השבוע קיבלתי בוואטסאפ שלושה ורדים משלוש נשים שונות והתרגשתי נורא כי לקבל ורדים בוואטסאפ זה כידוע דבר מרגש. "שלחי את הוורד לכל יקירותייך, ובואי נראה כמה ורדים יחזרו אלייך", נאמר בהודעת השרשרת המסורתית לכבוד יום האישה הבינלאומי; אין מה לומר, יש נשים שיודעות לחגוג. ויש שיודעות לכעוס בתכניות הבוקר.
כל שנה אותו דבר: יום האישה הבינלאומי מגיע, והפמיניסטיות רושפות אש. "למה אנחנו צריכות יום מיוחד, זה רק מנציח את האפליה", הן רוטנות בדרך לסדנת העצמה גלילית, מבטיחות לעצמן לדלג הפעם על המתוקים בבופה ומתזכרות את הבייביסיטר להגיע בזמן כי בשבע בדיוק יש להן פילאטיס – חייה של אישה מערבית עלולים להיות כה מתישים לפעמים; אם ככה הן לחוצות בנס ציונה, לא רוצה לחשוב איך היו מסתדרות בתימן או בדרום סודן.
הו נשים שבעות ומנותקות, ספרו לי עוד על נחיצותו של יום האישה הבינלאומי בחייה של אישה. אתן הרי יודעות הכל.
נשים סוחבות שקי מזון בדרום סודן (צילום:AP)
קצת קשה לי להאשים אותן כי עד לא מזמן גם אני חשבתי כמותן. היום הזה היה מיותר פשוט כי עבורי הוא היה חסר טעם. מבחינתי יום האישה הבינלאומי היה עוד ערך בוויקיפדיה; בהיעדר צפירה או טקס ממלכתי, לפעמים אפילו לא הייתי מודעת לקיומו. מזל שיש תחקירניות ששמרו עליי מעודכנת. אבל בחייה של כל אישה מגיע הרגע שבו היא מבינה איפה היא חיה, ואז הכל משתנה.
אתמול פירסמה תנועת ויצ"ו סקר שלפיו מעל 50% מהציבור סבור שעדיין יש אפליה נגד נשים. למסקנה הזו הגיעו אחרי שבדקו עמדות בציבור בנוגע לשלל נושאים חברתיים כמו שירות נשים בצבא, חלוקת משמורת על הילדים במקרי גירושים, מטלות הוריות ועוד. אלה חומרים שמעצבנים מאוד מומחיות למגדר, אבל כשאומרים "אפליית נשים" אני דווקא חושבת על נשים שנאנסות ונשרפות בחיים בדרום סודן, או על ילדות בתימן שנאלצות להתחתן בגיל 10 עם גברים בני 70. במקרה הזה עניות עירי אינן קודמות – חיים ומוות לפני הכל, בעיניי מאבקים קיומיים חשובים יותר מאיכות החיים של נשים מערביות.
ועדיין, הטענה העיקרית נגד יום האישה היא ש"אנחנו לא צריכות יום מיוחד שיציין את קיומנו", כך רוטנות הנשים על המסך, בין אייטם על זכויות הנשים בחופשת הלידה לבין טיפים מעורכת דין על זכויות נשים שלא מקבלות מזונות בזמן – אגב שמתם לב שתכניות הבוקר עוסקות יותר ויותר בזכויות נשים?
רצועת הבוקר ועיתוני הנשים עברו מטמורפוזה פשוט כי אנחנו הנשים עברנו מהפך; מנשים שמצחקקות במבוכה כשהבוס מלטף קצת מאחורה, לנשים חזקות שיודעות בדיוק מה מגיע להן. זה נהדר, אבל בזמן שבישראל נשים נאבקות על חופשת לידה ארוכה או על שירות קרבי בצבא, במדינות עולם שלישי נשים נאבקות לחיות. לא באיזו רווחה מדהימה, לא עם בופה מתוקים ופילאטיס בערב – פשוט לשרוד, זה בעיניי יותר חשוב מהמלחמות האינטליגנטיות שלנו.
נשים בצנעא, בירת תימן (צילום: AP)
יש גם פמיניסטיות שטוענות שיום האישה מיותר דווקא בגלל שהוא כמו פלסטר על רגל שבורה. "יש כל כך הרבה עוולות בעולם", הן אומרות, איך מועיל לנו יום האישה? בדרך כלל יופיע ליד טור כזה כיתוב בסגנון "הכותבת היא פעילה פמיניסטית, מומחית למגדר ונפגעת אונס", ואז אתכווץ קצת בכיסא: אוקיי, איך אפשר להתווכח עם נאנסת?
ובכל זאת, גם דעה כזאת מגיעה ממקום צר ואגואיסטי, פשוט כי לנשים מערביות יש נקודת מבט צרה מאוד על עוולות נגד נשים. הרי אין להן מושג מה עובר על אישה ביקום המקביל, ולראיה, השאלה שחוזרת על עצמה שוב ושוב: "למה לגברים אין יום בשנה שבו מציינים את קיומם?". אהממ, אולי כי גברים מעולם לא היו צריכים להיאבק על זכויות?
כשאותן נשים מטיפות ש"אל תחביאו את הפשעים שלכם מאחורי יום חגיגי, תנו לנו זכויות במקום לחגוג לנו פעם בשנה", אני רוצה לשאול אותן: האם אתן מודעות למזלכן הטוב? ישראל היא אחת המדינות היותר הוגנות כלפי נשים; בשנים האחרונות חלה התקדמות מדהימה למשל בחקיקה נגד הטרדות מיניות ושירות נשים בצבא. אז קצת פרופורציות, כן? אין שום דבר פמיניסטי בחוסר מודעות.
משתתפת בתצוגת אופנה של שורדות התקפת חומצה, היום בבנגלדש (צילום:AP)
אני לא אומרת שאין לנו על מה להילחם, גם בישראל עוד ארוכה הדרך לשיוויון מלא: מספיק להציץ בתלושי המשכורת של גברים ונשים בשביל להבין את זה. גם בנושאי פגיעות מיניות והדרת נשים עוד יש לנו עבודה. אבל. עוד נגיע לשם. ובינתיים לא רע לנו.
לכן דווקא ביום האישה אני אומרת: בואו נתרווח רגע לאחור, נהנה ממה שהישגנו עד כה, ונזכור את הנשים שיכולות רק לחלום על חיים כמו שלנו. יש סביבנו מיליוני נשים שקופות שיום האישה הבינלאומי מעלה את המודעות לקיומן. לא בשבילנו צריך לציין את היום הזה. אלא בשבילן.
