הדרך לטורינגן, אחד האזורים היפים ביותר בגרמניה, עוברת דרך מרבדים של שדות ירוקים, בתים ציוריים וחוות סוסים. מי שמגיע לכאן בפעם הראשונה ורק יביט סביבו, לא יוכל לשער שמדובר באחת המדינות הפדרליות הימניות ביותר בגרמניה. זו לא הפעם הראשונה שאני מראיינת ניאו נאצים, ועדיין התחושה בכניסה לכפר קלוסטר ווסרה לא הייתה קלה. אפילו הצלם הגרמני שנהג ברכב השתתק ככל שהתקרבנו לבית הארחה "האריה הזהוב", המעוז הניאו הנאצי של הכפר ושל האזור כולו. לכאן מגיעים הנאצים כדי להיפגש עם חבריהם וכדי לאכול משהו עם ילדיהם.
באותו בוקר חמים הם כבר ישבו שם, ובמקום כוס קפה, שתו בירה ו-וויסקי. כשנכנסים למסעדה הזאת קשה להבין איך מקום כזה יכול להתקיים באין מפריע בגרמניה. מדובר ממש במקדש ניאו נאצי. בוויטרינה יוקרתית שמוצבת בכניסה, מוצגות תמונותיהם של גנרלים בכירים מהוורמאכט. ארווין רומל, "שועל המדבר", מככב פה. לצד התמונות והפסלונים עומדים מודלים קטנים של טנקים גרמניים מימי מלחמת העולם השנייה. בפינת החדר אפשר למצוא בובת חייל מעץ שציירו לה שפם שמצדיעה במועל יד, לצד ארנק עם הכיתוב: "I Love Hitler".
"היהודים קובעים פה את החוקים": גם 73 שנים אחרי השואה, עדיין יש בגרמניה כאלה שמתגעגעים להיטלר ולרייך השלישי ולא טורחים להסתיר את זה. החל ממחר ב-#חדשותהערב – פרויקט מיוחד של @antonia_yamin, "הנאצים החדשים" pic.twitter.com/LYpInJ6XvU
— כאן חדשות (@kann_news) 2 ביולי 2018
הצבעים ששולטים במסעדה ובחנות שמאחוריה הם צבעי הדגל הנאצי – שחור, לבן ואדום. נשר הרייך המפורסם מופיע כמעט על כל מוצר. גם המחירים שהבעלים, טומי פרנק, בחר להציג כאן אינם תמימים. בחנות שמאחורי המסעדה מוצרים רבים נמכרים בווריאציות שונות של המספר 88 - 88 סנט או 8.88 אירו. ולא, זה ממש לא במקרה. לנאצים יש שיטות שונות להפיץ את האידיאולוגיה האסורה שלהם. בגימטריה, הספרה 8 מסמלת את האות H. הצירוף 88 – HH – הוא הדרך שלהם לומר "הייל היטלר".
העובדה שאני יהודייה וישראלית לא מוסתרת לרגע, והיא מעוררת מצד אחד חשדנות בקרב האנשים כאן, אבל גם התרגשות מסוימת. הקהל היום קיצוני במיוחד, מכיוון ששני קילומטרים צפונה מפה מתקיים לו פסטיבל רוק ניאו נאצי, שמשך לאזור נאצים מכל רחבי גרמניה. יחד עם האנשים האלה אני עולה על ההסעה ונוסעת לפסטיבל. ככל שאנחנו מתקרבים למתחם, מתגלות יותר ויותר ניידות משטרה. חלק מהדרך צריך ללכת ברגל ואז לעבור בידוק ביטחוני פולשני. המשטרה ממש מפשיטה את הניאו נאצים, מחפשת אחר קעקועים אסורים, סמים וכלי נשק. אותנו, הם טוענים, "אין סיבה לבדוק. אתם ממילא לא תיכנסו. האנשים כאן לא סומכים על עיתונאים".
אלא שלא עשינו את הדרך הארוכה לחינם, ואנחנו ממש לא מתכוונים להישאר בחוץ יחד עם כל העיתונאים הגרמנים. כניסתנו לפסטיבל סודרה מראש ואושרה על ידי אחד המארגנים. כשהשוטרים מבינים זאת, הם שולחים אלינו את מפקד המשטרה בכבודו ובעצמו שמנסה לעשות הכל כדי להניא אותנו מלצעוד פנימה: "בבקשה אל תיכנסי לשם ללא ליווי. מספיק שיהיה שם אחד או שניים שלא יאהב את זה ואנחנו רוצים שתהיי מוגנת ברמה מסוימת".
ובכן, אנחנו מוותרים על הליווי המשטרתי ונכנסים. שם, בין הדוכנים, הם עומדים. ניאו נאצים גלוחי ראש, מכוסים בקעקועים שאותם הסתירו היום בטוש שחור או בפלסטר. המילים "ארי" ו"כוח לבן" מופיעות כאן לעיתים קרובות. הנאצים לובשים חולצות שלא משתמעות לשני פנים. לדוגמה, חולצה שעליה מודפסת מפה של גרמניה הנאצית עם הכיתוב "געגועים לגרמניה", או חולצה שעליה מודפס סמל נאצי אהוב – "השמש השחורה" (למעשה ציור שכולל בתוכו הרבה צלבי קרס קטנים), יחד עם הכיתוב: "כרעו ברך. הגרמנים באים".
בין הדוכנים שמוכרים מוצרים נאצים שונים אפשר למצוא גם דוכני הסברה. בדוכן "למען זיכרון ההפצצה על דרזדן", אנחנו משוחחים עם נציג העיר מטעם המפלגה הימנית גזענית, מפלגת ה-NPD. לטענתו, "מה שבעלות הברית עשו זה פשע מלחמה. הם הפציצו ערים גרמניות עד עפר. בדרזדן המספרים הרשמיים מדברים על 25 אלף קורבנות. בפועל היו הרבה יותר. מדובר באנשים חפים מפשע: נשים, ילדים וזקנים". בשלב הזה אנחנו שואלים אותו אם הוא זוכר גם את ששת מיליון היהודים שנרצחו והומתו בגז. בפנים אטומות הוא עונה: "במלחמה קרו דברים קשים בשני הצדדים. כשהגרמנים הפציצו ערים, הם דאגו להפציץ רק מבני תעשייה וצבא. ובכל מקרה אין מה להשוות קורבנות".
הכחשת שואה בגרמניה היא עבירה פלילית, ולכן האנשים כאן מאד נזהרים בלשונם. אבל בין השורות הכול ברור. מבחינתם השואה ואושוויץ הן לא עובדה, אלא דעה. "אמונה". כך למשל, פונה אלינו ניאו נאצי שלובש חולצה למען מכחיש שואה אוסטרי שיושב כבר 17 שנה בכלא, וטוען: "אם כל תיאוריות הקונספירציה הן שטויות, אז למה אסור לנו לדבר על זה באופן גלוי? אם אנחנו סתם נאצים טיפשים אז למה אף אחד לא מעז להתעמת אתנו?".
בהמשך השיחה הזו, הוא טוען כי "היהודים יודעים הכול לפני כולם. כשאת קוראת את ה'יודישה אלגמיינה' (עיתון יהודי בגרמניה), את יכולה לקרוא תמיד מה יקרה בעולם בעוד שבועיים. הם פשוט שולטים בתקשורת". גם האבטחה המשטרתית בפסטיבל לטעמו מוגזמת. העובדה שהשוטרים מסתובבים בתוך הפסטיבל, מחלקים תלונות ומצנזרים תוכן - אינה לטעמו, וכמובן שגם בזה הוא מאשים את היהודים. "מי קבע את החוקים אחרי מלחמת העולם השנייה? האם היה זה אדון מולר וגברת שולצה? או שהיה זה אדון גולדמן ואדון זקס"?.
עם רדת החשיכה, האווירה כאן מחריפה אפילו יותר והשדים משתחררים. המוזיקה הופכת למוזיקת רוק כבדה, שמאדירה את הגזע הלבן ויוצאת נגד כל מה שזר. בשנה שעברה הפסטיבל הזה עלה לכותרות בגרמניה אחרי שהתפרסם סרטון, שבו רואים את הניאו נאצים מצדיעים במועל יד וצועקים "הייל". נגד הלהקה שהופיעה באותה עת על הבמה, "בלוט-צוייגה" (בעברית: "עדים של דם"), הוגשה תלונה, אך בשבוע שעבר החליט בית המשפט כי אין להעמיד אותם לדין. גם הפעם השוטרים הרבים שעומדים כאן לא ממש מגיבים. נכון, מדי פעם הם רושמים תלונה על קעקוע כזה או אחר. אבל גם הנאצים לא לוקחים אותם ברצינות: "זה מציק כי מדובר בהתעסקות משפטית, אבל בסוף לא ייצא מזה כלום".
וזה אולי הסיפור כולו כשזה קשור לסצנה הניאו נאצית בגרמניה. אף אחד לא אוהב אותם במיוחד, אבל אף אחד גם לא ממש יכול לעשות נגדם משהו. אמנם מדובר עדיין במיעוט שמרוכז בעיקר במזרח גרמניה, אבל באירופה נושבות בחודשים האחרונים רוחות חדשות, ימניות יותר, לאומניות יותר. לאנשים שפגשנו יש הרבה סבלנות והם מחכים. הניאו נאצים בגרמניה לא חזרו, פשוט כי הם מעולם לא נעלמו.
