אש ותמרות עשן: ברוכים הבאים לדרבי של בלגרד

ברוכים הבאים לדרבי של בלגרד בין הכוכב האדום לפרטיזן, שהעיתון הבריטי הנחשב "הטלגרף" דירג במקום השלישי מבין משחקי הכדורגל החמים ביותר בעולם. שני המועדונים נוסדו ב-1945, עם סיום מלחמת העולם השנייה. הכוכב האדום הוקמה כקבוצתם של צעירי יוגוסלביה, ואילו פרטיזן כקבוצה של הצבא. ב-72 השנים שעברו מאז זכו שני מועדוני הפאר הללו בלא פחות מ-51 אליפויות ו-39 גביעים, כאשר כ-90% מאוכלוסיית סרביה מגדירים את עצמם כאוהדים של אחת הקבוצות.

להגיע לדרבי הנצחי, כפי שהוא מכונה בפי הסרבים, היה חלום ישן של שני כותבי שורות אלה. לפני שבוע וחצי עלינו על טיסה לעיר הבירה הסרבית, ומשדה התעופה המשכנו ישירות לאצטדיון הביתי של הכוכב האדום – ראיקו מיטיץ' בשמו הרשמי, או מרקאנה כמו שכולם קוראים לו שם - כדי לרכוש כרטיסים למשחק שהתקיים למחרת. קירות האצטדיון מלאים בכתובות גרפיטי המהללות את המועדון, ובעיקר את ה- Delije (בסרבית: גיבורים) - ארגון האוהדים המפורסם של המועדון, אבל אליו עוד נגיע בהמשך. 1,200 דינארים סרביים, קצת פחות מ-40 שקלים, ויש לנו כרטיס להצגה הטובה בעיר.

"זה כנראה המשחק הגדול ביותר בדרום-מזרח אירופה", אומר לנו פרשן הכדורגל הסרבי ולדימיר נובאקוביץ', שמארח אותנו באולפני ערוץ הספורט המקומי Sport Klub. הוא מספר כי לפני פירוק יוגוסלביה הליגה המקומית יצרה לא מעט מפגשים חמים, בעיקר בין הקבוצות מסרביה וקרואטיה, אבל בליגה הסרבית של היום יש משחק מרכזי אחד בלבד. "אחרי שיוגוסלביה התפרקה, יש כאן רק שתי קבוצות גדולות. לא יכול להיווצר מצב, כמו שהיה אצלכם, שבו קבוצה כמו קריית שמונה זוכה באליפות", הוא מסביר תוך הפגנת ידע מפתיע על הכדורגל הישראלי.

שוטרים מחוץ לאיצטדיון. מתערבים רק במקרים חריגים (צילום: איליה ירוחימוביץ')

הגיבורים נגד הקברנים: היסטוריה של אלימות ולאומנות

אבל בואו נשים את הכדורגל בצד. המשחק הזה מוכר הרבה יותר בזכות מה שקורה ביציעים, בעיקר אלו של האולטראס - ארגוני האוהדים השרופים של שתי הקבוצות. מצד אחד ה-Delije - כלומר ה"גיבורים" של הכוכב האדום, ומולם ה-Grobari - ה"קברנים" של פרטיזן. החבר'ה האלה, שממש שונאים אלה את אלה, אחראים ללא מעט קטטות המוניות שכללו נפגעים רבים.

"בכוכב האדום הם מאוחדים ומאורגנים היטב. יש להם מנהיגים ברורים, שיש להם סגנים, ואוהדים רבים אחרים שהולכים אחריהם. האג'נדה הפוליטית שלהם מאוד ברורה. הם ימניים, הם נוצרים-אורתודוכסים, הם אחים של הרוסים והיוונים, הם שונאים טורקים", מסביר נובאקוביץ' על האולטראס האדומים-לבנים, ומספק פרט מידע די מדהים על הרגלי העידוד שלהם. "הם אף פעם לא קוראים בשמות של השחקנים שלהם, וזה משהו שאנחנו כאוהדים נורמליים לא יכולים להבין. הם צועקים רק את השמות של החברים שלהם שנהרגו, כי ארבעה-חמישה בחורים מתו בחמש השנים האחרונות. זה נראה כאילו שהם מעוניינים יותר בלעודד את עצמם, מאשר את המועדון". 

"נראה כאילו הם מעוניינים יותר בלעודד את עצמם, מאשר את המועדון". אוהדי הכוכב האדום (צילום: איליה ירוחימוביץ')

אצל האולטראס של פרטיזן המצב קצת שונה. "רוב הזמן הם מפוצלים לשתי קבוצות, או אפילו יותר, שרבות ביניהן ואפילו לא יושבות באותם היציעים. בשנים האחרונות הם נלחמים אלה באלה", ממשיך נובאקוביץ'. הוא מזכיר קטטת ענק שפרצה ביציעים של אצטדיון הכוכב האדום באפריל 2015 שבה נפצעו עשרות שוטרים ונעצרו עשרות אוהדים: "זה היה ממש מכוער".

כשהאולטראס של הכוכב האדום ופרטיזן לא הולכים מכות ושורפים אצטדיונים, הם מהווים גורם משפיע מאוד בסרביה – כמובן בכדורגל, ואפילו בפוליטיקה. גורם מקומי המעורה היטב במתרחש בכדורגל הסרבי מבהיר, כי רבים מראשי הארגונים הללו מעורבים בסחר בסמים וכי כוחם של האוהדים כה גדול – עד שהם יכולים להשפיע על בחירת הנשיא במדינה. בשנות התשעים האולטראס הסרבים לקחו חלק פעיל במיליציות שנלחמו בבלקן, ואף ביצעו פשעי מלחמה. אחת המיליציות הללו הייתה "הטיגריסים של ארקאן", שנקראה על שם כינויו של מפקדה - ז'לקו רז'נאטוביץ', אחד ממנהיגי האולטראס של הכוכב האדום, עבריין בין-לאומי שהיה מבוקש על ידי האינטרפול, ולאחר מכן גם בבית הדין הבין-לאומי בהאג. גם בימים אלה מהווים האולטראס המקומיים את חוד החנית של הלאומנות הסרבית, שמתבטאת בשנאה עזה לאיחוד האירופי ולנאט"ו. שירת "קוסובו היא סרביה" ו"זין על נאט"ו" היא דבר שבשגרה של האוהדים.

ז'לקו רז'נאטוביץ' ("ארקאן"), ממנהיגי האולטראס של הכוכב האדום, עבריין בין-לאומי ופושע מלחמה (צילום: AP)

אז איך אוהד ניטראלי יכול לשרוד את המשחק הזה בשלום? "כשזה מגיע לאוהדים הסרבים, הדבר היחיד שצריך להבין, זה שאסור להתעסק איתם. כשהם נלחמים, הם נלחמים אלה באלה ולא מערבים אזרחים. אם אתם לא מתעסקים איתם, הם לא יתעסקו אתכם. אם תתגרו בהם... עדיף שלא תתגרו בהם", מסביר לנו נובאקוביץ'. הוא אף מבהיר כי בגלל הבחירות המתקרבות במדינה, האינטרס של הרשויות בסרביה הוא למנוע מקרי אלימות עד כמה שניתן. "תהיה נוכחות עצומה של המשטרה", הוא מבטיח. "כולם ידאגו להבטיח ששום דבר לא יקרה מחוץ לאצטדיון, אבל כשזה מגיע לתוך האצטדיון – זה כבר שונה".

"ביום הדרבי אתה שוכח מכל דבר שהוא נחמד ואנושי"

כדי להבין את המשמעות של הדרבי הזה עבור האוהדים, אנחנו פוגשים נציגים משני הצדדים. "אני אוהד את הכוכב האדום מאז שנולדתי, זו מעולם לא הייתה החלטה שהייתי צריך לקבל", מספר לנו ננאד מיאלביץ' (34), אוהד הקבוצה ומנהל חשבון הטוויטר שלה בשפה האנגלית, שפוגש אותנו במבצר קלמגדן העתיק שמשקיף על בלגרד. "זה פשוט חלק ממני. חונכתי לאהוד את הכוכב האדום".

כשאנחנו שואלים את ננאד על הדרבי, אפשר לחוש את חרדת הקודש בקולו. "העיר עוצרת כשיש דרבי. יש הרבה מתח, הרבה אמוציות, הרבה גאווה. כולם מדברים רק על זה, זה מטורף", הוא מבהיר ומשתף אותנו גם בתחושותיו האישיות לקראת המשחק. "הדרבי מאוד חשוב לי. זה משחק שאתה לא רוצה להפסיד בו, משחק שבו אתה רוצה להיות במיטבך - גם מבחינת הכדורגל, וגם מבחינת התמיכה בקבוצה שלך, כי כל העיניים נשואות אליך. זה ענק, ויש לזה משמעות רבה יותר מעוד שלוש נקודות".

את מלאדן קאנוביץ' וסרג'אן בוליץ', סטודנטים באמצע שנות העשרים לחייהם, אנחנו פוגשים על כמה בקבוקי בירה בדירה ששכרנו בעיר. "אבא שלי וסבא שלי לימדו אותי איך לאהוב את פרטיזן, ובכלל לאהוב ספורט", אומר מלאדן שמתייצב לשיחה עם חולצה של ה"קברנים". "בחיים שלי הכל סובב סביב שחור ולבן, סביב פרטיזן".

כשזה מגיע לדרבי עצמו, סרג'אן בעל האנגלית הרהוטה, לוקח פיקוד ומתאר: "כשיום הדרבי מגיע, אפשר להרגיש את החשמל באוויר. רואים את זה בחדשות, בחנויות, בבתי הקפה. ההתרגשות היא מתחילת היום, ואתה לא יכול לחכות שזה כבר יתחיל. כל היום הזה הוא סביב הדרבי. זה משהו מיוחד בין פרטיזן לכוכב האדום. בשלב מסוים אתה שוכח מכל דבר שהוא נחמד ואנושי, הולך לשם, וצורח את הנשמה שלך החוצה".

האוהדים שפגשנו לא לוקחים חלק פעיל בארגוני האולטראס, אבל יושבים איתם באותם היציעים, כדי להרגיש את הטירוף של המשחק. אנחנו מבקשים מהם להתייחס לאווירה ולאלימות, שכל כך מאפיינים את המשחק הזה, וננאד מסביר: "כאן, בסרביה, יש הרבה יותר תשוקה, כנראה בגלל המנטליות של בני האדם, אבל גם בגלל חוקים לא כל כך נוקשים באצטדיונים. זה פשוט הופך לטירוף".

בצד של פרטיזן, סרג'אן מספר על האדרנלין בסיטואציות שבהן אבוקות התעופפו סמוך לראשו, ומספק הסבר חברתי-כלכלי לתופעה: "המצב במדינה שלנו לא ממש טוב, כי הרבה אנשים מיואשים בגלל מחסור במקומות עבודה. אני באופן אישי חושב, שהייאוש הזה בחיי היום-יום מתפרץ בכניסה לאצטדיון. זה גם משפיע על האולטראס. כל התחושות האלה מסלימות בתוך האצטדיון באמצעות אלימות. לכן יש הרבה עימותים עם המשטרה ועם האוהדים היריבים. זה עצוב, אבל לפעמים זה קורה".

"היחסים בין המשטרה והאוהדים לא כל כך טובים ביום של הדרבי, אבל אנחנו ננסה להתנהג יפה", אומר חברו מלאדן, עם חיוך זדוני, שממנו ברור כי התנהגות יפה לא נראה באצטדיון. לגבי המשחק עצמו הוא מבהיר: "אנחנו חייבים לנצח מחר. תמיד חייבים לנצח בדרבי".

יציעים בוערים וכיסאות על שוטרים

יום המשחק מגיע, ואנחנו מגלים שהתיאורים של כל המרואיינים שלנו - ממש לא היו מוגזמים. לא היה סרבי אחד שפגשנו לפני המשחק, שלא היה לו מה להגיד בנושא. החל מהשומר המעונב בחלקת הקבר המפוארת של מנהיג יוגוסלביה טיטו, שסיפר לנו על אהדתו לפרטיזן והבטיח לנו שאם ניזהר הכל יהיה בסדר, ועד למלצר שהגיש לנו את הבירה של לפני המשחק וקרא לנו "לא כל כך חכמים" כי באנו לסרביה במיוחד בשביל הדרבי. גם התיאורים לגבי האבטחה לא היו מוגזמים, ולמרות שלא היו שום סימנים חיצוניים לכך שיש לנו כוונה להגיע למשחק, שוטרים חמושים עצרו אותנו לבדיקה ראשונה כמה שעות לפני המשחק במרחק של יותר משני קילומטרים מהאצטדיון.

תיירים החוצה, אלא אם הם אוהדים את אחת מבנות הברית של המועדונים מבלגרד (צילום: יואב זהבי)

במגרש עצמו מקבל את פנינו הגרפיטי "Tourists, fuck off!". אלא אם התיירים שייכים למחנות האוהדים של ספרטק מוסקבה ואולימפיאקוס – בני הברית של אוהדי הכוכב האדום, או צסק"א מוסקבה ופאוק סלוניקי – חבריהם של אוהדי פרטיזן. וכן, מאות מהם מגיעים לדרבי במיוחד, רק בשביל לתמוך ב"אחים" שלהם וללכת מכות.

הכוכב האדום, האלופה הנוכחית, מגיעה למשחק הזה כשהיא מובילה את הליגה הסרבית בבטחה, עם יתרון של 6 נקודות. בטח לא תופתעו לגלות, שמי שמאיישת את המקום השני היא פרטיזן. בקיצור, משחק עונה קלאסי.

רגע לפני שריקת הפתיחה במערכת הכריזה מושמע ההמנון של הכוכב האדום, והאצטדיון המלא בן 55 אלף המקומות רועש משירת האוהדים האדירה של הקבוצה הביתית, כשהאולטראס ביציע הצפוני מייצרים את שם ארגונם – Delije – באמצעות אבוקות. ה"קברנים" לא נשארים חייבים, וכמה דקות מפתיחת המשחק מבעירים כזאת כמות של אש ביציע הדרומי, שגורמת לשופט לעצור את המשחק לזמן קצר בגלל העשן שמכסה את הדשא ומפריע לשחקנים. כל האירועים האלה מתרחשים כשברקע קולות נפץ אדירים, ובכל פעם הכרוז נאלץ להגיד משפט מאולץ כלשהו שכולל את המילה "פירוטכניקה" ומבקש מהאוהדים להפסיק. כן, ברור, הם כבר מפסיקים – מדובר בכסת"ח הגדול ביותר שאפשר לדמיין. הגול של הכוכב האדום בדקה ה-34 מבעיר עוד אש, הפעם ביציע האדום-לבן, והשחקנים יורדים למחצית.

אוהדי פרטיזן מבעירים את היציעים (צילום: איליה ירוחימוביץ')

המחצית השנייה נפתחת בטקס מעניין משהו, שבו אוהדי הכוכב האדום שורפים אביזרי עידוד וסמלים של פרטיזן. למרות שביציע פורצת שריפה של ממש, המוני השוטרים והכבאים לא מתערבים, כאילו שמדובר בעוד אירוע שגרתי. בדקה ה-72 מגיע השיא של מופעי הפירוטכניקה, כשיציע האולטראס של הכוכב האדום הופך לכדור אש אחד גדול, לכבוד חגיגות יום ההולדת ה-72 של קבוצתם האהובה, שנפל השנה (במקרה?) בדיוק על יום הדרבי. ה"נקמה" של פרטיזן מגיעה ממש לקראת הסיום, בדקה ה-88. שער השוויון נותן את האות לצד השחור-לבן להתחיל בחגיגות, שכוללות עקירה של עשרות כיסאות מהיציע והשלכתם, לצד חזיזים, על השוטרים והסדרנים. כן, גם הפעם הם נשארים לעמוד במקומם ולא זזים.

שריקת הסיום, הסטטוס-קוו בצמרת הליגה הסרבית נשמר, ואפשר לעבור לשלב הסיכומים. אז מה היה לנו? משחק מחורבן למדי ברמה של פלייאוף תחתון בליגת העל שלנו, הפך לחוויית הכדורגל המטורפת ביותר שרק אפשר לדמיין. אש, עשן, פיצוצים, כיסאות עקורים – או בקיצור עוד יום שגרתי בהיסטוריה הארוכה של הדרבי הנצחי.