334,280 דולר. זה הסכום שמשפחת גילמור השקיעה, לאורך השנים, בהצלחה המקצועית של רורי גילמור. הכסף הזה היה, בעצם, המנוע העלילתי של הסדרה: בפרק הראשון של העונה הראשונה לורליי היא אם חד הורית, שבמשך 16 שנה לא דיברה עם ההורים שלה. הסיבה שהיא מוחלת על גאוותה והולכת לדפוק על הדלת שלהם היא שהיא צריכה כסף - כסף כדי לשלוח את הבת המחוננת שלה, רורי, לבית הספר הפרטי האליטיסטי צ'ילטון.
צ'ילטון לא קיים באמת, אבל גוגל מספר שהוא מבוסס על שואט רוזמרי הול, בית ספר בוולינגפורד, קונטיקט, שמתמחה בהכנת בני נוער מוכשרים ושאפתנים לקבלה לאוניברסיטאות אייבי ליג; שכר הלימוד בשואט רוזמרי, לא כולל תנאי פנימייה, הוא 43 אלף דולר לשנה. בעונה הרביעית של הסדרה המקורית ההסכם המשפחתי מתחדש, והסבא וסבתא העשירים, ריצ'רד ואמילי גילמור, משלמים גם על שכר הלימוד של רורי ב"ייל" - 68,280 דולר בשנה, כולל מעונות וספרי לימוד, וסך הכל 204,840 דולר. ביחד, ההשכלה של רורי כולה עלתה משהו כמו 1.3 מיליון שקל.
למה כל הכסף הזה? כי רורי, כך הוצג לנו שוב ושוב לאורך הסדרה המקורית, היא פוטנציאל. היא נולדה בעיירה קטנה לאם שלא רצתה הרבה מהחיים, אבל נולדה לה ילדה מחוננת, וכשיוצא לך ילד פלא כזה אתה לא חוסך. רורי מצטיינת בכל המבחנים, רורי נבחרת לנאום בטקס הסיום של התיכון, רורי מתקבלת גם לייל וגם להרווארד וצריכה לבחור, רורי עורכת את העיתון של ייל, והמטרה של כל ההשקעה העצומה והאגרסיבית ומלאת האופטימיות והלא מתפשרת הזאת היא העתיד: רורי תהיה עיתונאית גדולה. המודל שלה הוא כריסטיאן אמנפור. זו בחירה קצת משונה - חרשניות שורה ראשונה היפר-הישגיות מהסוג הזה כמעט תמיד הולכות להיות עורכות דין או רופאות או מדעניות, עיתונאיות באות בדרך כלל מהמחששה - אבל כמו שכתבה עיתונאית האופנה והבלוגרית שלי גרוס, כשרוצים להראות שדמות היא גם אינטליגנטית וגם סקסית, עושים אותה עיתונאית.
כשהסדרה מסתיימת, בשנת 2006, רורי, בוגרת לימודי עיתונות בייל, יוצאת להרפתקה המקצועית הראשונה שלה ומצטרפת לצוות הכתבים שמלווה סנאטור צעיר בשם ברק אובמה במסע הפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. זו לא התמחות בניו יורק טיימס, אבל זה ג'וב שווה וצעיר ואדג'י, ובפרק האחרון של הסדרה אנחנו עוזבים את רורי ואת אובמה כשהעתיד של שניהם זוהר ומנצנץ באופק באור בוהק וודאי.
עשר שנים אחר כך, אנחנו פה.
זאת רורי גילמור בת ה-32, בפרק השני של סדרת ההמשך לבנות גילמור, "שנה בחיים", שעלתה סוף סוף בים שישי האחרון בנטפליקס, אחרי באזז שמשך כמה חודשים.
לפי התכנית המקורית, רורי היתה אמורה להיות עכשיו כתבת מלחמות, גיבורת תחקירים וכלת פרס פוליצר. אבל הנה היא, עומדת מחוץ למשרד של העורך של GQ - מגזין גברים אבל מהסוג המושקע והנחשב - אחרי פגישה זריזה איתו שהוא שכח עוד לפני שהיא יצאה מהחדר. זה רגע נוגע ללב. רורי רוצה את החדר, היא רוצה את השולחן והיא רוצה את החלון עם הסקייליין של ניו יורק. אבל היא לא תחזור לשם.
אם רוצים לבדוק עד כמה איימי שרמן פלדינו, היוצרת של "בנות גילמור", התקדמה עם רוח הזמן, הסצנה במשרדי GQ היא דרך לא רעה לגלות. נכון, הדמויות שלה, לורליי בעיקר, עדיין משלשלות מונולגים נוירוטיים בלתי נסבלים כאילו השנה היא 1999 וברידג'יט ג'ונס היא השראה לגיטימית, אבל היא מעודכנת מספיק כדי לדעת מה העורך של GQ יגיד לרורי. הוא שולח אותה לכתוב כתבה נוראית על אנשים שעומדים בתורים בניו יורק, ומצייד אותה בתדרוך הבא:
"תעשי דיוויד פוסטר וואלאס".
"תעשי דיוויד פוסטר וואלאס" מבטא את הלך הרוח המדויק שהעיתונות המגזינית הניו-יורקית התחפרה בו בשנים האחרונות. פוסטר וואלאס, סופר אפל ומורכב לקריאה וכתב מגזין מבריק, עבר מיתולוגיזציה מהירה אחרי שהתאבד ב-2008, ומאז הוא מטיל על העיתונות את אחד הקסמים המבלבלים מכולם: זה נראה כאילו קל לעשות מה שהוא עושה, אבל זה בלתי אפשרי. פוסטר וואלאס ידע לכתוב מאסטרפיס תזזיתי בן עשרות אלפי מלים על כל דבר - ידיעה טרגית בעיתון, פסטיבל לובסטרים, קמפיין פוליטי, סט של סרט, קרוז בקאריבים - ולמשך זמן מה נראה היה שאפשר לקחת כל נושא, משעמם ובנאלי ככל שיהיה, ולהפוך אותו לכתבת מגזין מופתית אם רק עושים את זה כמו פוסטר וואלאס. כשראיתי את הקטע הזה נזכרתי שיצא לי לפני כמה שנים לדבר עם כתב שהציעו לו להצטרף לנסיעת יח"צ תיירותית לאיזה אי מסיבות והוא רצה לכתוב על זה כתבה. "בטח!" שמעתי את עצמי אומרת לו. "תעשה דיוויד פוסטר וואלאס". "כן", הוא נאנח, "זה מה שכולם אומרים לי". הוא לא עשה פוסטר וואלאס, כי פוסטר וואלאס יש רק אחד, ואפילו הוא מיצה את הטריק מתישהו. היזהרו, כותבים - כשעורך אומר לכם "תעשה דיוויד פוסטר וואלאס", אתם כנראה לא תראו אותו יותר בחיים.
אז רורי יוצאת לעמוד בתורים בניו יורק ולעשות דיוויד פוסטר וואלאס, והכשלון שלה במשימה הזאת מסמן איזה שינוי בבניית הדמות שלה כילדת פלא גאונה ששוברת קירות בעזרת השכל שלה. בעונה 2, כשהיא כתבת בעיתון של צ'ילטון, פריס שולחת אותה בהתקף קנאה וזעם לסקר את הריצוף מחדש של החניון, ורורי חוזרת עם פסיפס אנושי מרגש ומתוחקר היטב, ומממצבת את עצמה כמי שיכולה לכתוב על כל דבר. ובכן, הנה ההבדל בין גיל 17 לגיל 32. בסצנה הבאה רורי עושה טעות קלאסית - מגיעה לראיון עבודה בלי רעיונות - וחוזרת מובסת לבית של אמא שלה. פרק אחר כך היא כבר תבקש לערוך את המקומון של סטארז הולו בהתנדבות. איך זה יכול להיות?
אז יש, כמובן, את העניין הזה:
זהו מיצ'ם הנטסברגר, אבא של לוגאן, החבר של רורי באוניברסיטה. האב הוא מין איל עיתונות חלקלק, שמוצג כאיש חזק נורא בתקשורת, כזה שמילה שלו על מישהו יכולה לחרוץ גורלות. הקרבה אליו נראית כמו מפתח מוזהב שנופל בחיקה של רורי אל הקריירה העיתונאית שלה. אבל בפרק 20 של עונה 5 היא נפגשת עם מיצ'ם, להוטה לרצות ככלבלב, והוא אומר לה שהוא יודע לזהות עיתונאי במבט אחד - ושהיא לא עיתונאית, וחבל על העבודה הקשה, כי פשוט אין לה את זה.
רורי נשברת, ואז מתגברת וממשיכה לרוץ. האם יכול להיות שלפני 12 שנה בחרו יוצרי הסדרה למנות את הנטסברגר לתפקיד נביא האמת, שיום אחד בעתיד נגלה שהוא צדק כל הזמן? זה לא נראה ככה. יותר סביר להניח שזה היה מכשול מלאכותי שהונח בדרכה של רורי, רק כדי שנתפעל מאיך שהיא עוקפת אותו עם המוטיבציה האגדית שלה.
אפשר לנסות להסביר את הכשלון של רורי בעזרת המצב הכלכלי: "בנות גילמור" היא סדרה של לפני 2008. אז היה לגיטימי לצייר עתיד זוהר כזה לנערה מבטיחה עם ציונים טובים, והיום העולם מלא בבוגרי אוניברסיטאות יוקרתיות שגרים אצל ההורים ולא מוצאים עבודה שתואמת את הכישורים שלהם. אבל כל זה לא כל כך עוזר לנו, כי רורי ולורליי הן כאילו ממעמד הביניים, אבל הן הרי מתחזות. הן תיירות עוני, שחיות בחיי היום-יום כמו כולם, אבל בעצם שייכות למעמד הגבוה, ואפילו לאריסטוקרטיה האמריקאית ממש; כמעט בכל פרק הסבתא אמילי מזכירה מפגש של ה-DAR - ארגון סופר אקסקלוסיבי של נשים אמריקאיות שכדי להתקבל אליו יש להוכיח שאת צאצאית ישירה של אחד ממייסדי האומה. לורליי אמנם מרדה בחיי הכסף הישן וויתרה עליהם, אבל עונות 5-7 של הסדרה מתארות את חזרתה של רורי מהעיירה הקטנה שהיא נולדה בה אל העושר והייחוס של סבא וסבתא שלה: היא הולכת לאוניברסיטה מליגת הקיסוס, מתאהבת ביורש העשיר לוגאן, ומאמצת את סגנון בת העשירים עד הסוף, בכל תפארת חצאיות הפליסה, המטוסים הפרטיים ואחוות הסטודנטים הסלקטיבית. ככה שלפי מה שאנחנו יודעים על רורי של 2007, עתיד טוב יותר היה בהישג ידה, והיא היתה צריכה רק להושיט יד ולקחת אותו.
הסיבה לעיכוב ההתפתחותי של רורי הכשרונית והעשירה נעוצה, לדעתי, במשהו אחר: ברגישות (היחסית, בכל זאת מדובר באירועים בני כמה שנים) של תסריטאית הסדרה, איימי שרמן פלדינו, לרוח הזמן. בנות גילמור נגמרה ב-2007, וההמשך שלה עלה ב-2016; רגל אחת שלה בשיא אורגיית הצמיחה והכסף של לפני המשבר הכלכלי, והרגל השנייה שלה בעולם שבו לאף אחד אין כוח יותר לראות אנשים שהצליחו וטראמפ הוא נשיא ארצות הברית. הצופות של הסדרה היו בשנות ה-2000 נערות שראו אותה יחד עם האמהות שלהן. היום הן היום נשים בנות 30 פלוס-מינוס, ובניגוד לרורי הפריבילגית, עדיין מחזירות הלוואות סטודנטים על לימודים גבוהים שלעולם לא יחזירו את ההשקעה. לעתים קרובות הן גם עדיין גרות עם אמא שלהן. וכיוון שזו סדרה שלעולם לא משאירה מקום לסאבטקסט, אפשר ממש לראות את בני גילה של רורי מבליחים בפרק 3, בתור "כנופיית בני ה-30 פלוס" שגרים אצל ההורים בסטארז הולו, ואת ההורים המתוסכלים שלהם.
רורי מחכה ומחכה במשך פרק וחצי לפגישה הגורלית שלה בקונדה נאסט - תאגיד תקשורת אמריקאי ענק, שמוציא את הניו יורקר, את ווג ואת ואניטי פייר. הבניין של קונדה נאסט, בטיימס סקוור בניו יורק, הוא, לצד בניין הניו-יורק טיימס, פסגת השאיפות של פרחי עיתונות בכל העולם. הוא גם משמש רקע לאכזבות קולנועיות דומות אחרות, ב"השטן לובשת פראדה" וב"גרלז". אבל בנייני המשרדים הזוהרים האלה לא נגישים יותר לרורי ולבני גילה, מוכשרים ככל שיהיו; הדרך היחידה כמעט להיכנס אליהם היא להסכים לעשות עוד ועוד התמחויות בחינם. ואם פעם קתרזיס הגיוני לסדרה כזו היה לראות את רורי, אחרי כל העבודה הקשה שלה, צועדת בניצחון אל תוך הבניין הזה, היום זה יהיה לנפנף סדין אדום מול הצופות; עצם ההנחה שרורי עבדה נורא קשה ולמדה כמו שצריך ועכשיו היא פשוט תקצור את הפירות כי מגיע לה תיראה כמו סוג של זריית חול בעיני הציבור.
הפער בין רורי המבטיחה של 2007 לרורי הלוזרית של 2016 מראה בעיקר כמה השתנה העולם מאז, ואיך התכניות שנראו אפשריות בסדרה המקורית הפכו לפנטזיסטיות ובלתי מציאותיות כשיצא הסיקוול. אפילו הפרק הראשון מארבעת החדשים, שבו רורי עוד כותבת לניו יורקר, חיה על קו ניו יורק - לונדון, אוכלת במסעדות יקרות ולובשת בגדים יפים, מוציא את העיניים מרוב עצבים. לאף אחד אין סבלנות לעוד קרי בראדשו.
