זיכרון השואה מתחבר אלינו בדרך כלל דרך סיפורי הרצח הנורא במחנות ההשמדה, אבל יותר ממיליון וחצי יהודים נרצחו גם בבורות הירי, מה שנהוג לכנות - "השואה בכדורים". המהלך הזה ליווה את כל ימיה של מלחמת העולם השנייה, והתחיל בקיץ 1941 בשטחים שכבשה גרמניה הנאצית מברית המועצות במזרח אירופה במבצע ברברוסה. במשדר מיוחד של השעה הבינלאומית בכאן רשת ב לציון יום השואה הבין לאומי, מתפרסמים היום (רביעי) שורה של עדויות נדירות מהטבח בבאבי יאר שבאוקראינה, שבו רצחו הנאצים בין 70 ל-100 אלף יהודים ועוד רבבות של בני מיעוטים ומתנגדים פוליטיים. העדויות נאפסו לטובת פרויקט תיעודי מיוחד של הבמאי סרגיי לוזניצה.
ארבע זרועות של הוורמכט (צבאה של גרמניה הנאצית) הובילו את כיבוש השטחים ברוסיה הסובייטית, ולהן סונפו יחידות הרצח איינזצגרופן שתפקידן היה לרוקן את היישובים והכפרים היהודיים, לרכז את הקורבנות ולחסל אותם ביריות.
דברי הבמאי סרגיי לוזניצה, שאסף וערך את חומרי הארכיון
המרכז להנצחת השואה בבאבי יאר הוא אחד הפרויקטים הגדולים ביותר בתחום שימור הזיכרון של שואת יהודי מזרח אירופה, שבסופו (בעוד חמש שנים) יוקם המוזיאון ומרכז המחקר סמוך לגיא ההריגה. במסגרת עבודת המחקר של המרכז נחשפים כעת לראשונה חומרי ארכיון נדירים מהטבח הנורא, ולטובת הפעילות אף הצטרף אחד הבמאים המוערכים ועטור הפרסים באירופה סרגיי לוזניצה, לצורך הכנת הסרט התיעודי, המבוסס כולו על הממצאים והעדויות. עשרות חומרי וידיאו ישנים, לפני הטבח ואחרי הטבח, נאספו במרכז ההנצחה.
לוזניצה היה אמון על איסוף ועריכת חומרי הארכיון המוסרטים. סקרנה אותו בעיקר השאלה שמרחפת מעל לאירועים המחרידים - איך האנושות מגיעה למצב שבו היא מבצעת רצח שיטתי בירי כדורים, של עשרות אלפי בני אדם עד כדי מחיקת קהילה שלמה בקייב (33,777 יהודים)?
7 סרטונים לוזניצה הכין, והם מצמררים. כך למשל העדות הבולטת מכולן של החייל הגרמני האנס איסמן, בה הוא מתאר כיצד בוצע הירי:
"המפקד של היחידה שלנו הסביר לנו את מהות העבודה. אונדרשיפהרר רהנר. היינו צריכים לרכז את כל האוכלוסייה היהודית ולירות בהם. נדרשנו לסרוק את הבתים בלבוב, ואז נדרשתי לקחת חלק בירי".
ועוד מספר איסמן בעדותו בבית הדין הצבאי בקייב, במשפט שנערך בינואר 1946:
"מיקמו אותנו בערך 70 עד 90 מטרים מהבורות. האנשים שלנו חולקו כך: שישה אנשים לאבטחה, שישה אנשים לירי. המשימה שלי הייתה ירי. הירי התבצע כך: אנשים הובאו לפני הבורות בקבוצות של 50-45 איש. הם הובלו לפי הבור, הם היו צריכים להסתכל אלינו וכך הם נורו. כלי הנשק שהיו ברשותנו: מכונת ירייה, שני תתי מקלע, והיתר עם אקדחים. אני עצמי יריתי בתת המקלע האישי של המפקד, אונדרשיפהרר רהנר. בלבוב יריתי ב-120 בני אדם".
עדותו של האנס איסמן מ-1946 בבית המשפט באוקראינה
חייל נוסף, בוריס דראחן, מספר שחלק לא קטן מהחיילים והשוטרים שלקחו חלק בטבח בבאבי יאר ובבורות ירי נוספים – היו שתויים.
לפי עדותו, האוכלוסייה הוקפה על ידי טבעת של שוטרים, ממתינה לגורלה. בין שתי שורות של שוטרים הובלו האנשים לעבר הבורות שבהם התבצע הירי. תוך כדי התקדמותם אל הבור, הם נדרשו להתפשט. יחידות מיוחדות, אנשי ה-SD ואנשים שנבחרו מתוך הגדוד המשטרתי N-320, עמדו ליד הבור, וירו באנשים תוך שהם מכוונים את כלי הירייה לעורפם של הקורבנות. אנשים מבוגרים הוכרחו לשכב בתחתית הבור ושם הם נורו. הילדים נלקחו מידיהן של האימהות ונורו:
"הילדים הוחזקו בידיים, הושלכו ונורו בבור. אנשים התחננו על חייהם. אימהות ניגשו אלינו בתחינה על ילדיהן, הן התחננו לשמור על התינוקות בחיים. הן היו מוכנות לשלם בחייהן על מנת להבטיח את שלום תינוקיהן".
עדותו של בוריס דראחן
בסרטונים מופיעה גם עדותה של השחקנית היהודייה דינה פרוניצ'ב וסרמן. היא נישאה לאוקראיני, וכשהגיעה ההוראה ב-27 בספטמבר 1941 להגיע לאזור בית העלמין היהודי בקייב, הבינה שההוראה לא חלה עליה, אך החליטה ללוות את הוריה לנקודת האיסוף. שם עצרו אותה השוטרים ולא אפשרו לה לחזור הביתה.
בדרכון שלה הופיע הלאום שלה – יהודי, אבל בתעודות המקצועיות שלה לא הופיע סעיף הלאום. לכן היא קרעה את הדרכון ושכנעה את החיילים במקום שהיא אוקראינית ולא יהודייה. היא נותרה שם יום שלם, ולבסוף הובלה ביחד עם עוד אוקראינים ורוסים לבור הירי, ממנו ניצלה בנס. בסרטון מובאת עדותה מינואר 1946.
וזהו חלק מהעדות שנתנה בבית הדין הצבאי:
"הראיתי לו את כרטיס העובד שלי ואת כרטיס החברות בוועד העובדים. לא נכללו במסמכים הללו סעיף הלאום. הוא הסתכל עליי, אמרתי שאני אוקראינית. הוא האמין לי והצביע לכיוונה של קבוצת אנשים שישבו במרחק מה – ליד גבעה. הוא הושיב אותי לצידם ואמר לי – 'חכי כאן עד הערב. אחרי שנירה בכל היהודים, תוכלי לשוב הביתה".
היא מספרת כי הרוסים והאוקראינים שהיו שם הגיעו במקרה:
"הם התלוו אולי לאלה שהגיעו למקום. איש זקן הותקף בידי כלבים ממש לנגד עיניי, הוא לא הצליח לקום יותר. איני יודעת לאן לקחו אותו, לא ראיתי. התסכלתי כלפי מטה, הסתרתי את ראשי בין ברכיי. ישבתי כך עד החשכה. לא יכולתי להכיל את הברבריות. ראיתי שכל האנשים העירומים סודרו בשורה, והועברו דרך מעבר צר. איני זוכרת כמה זמן ישבתי כך. אני רק זוכרת שלפתע מכונית נסעה לעברנו, גרמני אחד יצא ממנה.
"אמרנו לו שאנחנו רוסים ואוקראינים שממתינים לשחרור. הוא נתן הוראה לירות בנו מיידית. הוא הבין שאם אחד מאיתנו ינצל הוא ילך ויספר מה שאירע, ואז אף יהודי לא יגיע להוצאה להורג שאמורה להתקיים מחר. אז הם לקחו אותנו. הם כבר לא הפשיטו אותנו אולי כי היה כבר חשוך. הם לקחו אותנו לאותו מעבר צר והם סידרו אותנו על פי הבור. היה צפוף מאוד ובקושי ניתן היה לעמוד".
על הרגע המבעית של הירי היא מעידה:
"הם התחילו לירות. עצמתי עיניים, קפצתי אגרופים, מתחתי שריריי וקפצתי לבור. הרגשתי שהנפילה לקחה לי נצח. נחתתי על גוויות. לא נפגעתי מהירי. אחרי זמן מה – היריות נפסקו. שמעתי את הגרמנים יורדים במורד הגיא, כדי לחסל את מי שעדיין לא נהרגו מיידית. חלק מהאנשים שנורו עדיין גססו. הגרמנים בדקו מי מראה סימני חיים – וירו בו.
"אני נשארתי קפואה, מחשש שיגלו אותי שנשארתי בחיים. בטעות אחד החיילים נגע בי עם רגלו. הגוף שלי התהפך. הוא כיוון אליי את הנשק שלו, הוא לא ראה דם, הוא אמר את זה לחייל שהיה לידו. הם החליטו לבדוק אותי. הם נעמדו עם רגל אחת על בית החזה שלי ואחת על הזרוע. הם נעצו את סוליות המגפיים שלהם על גופי. הם סובבו את הזרוע שלי – חשבתי שזה הסוף.
עדותה של דינה פרוניצ'ב וסרמן:
"נותרתי בשקט. הם התחילו לכסות אותי בחול, היה הרבה חול – חשתי שאני עומדת להיחנק אבל עדיין פחדתי לזוז. נראה היה שהיה שעוד רגע אין לי אוויר לנשום. חשבתי שעדיף למות מירי מאשר מחנק. התחלתי לזוז. לא ידעתי שכבר חשוך לחלוטין, התחלתי לנסות לחפור לי פתח אוויר עם ידי השמאלית והצלחתי לנשום כמה נשימות. אזרתי את כל כוחותיי והתחלתי לחפור לי פתח יציאה. עדיין היה מסוכן מאוד לזוז. פחדתי שהם יוכלו לראות אותנו מלמעלה ולירות בנו. הם ירו במי שהשמיעו קולות, הם היו יכולים לירות גם בי אז הייתי זהירה. הצלחתי לטפס והגעתי עד הגיא. בקושי רב נחלצתי מהבור. כשיצאתי שמעתי קול מאחוריי. זה היה קול של נער בן 14. כמוני הוא לא נפגע מהירי. הוא עמד על קצה הבור, נאחז באביו שנורה למוות. הנער הזה הסתתר מאחוריי. הסתתרנו במקום עד הזריחה".
12 חיילים וקצינים גרמנים הורשעו במשפטים שקיימה אוקראינה בינואר 1946, והם הוצאו להורג בתלייה. לראשונה נחשפים גם הקולות מההוצאה להורג, שנשמרו בארכיונים באוקראינה.
זה מה שאמר הכרוז לפני התלייה מול קהל של עשרות אלפים בכיכר לנין בקייב:
"על ההוצאה להורג האלימה והברוטלית של חפים מפשע, תושבי ברית המועצות ושבויי מלחמה, על חורבנם של ערים וכפרים, ועל הפיכתם של תושבי אוקראינה של ברית המועצות לעבדים, ובהתאם לסעיף 2 לחוק העונשין של אוקראינה של ברית המועצות וכן סעיפים 296 ו-297 לחוק העונשין של אוקראינה בברית המועצות, בית הדין הצבאי גזר על: שייר, ברוקהרט, צ'מייר ואוסטן הייניש, וולישר, טרוקנבורד, הלרפורט, קנול, בקנהוף, אייסמן, גוגשפט ומאייר הוצאה להורג בתלייה. חברים יקרים – בצעו את גזר הדין".
ההוצאה להורג של החיילים שלקחו חלק בטבח בבאבי יאר
נשיא אוקראינה ולודימיר זלנסקי אמר היום בטקס הרשמי שהתקיים לציון יום השואה הבין לאומי, באנדרטה חדשה שחנך מרכז הנצחת השואה בבאבי יאר, כי ״היום הוא יום חשוב בהיסטוריה של אוקראינה ושל העולם כולו. השואה היתה תקופה נוראית בהיסטוריה של אוקראינה, והיום אנחנו מכבדים את זכר קורבנות באבי יאר וכל קורבנות השואה. האנדרטה שאנו חונכים היום (שעוצבה על ידי אמנית אוקראינית, נכדה לשורדת שואה), מאפשרת לנו להביט לעבר, לתקופה המדממת בהיסטוריה שלנו".
