחיות טרף, ואפילו מחיות צמחוניות שלא אוהבות שמתקרבים אליהן. כללים דומים נחוצים גם לכל מגע עם צמחים לא מוכרים. המקומיים יודעים היטב באילו צמחים אפשר להשתמש וכיצד, ומתי מוטב לשמור מהם מרחק.

המופאני (Mopane) הוא אחד העצים הנפוצים והשימושיים ביותר בנמיביה. ענפיו הרכים והגמישים הם חומר גלם מצוין לבנייה ולחבלים. אך בראש ובראשונה הוא בית גידול למזון זמין וזול: העץ הוא ביתו של אחד ממיני עש הקיסר (Gonimbrasia belina), המבלה כמעט את כל חייו על העץ. הזחלים הבוקעים מביצי העש עשירים בחלבון, ותושבי נמיביה נוהגים לאסוף את הזחלים מהעצים, לנקות אותם מחלקיהם הפנימיים, להרתיח ולייבש אותם בשמש. את התוצר שמתקבל אפשר לתבל, לבשל ולאכול בשלל צורות וטעמים.


מהעצים הנפוצים והשימושיים בנמיביה. עץ מופאני | מקור: Alison Warner, Science Photo Library

השיח הנקרא חלב דמרנה (Euphorbia damarana) הוא כבר סיפור שונה לגמרי. אף שחלק מחיות הבר אוכלות אותו בתיאבון רב, הוא רעיל מאוד לבני אדם. תושבי נמיביה נמנעים מכל קרבה אליו, ונזהרים לא להשתמש אפילו בענפים יבשים שלו למדורות, מחשש להרעלה.

הצמח העתיק ביותר בנמיביה הוא הצמח המדברי ולוויטשיה (Welwitschia Mirabilis), שיכול להגיע לגיל המופלג של אלפיים שנה. הנמיבים גאים בצמח, שגדל רק במדבר נמיב, ואף הכלילו אותו בסמל המדינה. גזע הוולוויטשיה קצר ועבה, ואילו שורשיו עמוקים ואוגרים מזון ומים. לצמח יש רק שני עלים, שגדלים לאורך כל חייו ויכולים להגיע לאורך מרשים של למעלה מארבעה מטרים. עם השנים, העלים מתכסים חתכים משריטות גרגירי החול המתעופפים ברוח, ונוצר הרושם השגוי שיש להם עלים רבים. לצמח הנקבי פרחים בצורת חרוט גדול, ואילו לצמח הזכרי פרחים עם אבקנים בלבד. הצמח הוא מזונם של קרנפים, ג'ירפות ואנטילופות קודו.

אבנים וחן

נמיביה עשירה באבני חן. המדבר וההרים שופעים אבני חן נוצצות ויפהפיות בכל צבעי הקשת, כמו האדום העמוק של אבן הנופך (גרנט) או גוני הטופז, מתכלת לכחול ועד ורוד וכתום, סגול האחלמה ועוד. המקומיים מציעים אבני חן גולמיות למכירה בדוכנים פשוטים בצידי הדרכים ואפילו לא טורחים לחכות בדוכן לבוא הקונים. הם פשוט משאירים פחית ליד הדוכן: קח אבן חן, השאר כמה מטבעות ולך לדרכך.

אחת האבנים המרתקות ביותר היא דווקא...עץ. שמורת "היער המאובן" בנמיביה היא שמורה יפהפייה, שבה מוטלים גזעיהם של למעלה מ-54 עצים מאובנים בני כ-250 מיליון שנה. מדובר בעצי סקויה או אורנים, שנסחפו לכאן בשיטפונות בעידן קרח ונקברו בקרקע בלי חמצן. מינרלים כמו מנגן, סיליקה (צורן דו-חמצני) וברזל מחומצן החליפו את חומרי התאים בתהליכי שקיעה, והשילוב של לחץ גבוה והיעדר חמצן הוביל להתאבנותם.

נמיביה גאה גם בהיותה מקום נפילתו של המטאוריט השלם הגדול בעולם, שהגיע מהחלל לפני כ-80 אלף שנה. המטאוריט התגלה במקרה בשנת 1920, כשאיכר מקומי שחרש את שדהו ונתקל באבן יוצאת דופן. המטאוריט נוצר לפני כ-400 מיליון שנה, משקלו מוערך בכשישים טונות ורובו שקוע בקרקע ועדיין לא נחשף. הוא מורכב מלמעלה מ-82 אחוז ברזל.


עדות להיסטוריה הארוכה של בני שבט הסאן. ציורי קיר | צילום: דודי בן דוד

מפה אל העבר

נמיביה התברכה במגוון שבטים שחיים בה מזה אלפי שנים. רובם עדיין שומרים על חלק מאורחות החיים הנושנים שלהם. הסאן שהוא שבט של קבוצות ציידים-לקטים נודדים המכונים גם "בושמנים" – אנשי הסוואנה – שהתיישבו באזור לפני עשרות אלפי שנים. מכיוון שהציד בנמיביה המודרנית אסור על פי חוק, הם מסתפקים כיום בליקוט וממשיכים לשמר את הידע שלהם על מרכיבי הסביבה שבה הם חיים והאפשרויות הגלומות בהם. הם יודעים היכן למצוא מים, באילו צמחים אפשר להשתמש לשיכוך כאבים או לצחצוח שיניים, איך להדליק אש עם מקלות ועלים יבשים וכיצד ליצור מענף קשית שבאמצעותה יוכלו לשתות מים מגזע של עץ מסוים.


מסורת של ציידים-לקטים וכיום רק לקטים. "בושמנים" - בני שבט הסאן | צילום: דודי בן דוד

עדות להיסטוריה הארוכה של תרבות בני הסאן חקוקה בסלעים של אזור טוויפלפונטיין (Twyfelfontein) – "המעיין ההפכפך" – שם התגלו לפני ארבעים שנה ציורי קיר מרשימים בני אלפיים עד חמשת אלפים שנה. הציורים מתארים את חיי השבט הקדום, מנהגיו, בעלי חיים נפוצים בסביבה ואפילו ממפים מקורות מים זמינים, בסמלים וברמת דיוק שביכולתנו להבין גם כיום.

הציורים שימשו למטרות רבות ומגוונות. נראה כי חלקם שימשו לפולחן – למשל בני השבט הקדומים הרבו לצייר ג'ירפות, מתוך אמונה שהן מביאות גשם. אך נראה כי בראש ובראשונה הציורים שימשו לתקשורת בין קבוצות נוודים ובתוכן. דמויות של פילים וקרנפים סימלו בורות מים, שצוינו גם באמצעות סמלים מופשטים יותר כגון עיגולים. ציור של עיגול ולידו בעלי חיים הוא למעשה מפה המתארת את מיקומו של בור מים ואת הציד הזמין בקרבתו.

מסורות "הקבצנים"

אחד השבטים המעניינים בנמיביה הוא ההימבה, שפירוש שמו הוא "הקבצנים המתחננים" – כינוי שמעיד על ההקפדה הרבה של רוב בני השבט לשמור גם כעת על אורח החיים של אבות אבותיהם.

למסורת הזאת יש פנים רבות. בנות השבט מורחות על עורן ושערותיהן צבע אדום שהן מפיקות מריסוק אבן מקומית, להגנה מפני השמש ולקישוט. כדי לא לשטוף מעליהן את הבוץ האדום, הן "מתרחצות" בעשן שהן מפיקות מצמח בושם מקומי ממשפחת הקומיפורה. העשן מעניק לעורן ניחוח עדין ונעים, אבל לא מומלץ לנסות את זה בבית. הגברים, לעומתן, מרבים להתרחץ במים, בעיקר כדי שכתמים אדומים על עורם לא יסגירו את מפגשיהם עם נשים.

בני ההימבה מלים את בניהם בגיל שמונה ימים או אחריו, ובגיל 14 הם עוקרים ארבע שיניים כדי ליצור צלילים שמשמשים אותם לתקשורת ומשתלבים בתפיסת היופי שלהם. הנשים עונדות צמידים ושרשראות רבים, שנועדו להסתיר אזורי גוף שנחשבים לא יפים בעיניהן, כגון הקרסוליים והאמות. גם התכשיטים משמשים לתקשורת. למשל, אישה שמציגה פס אחד לאורך צמידי הרגליים מבשרת כך שהיא אם לילד אחד, ואילו שני פסים מעידים שילדה כבר כמה פעמים. מספר השרשראות שעונדת ילדה צעירה מעיד כמה אחים ואחיות יש לה. כשאישה נמצאת באבל, היא תענוד צמידי רגליים שחורים, ובאחת מרגליה יהיו פחות צמידים מאשר בשנייה – סמלי אובדן וחסר.

המשפחה ההימבית היא פוליגמית – גבר יכול להתחתן עם נשים רבות, בתנאי שיוכל לשלם שתי פרות לפחות על כל כלה. הבעל רועה את העדרים בעוד הנשים נשארות בכפר, המורכב מבתי בוץ שמסודרים במעגל. הבית המרכזי תמיד יפנה מערבה, ולכל אישה בקתת בוץ משלה. כשהבעל מגיע, הוא ילון בכל לילה בבקתה אחרת. אישה הרה תכרע ללדת בישיבה על אבן בליווי של מיילדת, וגברים אינם רשאים להתקרב לאזור במהלך לידה. לפני הבית המרכזי בוערת תמיד אש, וזה גם המקום שממנו השבט כולו מבקש עצה והדרכה מרוחות אבותיהם.

עושים קליק

שבט נוסף הוא הדמארה. השבט הזה מסקרן אותנו במיוחד כשאנחנו לומדים שהם מאמינים באל אחד שברא את העולם. האל הזה, סיפרו לנו, אמר בראשית הכול "יהי אור". אחרי כן, לדבריהם, הוא הפריד בין שמים וארץ, יצר את עולם הצמחים ובעלי החיים, ורק בסוף יצר את האדם מעפר. נשמע מוכר?

שפתם של בני הדמארה כוללת ארבעה סוגים שונים של "קליקים"" – קולות נקישה ייחודיים המשולבים בדיבור הרגיל. לנו, הזרים, אין סיכוי להצליח לחקות אותם. ההקשבה להם מזכירה האזנה לשירה קצבית.

במקור הם היו נוודים שעסקו בציד ובחרושת ברזל. כיום אורח חייהם פחות או יותר מודרני והם מתפרנסים בעיקר מתיירות. גם הם משתדלים לשמור כמיטב יכולתם את מסורות אבותיהם, בעיקר בשפה, בהרגלי התזונה ובידע הרפואי המסורתי.


משתדלים לשמור את מסורת אבותיהם. בני שבט הדמארה מדליקים אש | צילום: דודי בן דוד

שודדי תיבת האוצרות

בדיונות החול, בתוך ההרים, הנקיקים, המערות ובמי האקיינוס רחב הידיים, טמונים אוצרות שהאדם חושק בהם ביותר ומוכן לעמול, להשחית, לרמות ולהרוג כדי להשיגם.

נמיביה היא בין המדינות המובילות בעולם בהפקת יהלומים, זהב, אלומיניום ונחושת. בנוסף היא מפיקה ממי האוקיינוס למעלה ממיליון טונות של מלח תעשייתי בשנה, רובו לייצוא. אבל גולת הכותרת של תעשיית המחצבים שלה היא משאב אחר לגמרי שתיבת האוצרות של נמיביה התברכה בו: אורניום. המחצב הכבד שהוא ההווה והעתיד של הפקת אנרגיה נקייה, למטרות שלום ומלחמה גם יחד, ועל כן אחד המשאבים החשובים ביותר בעולם.

נמיביה היא אחת מחמש המדינות המובילות בעולם במחצבי האורניום שבשטחן, והראשונה בין מדינות אפריקה. אחת הבעיות הקשות בכריית אורניום היא זליגת אורניום רדיואקטיבי אל מי התהום. בימים אלה מתקיים ויכוח חריף בין ממשלת נמיביה לחברות הכרייה על ההשפעה הסביבתית של כריית אורניום מוגברת. החשש הוא מפגיעה קשה בכל אגן הקלהרי, המשתרע מנמיביה, דרך בוטסואנה עד דרום אפריקה. שטחי ענק שבהם עיירות, חוות חקלאיות ושמורות טבע עלולים למצוא את עצמם מתמודדים עם זיהום חסר תקדים, שישפיע על כל היבטי החיים.

הוויכוח אינו על עצם הכרייה – כולם מסכימים שמדובר במקור חיוני של אנרגיה נקייה, הנחוצה מאוד להתמודדות עם אתגרי שינויי האקלים. המחלוקת נוגעת לדרכים למניעת הזיהום הסביבתי. המידע על החברות הכורות אורניום בנמיביה מוגבל, וחלקו מסולף. אין בזה כל פלא בהתחשב בכך שמדובר בתעשייה שמעורבות בה מדינות כמו רוסיה, סין ואיראן, שגומעות את המחצבים בלי לתת את הדעת על ההשלכות המקומיות של פעולותיהן ושאינן מהססות לשחד ולאיים כדי להשיג את מבוקשן.

אחת הבעיות המרכזיות של נמיביה, כמדינה צעירה שזכתה בעצמאותה לפני שנים לא רבות, היא הצורך הנואש שלה במקורות הכנסה. מדד אי השוויון במדינה הוא מהגבוהים בעולם, ורוב תושביה חיים בעוני מרוד. התוצאה היא שלטון מושחת שקל להטות את החלטותיו, גם במחיר פגיעה סביבתית הולכת ומחריפה. העובדה שמדינות זרות, ובראשן גרמניה, עדיין נוהגות בנמיביה כאילו הן בעלות הבית, רק מוסיפה שמן למדורה הגרעינית.


מובילה בהפקת יהלומים, זהב, אלומיניום, נחושת וגולת הכותרת - אורניום. שמורת Palmwag Concession | מקור: maramade, Shutterstock

לכל כפר יש שם

מרגע שנוחתים בנמיביה בולטת לעין הנוכחות המסיבית, שלא לומר אחיזת המלקחיים, של המדינות ששלטו בה בעבר: דרום אפריקה ובמיוחד גרמניה. קשר גורדי, בלתי ניתן לניתוק, מחבר בינן לבין הממשל העצמאי הנוכחי. גרמניה שלטה בנמיביה מהמאה ה-19 עד מלחמת העולם הראשונה, שבעקבותיה עבר השלטון לידי דרום אפריקה. עד היום, חלק ניכר משמות הערים, הרחובות והאתרים האחרים במדינה הם בגרמנית. מרבית קרקעות המרעה נותרו בבעלות גרמנית, והממשלה הנמיבית מנהלת כיום משא ומתן עם גרמניה במטרה להשיב לידיה זכויות קניין בסיסיות שיש לכל מדינה עצמאית אחרת.

תושבי נמיביה זוכרים היטב גם כעת את האירועים שהתרחשו בארצם בראשית המאה ה-20. המתיישבים הקולוניאליסטים שהגיעו מגרמניה, חדורים תפיסת אדנות ועליונות לבנה ושאיפה להשתלט על אוצרות הארץ, דחקו את רגלי השבטים המקומיים, ובעיקר שבט ההררו, מאדמותיהם והשתלטו על מקורות המזון והמים שלהם. המתיחות הגוברת הובילה לניסיון מרד, והתגובה הגרמנית לא איחרה לבוא.

ב-1904 הוציא השלטון הקולוניאלי פקודה להרוג כל מי שאינו גרמני, והחל רצח עם מכוון ושיטתי שנמשך עד 1908. בשנים האלה טבחו הגרמנים ארבע חמישיות מבני ההררו, גירשו אותם למות מרעב במדבר הצחיח, הרעילו את מימיהם, אנסו נשים, התעללו וכלאו את השורדים במה שהיה מחנות הריכוז הראשונים בהיסטוריה של המאה ה-20.

במחנות האלה ערכו הגרמנים "ניסויים" רפואיים על אסירים ו"בני תערובת" מקומיים, בהובלת ד"ר אויגן פישר הגרמני, שהסיק מהם שיש לאסור "רבייה מעורבת" ולשמור על "גזע לבן טהור". חלקים מגופות של נרצחים נשלחו למרכזי מחקר רפואיים בגרמניה במטרה לחקור "את האוכלוסייה הזו של תתי-אדם". אין פלא שמאוחר יותר הצטרף פישר למפלגה הנאצית, ושעבודתו נתנה השראה הן להיטלר והן לאחד מתלמידיו, ד"ר יוזף מנגלה.

גם תחת שלטון דרום אפריקה, גורלם של התושבים הנמיביים לא שפר עליהם, והם נאנקו תחת חוקי אפרטהייד ודיכוי שאותותיהם ניכרים עד היום.

ב-1990 זכתה נמיביה בעצמאותה, ומאז היא נאבקת לקבל את הכרת העולם בעוולות שנעשו לתושביה. כל שנה ב-26 באוגוסט נערכת בה צעדת זיכרון לרצח העם שביצעו הגרמנים. בשנת 2004 הכירה ממשלת גרמניה באחריותה למעשי הטבח, וב-2018 הושבו לנמיביה חלקי גופות וגולגולות של נרצחים שעונו בניסויים רפואיים כוזבים. המשא ומתן על גובה הפיצויים שגרמניה תשלם לנמיביה עדיין נמשך.


זכתה בעצמאות ב-1990 אחרי שנים רבות של שלטון זר. הסמל הרשמי של נמיביה ובו צמח הוולוויטישיה | מקור: ויקיפדיה

אחרית דבר

"זו נחשבת לעוגת התפוחים הטובה ביותר בכל האזור", הבטיח לנו המדריך המקומי שלנו, רודני בן שבט ההררו. עמדנו בתור, ארבעה לבנים ושחור אחד. רודני התנצל והלך לברך חבר שבדיוק הגיע. כשחזר אלינו כבר עמדו מאחורינו לבני עור נוספים. שפתם היתה גרמנית.

"התור מתחיל שם". קולו של האיש שעמד אחריי בתור היה קשה וקר. הוא פנה רק אל רודני.

"זה בסדר, הוא איתי", אמרתי.

האיש הביט בי ואמר בזלזול: "באמת? מה, את רוצה להגיד לי שהוא בעלך?"

השתדלתי מאוד לשמור על קור רוח מנומס. "זה לא באמת עניינך. מה שחשוב זה שהוא איתי", עניתי.

"התור בשבילו הוא בסוף", סינן האיש.

לפני שהספקתי לענות, פנה רודני אל האיש ואמר באדיבות, "שלום אדוני. אתה תייר?"

האיש השיב בגאווה, "כן, אני גרמני".

"או, נחמד מאוד!" אמר רודני. הוא הישיר מבט אל עיני התכלת הקרות, ואמר בחיוך רחב, "ברוך הבא לארץ שלי!" ופנה להזמין לעצמו עוגה.

לכתבות נוספות באתר מכון דוידסון, הזרוע החינוכית של מכון ויצמן למדע

הפופולריים