במלחמת האזרחים הירדנית (הידועה בכינויה "ספטמבר השחור") הרג השלטון הירדני כ-3,000 פלסטינים. העימות נגמר בתבוסה פלסטינית ויאסר ערפאת, מנהיג אש"ף באותה תקופה מחליט להקים ארגון שינקום את מות השאהידים. תחילה מתמקד הארגון בפעולות נגד הירדנים, אך עם האוכל בא התאבון והארגון החליט להוציא פיגועי ראווה נגד ישראל.
פעולתו הראשונה נגד מטרה ישראלית הייתה חטיפת מטוס סבנה שהיה בדרכו ללוד אך כוח של סיירת מטכ"ל הצליח לסכל את החטיפה. בארגון, שכינה עצמו על שם המלחמה, מחליטים על פיגוע מרשים יותר, שיתקיים בזירה מסוקרת הרבה יותר – אולימפיאדת מינכן.
כך נשמעו הדיווחים בכאן רשת ב
עשרה ימים לתוך אותה אולימפיאדה, ב-5 בספטמבר, 1972 בשעה 04:30 בבוקר הכול השתנה. שמונה מחבלים הגיעו לבניין המשלחת הישראלית, שלפו את נשקם, פתחו את דלת הכניסה בעזרת מפתחות גנובים ונכנסים באין מפריע. משה ויינברג, מאמן ההיאבקות, ניסה להתנגד להם, אך נורה בלחיו ונפצע. שופט ההיאבקות, יוסף גופרוינד מבחין במחבלים ומנסה למנוע מהם להיכנס לדירה. שותפו לדירה, מאמן הרמת המשקולות טוביה סוקולסקי סיפר לאחר מכן: "בשעה 4:30 בבוקר שמעתי צעקה של יוסף 'חבר'ה תברחו', מייד חשבתי על התקפה של ערבים ורצתי לחלון. בזמן הקפיצה שמעתי צרור יריות וזעקת אדם, דבר שנתן לי עוד אומץ לברוח מהמקום".
החוטפים אילצו את ויינברג לקחת אותם לדירות האחרות שבהן מתגוררים ספורטאים ישראלים. בחוכמתו, ויינברג מדלג על אחד החדרים ומציל בכך חמישה ספורטאים, הוא מוביל את החוטפים לדירה בה ישנו המתאבקים ומרימי המשקולות במחשבה שיעזרו לו להתנגד, במקום מתפתח קרב שנמשך דקות ארוכות, במהלכו נרצח ויינברג וגופתו מושלכת אל מחוץ לחלון. מרים המשקולות יוסף רומנו תוקף גם הוא את המחבלים, נורה, נפצע קשה ונשאר לדמם למוות. בתום המתקפה הראשונית, החזיקו המחבלים בתשעה בני ערובה ישראלים, והמשא ומתן בין המחבלים לשלטונות גרמניה התחיל.
האזינו לתוכנית השעה הבינלאומית לציון 50 שנה לטבח במינכן
הגרמנים מתחייבים בפני המחבלים כי יתנו להם לעזוב את המדינה עם החטופים הישראלים. בפועל, נערכת משטרת בוואריה להטיס את החוטפים והחטופים במסוק לנמל תעופה צבאי ושם, להשתלט על הפלסטינים ולשחרר את הישראלים. עכשיו הגיעה השעה להוליך את הטרוריסטים ואת הספורטאים בדרכם האחרונה, מהכפר האולימפי למסוק שיוביל אותם לנמל התעופה.
הכול מול עיניו של ראש המוסד צבי זמיר שהעיד: "ראיתי משם את הצעד הראשון לשחרור, הליקופטרים לשדה תעופה נטוש, לא ידעתי את פרטי התוכנית. ראיתי את ספורטאינו קשורים זה לזה בידיים וברגליים, צועדים על אדמת גרמניה 'החדשה' מאובטחים על ידי מחבלים ולידם שוטרי בוואריה". באותה נקודה הכול מתחיל להשתבש, "הם רמזו לנו מהי התוכנית, הם היו אמורים להטיס עצמם והמחבלים לארץ אחרת. במטוס נכחו אנשי משטרה שתפקידם היה לעצור את המחבלים בכוח. הם עלו וירדו מהמטוס. שאלנו את מפקד המשטרה מה קורה והוא לא ידע לענות. באותה עת החלה הפתיחה באש 'צלפים' (שלא באמת היו צלפים) על המפקד והמלווה שלו כשחזרו מהמטוס. החל קרב יריות והרכבים המשוריינים שהיו בדרך טרם הגיעו. לבסוף ראינו אש פורצת מאזור ההליקופטרים".
כלי התקשורת הגרמנית שידרו תמונה לא ברורה, של הצלחת המבצע. גולדה מאיר התקשרה לזמיר וטענה כי הדיווחים אמרו שהמבצע צלח, אך הוא נאלץ לספר לה את הבשורות המרות, כי המבצע כשל וכל בני הערובה נרצחו.
