היו כבר באיראן מחאות גדולות יותר מזו, בהן יצאו מיליון איש לרחובות. היו כבר מחאות קטלניות יותר, בהן כדורי כוחות הביטחון הרגו מאות מפגינים איראנים. ובכל זאת, הפגנות המחאה המתרחשות כרגע באיראן נראות כמו משהו אחר.
הגפרור שהצית את אש המרד היה מותה של האישה הצעירה הזו. מהסא אמיני בת ה-22 נעצרה בתחילת החודש על ידי משמרות הצניעות בטהראן, לאחר שסירבה להיענות לכללי הלבוש המחמירים המחייבים את עטיית החיג'אב. היא הוכתה, עונתה ומתה במעצר. וזה היה הקש ששבר את גבם של האיראנים הצעירים. גב שכנראה כבר לא יכול היה לשאת יותר את משקלו של הדיכוי.
זה כבר 14 יום שאיראן לא יודעת מנוח. מחאת החיג'אב הזו התפשטה לעשרות ערים ברחבי הרפובליקה האיסלאמית. נשים וגברים יוצאים יום-יום ולילה-לילה לרחובותיה של מדינת ההלכה הזו ומול אגרוף הברזל של כוחות הביטחון הם זועקים את שאיפתם לחופש.
"איראן היא מדינה עם מסורת עשירה של מחאה ומהפכה", אומר פרופ' דוד מנשרי, מומחה לאיראן ומייסד מרכז אליאנס ללימודים איראניים באוניברסיטת תל אביב. "יש לה מהפכות יותר מאשר לכל אומה אחרת במזרח התיכון ואולי בעולם".
פרופ' דוד מנשרי נולד שם, באיראן. הוא כתב עד כה כעשרה ספרים שעוסקים בהיסטוריה של איראן החדשה, והוא מביט בימים אלה על המתרחש במולדתו ומזהה שם משהו עמוק שמתחולל. "החיג'אב זה סמל. וסמל הוא חשוב מאוד במהפכות. אבל המשמעות היא הרבה יותר עמוקה, זה לא רק מאבק בחיג'אב. זה מאבק נגד המורשת שהמהפכה הזאת השאירה אחרי 43 שנים. עכשיו, הצטרפות של נשים והצטרפות של נערות למאבק שנסב סביב שלושה דברים: נשים, חיים, חופש".
הפגנות מחאה באיראן אינן דבר חדש. הזכורות ביותר אולי הן אלו של 2009 שפרצו בעקבות הטענות לזיוף הבחירות לנשיאות. בחמש השנים האחרונות התרחשו באיראן כמה גלים של מחאה עממית, לעתים נרחבת ומרובת נפגעים, בעקבות המצב הכלכלי הקשה של רבים מאזרחי המדינה.
אלא שההפגנות עצמן אינן ההישג הנדרש פה. בכל גל מחאה כזה באיראן כמעט מייד עולה השאלה: האם הפעם תצטבר המסה הקריטית הדרושה כדי לבצע הפיכה שתסלק את משטר האייתוללות ששולט באיראן כבר למעלה מ-43 שנה? והפעם, לפחות לכאורה יש, כאמור, רמזים למשהו בכיוון הזה.
"ההבדל המשמעותי בין המהומות האלה לבין מהומות קודמות, זה שההתמקדות במחאה הנוכחית היא התמקדות באג'נדה פוליטית ולא באג'נדה כלכלית כפי שראינו בשנים האחרונות", אומר ד"ר רז צימט, חוקר איראן מהמכון למחקרי ביטחון לאומי. ד"ר צימט חוקר את הנעשה באיראן ב-20 השנים האחרונות. לאחרונה פרסם את ספרו "איראן מבפנים" העוסק בשינויים העוברים על החברה האיראנית בעשורים האחרונים.
ולמרות המחאות הנמשכות ברחבי המדינה, צימט אינו רואה בהן את אותה מסה קריטית. "צריכים להתייחס לשני דברים שאנחנו עדיין לא רואים. דבר ראשון זה שעדיין המשטר מחזיק בידיו הרבה מאוד אמצעי דיכוי יעילים ומשמעותיים מאוד שבחלקם הוא אפילו לא עשה עדיין שימוש. צריכים גם לזכור, מספר המפגינים בכל גל ההפגנות האלה הוא לא חריג. זה כשלעצמו, עדיין לא מספיק כדי לחולל שינוי פוליטי באיראן".
והסיבה שאין עדיין מיליוני איראנים שיוצאים לרחובות, נעוצה בעיקר בפיצול בין השכבות השונות בחברה האיראנית, ובאינטרסים השונים של כל שכבה נפרדת. "המהפכות בדרך כלל בהיסטוריה מבוססות על שתי רגליים", אומר פרופ' מנשרי. "על עניין הצדק החברתי והעניין של צדק פוליטי. זה גם אומר, שהיסודות המשתתפים בתהליך המהפכני צריכים לייצג את שני הערכים האלה, לא רק המעמד הבינוני המשכיל, אלא גן השכבות החלשות".
והסיבה המרכזית שהחיבור של שני הכוחות הללו בחברה האיראנית עוד לא התרחש, קשורה בנכונות של המשטר באיראן לדכא את ההפגנות השונות באופן ברוטלי, כמעט חסר מעצורים. 83 אזרחים איראנים נהרגו עד כה, בהפגנות בשבועיים האחרונים באיראן. כשאתה יודע שאם תצא לרחוב לא בטוח שתחזור הביתה - אתה לא ממהר לצאת. "למשטר הזה לא אכפת מחיי האדם ומהציבור שלו", אומר פרופ' מנשרי. "מה שמעניין את המשטר הזה זה להשאיר מורשת אחרי חמינאי".
אז האם למרות התמונות הרומנטיות לכאורה מטהראן ושיראז ולמרות אומץ הלב של אלפי האיראנים הצעירים הללו, שמתייצבים בראש מורם מול קני הרובים של הבסיז', האם למרות כל אלו, את המחשבות על הפיכה באיראן, כדי אולי לפחות כרגע לאפסן?
"באיראן למשמרות המהפכה ברור לגמרי שאם המשטר הזה קורס, הם קורסים יחד איתו", אומר ד"ר צימט. "לכן אין ספק שהם יילחמו עד טיפת הדם האחרונה על מנת שהמשטר הזה ישרוד וישמש גם לטובת האינטרסים שלהם".
"אין לנו יכולת לדעת את העתיד", אומר פרופ' מנשרי. "אפשר לומר שהמצב היום מבחינת המשטר הרבה יותר חמור ממה שהיה אי פעם מראשית המהפכה האיסלאמית. היום הפערים החברתיים באיראן יותר גדולים ממה שהיו בימי השאה, רק שהעשירים התחלפו".
צימט ומנשרי לא מתיימרים לנבא מהפכות במדינות רחוקות, אבל בכל זאת את האפשרות של מהפכה איראנית נוספת, כנראה, כבר אי אפשר לשלול לגמרי. "הזעם העצור של העם על השכבות השונות התפרץ החוצה, והמילים שאני שומע: 'לא עוד, אי אפשר יותר'", סיכם מנשרי.
