1. מזון וחינוך לכולם, ושום דבר מעבר לזה
אז האם פידל קסטרו שמת השבוע אחרי 50 שנה בתור השליט הכל יכול של קובה היה טוב או רע לתושבי ולכלכלת האי הקריבי? האמת היא שקשה לחשוב על דיקטטורים כה שנויים במחלוקת כמו קסטרו. אם קראתם, למשל, את ההודעה שהוציא בעקבות המוות נשיא ארה"ב היוצא ברק אובמה, יכולתם להרגיש שהוא ממש יוצא מגדרו שלא להגדיר את קסטרו בתור עריץ על עמו.
"אנחנו יודעים שהרגע הזה ממלא קובנים רבים - בקובה ובארה"ב - ברגשות עזים, וגורם להם להיזכר באינספור הדרכים שבהן פידל קסטרו שינה את מסלול החיים שלהם, של משפחותיהם ושל העם הקובני. ההיסטוריה תשפוט את ההשפעה האדירה של הדמות היחידה הזו על האנשים והעולם שמסביבו", הספיד אובמה ברב משמעות.
היחס הדואלי הזה ביחס למנהיג שאפשר לאהוב ואפשר לשנוא אבל אי אפשר להיות אדישים אליו, משקף את הלך הרוח האמביוולנטי גם ברחובות קובה ביום-יום. אחדים יגידו שהשלטון הקומוניסטי הקיצוני שהנהיג קסטרו הוא הסיבה שלבני משפחתם יש מה לאכול, גם אם זה דורש מהם לעמוד בכל ערב בתור לקבל את קצבת הלחם היומית. אחרים יתלוננו על כך שמלבד מזון והדברים הכי בסיסיים, אין להם דבר בגלל המודל הכלכלי במדינה.
ביקרתי בקובה אך לפני כחודשיים. עשרה ימים באי שנראה כמו תפאורה מוצלחת לסרט על שנות ה-60'. עם זאת, לצד המכוניות עתיקות, אפשר לזהות גם על הסט הזה גם ניצנים של קדמה. טלפונים סלולאריים חדישים, נקודות מסוימות בהן ניתן למצוא רשת אינטרנט שמתחברים עם כרטיסי גירוד, שכל אחד מהם מקנה שעת גלישה. ככה זה נראה מהעיניים שלי.
בית ספר בהוואנה קובה מרץ 2002. צילום: AP
2. קוקה קולה תוצרת ממשלת קובה
קובה היא שונה מכל מדינה שאתם מכירים או שיצא לכם להיות בה. מרבית אמצעי הייצור בקובה שייכים למדינה. מאחורי המשפט הכלכלי הזה מסתתרת מציאות דמיונית לגמרי: 91% מכל מה שמייצרים בקובה מיוצר על ידי גוף בבעלות ממשלתית, וכמעט 80% מהעובדים באי הם עובדי מדינה.
העובדים הקובנים משתכרים משכורות זעומות שלא משאירות מקום למותרות. מצד שני, הם מקבלים שירותי בריאות, חינוך ורווחה בחינם, ומוצרי המזון הבסיסיים מסובסדים. מאפיות בבעלות המדינה פותחות את שעריהן בשעה מסוימת בכל יום, ותורים משתרכים מחוץ להן כדי לקבל את קצבת הלחם.
מערכת הבריאות בקובה, ובעיקר בהוואנה הבירה, נחשבת לאחת הטובות בעולם ובעיקר ידועה ברפואה מונעת טובה ואולם החולים נאלצים להבריח תרופות מערביות ולא יכלו ליהנות מטיפולים בטכנולוגיות חדישות בגלל האמברגו האמריקני, שמנע לאורך שנים כל סחר רשמי בין המדינות. מערכת החינוך החינמית מכשירה את מספר הרופאים הגדול ביותר באמריקה הלטינית.
האמברגו האמריקני, אגב, החל להיפרץ רק ב-2014, יותר מחמישים שנה אחרי שהוטל. הנתק בין שתי המדינות חודש ביוזמת הנשיא אובמה והיחסים הדיפלומטיים החלו להטוות מחדש. כיום כבר ניתן למצוא בקובה ניצנים ראשונים של מותגים אמריקניים, כמו קוקה-קולה, אחרי שנים בהן קובה הייתה אחת המדינות היחידות שלא יכלו לשווק את המשקה, ואפילו פיתחה לו גרסה מקומית. ממשלתית, כמובן.
אם מביטה בכיתה ביום הראשון ללימודים בקובה ספטמבר 2009. צילום: AP
3. כשאין מעמדות, כולם במעמד הנמוך ביותר
במדינה שחרטה על דגלה קיום ללא מעמדות, התושבים נאלצים להתקבץ סביב המכנה המשותף הנמוך ביותר. אמנם בזכות קסטרו לכל הילדים במדינה מגיע חינוך חינם, אך כשהגעתי לבית ספר בהוואנה המורה לאנגלית הציע לי באנגלית שבורה לראות בעיניי כיצד לתלמידים אין עטים, עפרונות או מחברות, וגרם לי לשוב לשם בלילה בשביל להביא לשומר שקית עם מה שהצלחתי לגרד לילדים מהמוצ'ילה שלי.מדי
בטרינידד אישה זקנה ישבה באופן קבוע בפתח ביתה על כסא ברחוב ובירכה אותי לשלום בכל פעם שעברתי וניסתה לפתוח בשיחת חולין. מלבד החביבות הטבעית, כעבור כמה ימים הבנתי שיש משהו שהיא רוצה ממני: להשאיר לה את שאריות השמפו והסבון שלי כשאעזוב את העיר. עבורה, אלה היו מותרות והיא למדה להתחנף לתיירות בשביל לצבור אותם עם לכתן. בקובה של 2016, השוויון אמנם מעל לכל, אבל כולם שווים בכך שאין להם.
חייהם של הקובנים פשוטים מאוד. התשתיות רעועות. בכפרים ובערים הקטנות אספקת המים אינה סדירה והתושבים נאלצים לבחור בין קניית מיכלי מים במחיר מופקע בשביל שיוכלו להדיח את השירותים ולהתקלח, או להשתמש בשירותים של בעלי הקאסות שמארחים תיירים, או פשוט להישאר בלי כלום.
במהלך היום אפשר לראות רבים מהם משוטטים ברחוב בבגדים בלויים. אם תגיעו לשווקים הקובניים המוכרים מזכרות לתיירים הם יציעו לכם להתחלף: לבחור משהו ממה שהם מוכרים בשביל שתשאירו להם משהו משלכם, פשוט ככל שיהיה. גם הילדים משוועים לכל צעצוע, משחק או מזכרת מהמערב.
טלפון ציבורי ברחובות ינואר 2016 הואנה בקובה. צילום: AP
4. מטבע למקומיים, מטבע לתיירים
מה שכן, אם אתם תיירים בקובה, תוכלו ליהנות מכל המותרות שהיא מציעה. ענף התיירות מגלגל יותר מ-2 מיליארד דולר בשנה, וההכנסות מהתיירים כל כך חשובות עד שבקובה ישנו מחירון כפול לכל דבר, ולמעשה מטבע נפרד לתיירים ולמקומיים.
המטבע לתיירים - קוק (CUC) - שווה פי 25 מהמטבע למקומיים - (CUP). המחירים במטבע המקומי נמוכים בהרבה מהמחירים במטבע לתיירים. במקומות כמו רשתות המזון או במועדוני הסלסלה ובבתי הקולנוע העממיים המחירים לתיירים יקרים למדי, ומגוחכים ממש עבור המקומיים, לפחות בעיניים מערביות. מוחיטו עולה שלושה קוק, שהם בערך דולר אחד. בקבוק בירה תוצרת חוץ יעלה קצת פחות מ-2 דולר.
נוסף על אלה ישנם מקומות שניתן לקנות בהם במטבע המקומי בלבד, והם מגישים לרוב אוכל בסיסי וזול מאוד, כך שרק בעלי השטרות הנכונים יוכלו ליהנות ממנו. בתיאטרון הלאומי ובמסעדות הפאר שסובבות אותו, לעומת זאת, כלל לא טורחים לתרגם את המחירים למטבע המקומי - האוכל כל כך יקר שם שמובן מאליו שהקובנים לא יוכלו לקנות אותו.
את הכסף מושכים מכספומטים שמזהים את האזרחות של כרטיס האשראי שלך ומוציאים בהתאם את המטבע המקומי או המטבע לתיירים. הכספומטים נראים בדיוק כמו מכונות הכסף שבמערב, אך סוד גלוי הוא שמוטב למשוך כסף בשעות המוקדמות של היום, כי פעמים רבות עד הערב השטרות במכונה נגמרים ויש להמתין לאספקה חדשה.
אנשים בתור למכולת, הואנה קובה ספטמבר 2008. צילום: AP
5. מי ששואף גבוה חייב להימלט
צעירים רבים שפגשתי כשביקרתי בקובה הגיעו למסקנה שהמציאות מכריחה אותם להכריע בין לטבוע בבינוניות או להימלט מהמדינה הסגורה ולפחות לקבל סיכוי להגיע גבוה. ג'וני, צעיר קובני שזכה לפני כשלוש שנים בתואר הנחשק 'אלוף קובה בסלסה' בחר באופציה השנייה.
פגשתי אותו במפעל סיגרים כשחזר לביקור מולדת של כמה שבועות, אחרי שניצל את כספי הזכייה בשביל להשיג לעצמו אישור יציאה מהארץ. הוא עבר ללונדון בשביל ללמוד בממלכה הקרה את רזי הריקוד הלטיני. יחד איתו עזב חבר נוסף להשתלמות במסעדות בארה"ב, אך נאלץ לחזור כשהיא הסתיימה.
שניהם החליטו לעזוב כי הבינו שתחת כיפת השוויון הקובנית לא יוכלו להתקדם הרבה. לדבריהם, הצביעות והגזענות שמתווה השלטון כלפי המקומיים ביחס לתיירים (התיירים הם כמו מלכים בקובה. אם בעל המסעדה יסלק החוצה קובנים שיישבו אתכם בזמן הארוחה, אל תתפלאו), יחד עם המגבלות על חופש הביטוי, הבחירות והמחשבה העצמאית, הם מחיר גבוה מדי תמורת מה שהם מקבלים בחזרה מהממשלה.
מה שכן, לא כולם כאלה. כמה מורים צעירים לסלסה שפגשתי בויניאליס היו מרוצים מהחיים הפשוטים. כל ערב הם מלמדים תיירים לרקוד ולאחר מכן פונים את המועדון המקומי לאתר את התלמידים לשיעור של מחר. מעבירים את חייהם בין ריקוד למוחיטו, מגלגלים שיחות אינסופיות עם אלה שמגיעים מרחוק, ומתחילים עם בחורות בפייסבוק. כן, פייסבוק, עוד סממן קפיטליסטי מערבי שמעיד שעידן קסטרו מתחיל להסתיים.
פידל קסטרו יולי 1959. צילום: AP
