הזמרת הגדולה ביותר באפגניסטאן, אריאנה סעיד, נאלצה לעזוב את המולדת שלה. החודש, עם כיבוש טליבאן, היא נסה על נפשה לבירת טורקיה, איסטנבול. בשיחה בלעדית לכאן חדשות, שפורסמה אתמול (חמישי) בחדשות הערב, מספרת סעיד כי מעולם לא חלמה "בסיוטים שלה" שהמדינה שלה תיפול בידי ארגון הטרור בקלות כזאת.
צפו בריאיון
כשראתה את ההתקדמות המהירה של טליבאן בתוך אפגניסטאן, הבינה סעיד מה יעלה בגורלה אם תיפול לידיהם. "הם היו מוציאים נשים להורג בפומבי, וכל מה שחשבתי זה 'אלוהים הם הולכים להפוך אותי לדוגמה'", שיתפה. "כל הזמן כתבתי על איך אנחנו צריכים להישאר חזקים ולהתאחד, למרות הבעיות. אבל פתאום כששמעתי שטליבאן משתלטים, זה היה כל כך פתאומי שהייתי בשוק".
אותו חשש קיומי הניע את הזמרת האפגנית לתכנן את מסלול הבריחה שלה. היא הזמינה כרטיס טיסה ועברה ימים מתוחים עם חמש עמדות בדיקה של טליבאן, לפני שהצליחה לעלות למטוס. "כשהגענו לשדה התעופה היה כאוס של אלפי אנשים. היינו צריכים להידחף בין האנשים כדי להגיע לשער. אני הייתי ברת מזל, היו אנשים עם דרכון אמריקני שלא הצליחו לעבור", סיפרה.
היום אריאנה מבינה כי לאפגניסטאן כבר לא תשוב, ובשיחה איתה היה קשה למצוא גרגיר של תקווה. לפני כמה ימים הודיעו טליבאן שהמוזיקה אסורה במדינה. "טליבאן לא מוכנים לתת מקום לאישה כמוני, אישה זמרת. זה שובר את הלב שלי כי זו המולדת שלי, אבל עזבי אותי - כל הלב והדאגה שלי היא לאנשים שנותרו מאחור. תמיד הייתי אופטימית, אבל עכשיו כשטליבאן חזרו אני חסרת תקווה. נשים באפגניסטאן תקועות בבית".
אריאנה סעיד בת ה-36 היא סנסציית פופ באפגניסטאן, או לפחות - הייתה. היא שרה בדיאלקט המקומי ומעבר למוזיקה הפכה לסמל לזכויות נשים, וגם לאחת ה"מטרות" של אסלאמיסטים קיצוניים. הזמרת הפמיניסטית נולדה בקאבול ועזבה לפקיסטאן כשהייתה בת 8. היא למדה בשווייץ וגרה גם באנגליה. נקודת המפנה בקריירה שלה הייתה בשנת 2011, עם השיר "Afghan Pasarak" שבזכותו היא התפרסמה. מהר מאוד הפכה סעיד לשם שמכירים בכל בית באפגניסטאן, אליה חזרה דווקא אחרי שהתפרסמה.
אריאנה סעיד אולי ויתרה על החיים במולדתה, אבל יש דבר אחד שהיא מבקשת להמשיך לעשות: הזמרת ששרה בשביל הנשים האפגניות, קוראת להמשיך ולספר את סיפורן. "כל קול לנשים באפגניסטאן זה עוזר. עכשיו טליבאן רוצים לקבל הכרה עולמית. וזה הזמן להפעיל עליהם לחץ, ולגרום להם להתייחס לנשים באפגניסטאן כמו שצריך".
