זה סיפור על ההגמוניה שאיבדה את הגמוניותה ורוצה עכשיו להשיב אותה לעצמה. או בקיצור: אתיופיה הראשונה נגד אתיופיה השניה.
לפני חודש פרצה מלחמה בצפון אתיופיה – כאן במחוז תיגראי. מצד אחד צבא אתיופיה, מהצד השני חמושים מקומיים מהחזית העממית לשחרור תיגראי. מי שפתח בלחימה היא ממשלת אתיופיה, זה קרה אחרי שדווח שבסיס צבאי נכבש על ידי כוחות נאמנים לממשל בתיגראי.
עד עכשיו נהרגו 550 לוחמים תגרים, וככל הנראה אלפי אזרחים. קווי התקשורת באזור קרסו אז קשה לקבל דיווחים אמינים, אבל הצלב האדום אמר השבוע שיש באזור מחסור במזון ובתרופות. עשרות אלפים נמלטו לסודאן השכנה. אפילו כאן בישראל נערכו הפגנות תמיכה של פליטים תגרים מאריתריאה.
אז מה רוצים החבר'ה מתיגראי ומה רוצה הממשל האתיופי? ננסה להסביר.
התגרים מהווים פחות משישית מהאוכלוסייה באתיופיה, אבל עד לפני שנתיים הם היו אלה ששלטו במדינה – הם החזיקו בעמדות כוח בצבא ובפוליטיקה, כי הם היו אלה שעמדו בראש החזית המהפכנית ששחררה את אתיופיה מהשלטון הקומוניסטי. החזית הזאת הפכה בהמשך למפלגה השלטת.
שלושה עשורים עמדו התגרנים בראש החזית המהפכנית, אבל אז, ב-2018 אבי אחמד נבחר לעמוד בראשות המפלגה וזכה בנשיאות. הוא לא תגרי, אלא אורומו – עם אחר שמהווה כמעט מחצית מאוכלוסיית אתיופיה.
אבי אחמד עשה כמה שינויים במשטר – קודם כל הוא הוא שחרר אסירים פוליטיים, השיב מתנגדים גולים, חתם על הסכם שלום עם האויבת אריתריאה, זכה בפרס נובל לשלום והכי חשוב - לפחות לסיפור שלנו - פירק את החזית המהפכנית כדי לנסות ולקדם שלטון ריכוזי יותר. כל המרכיבים של החזית ההיא הצטרפו אליו למפלגה החדשה. כולם חוץ מהתגרים. הם פחדו שיכרסמו להם באוטונומיה.
בשנתיים האחרונות הממשלה והתגרים רבו ביניהם על תקציבים ועל שליטה בצבא. אבי אחמד דחק אותם ממוקדי הכוח. בספטמבר אמורות היו להיערך באתיופיה בחירות, אבל הן נדחו בגלל הקורונה. התגרים הלכו נגד אבי ונגד אתיופיה כולה וערכו בחירות במחוז. עכשיו שתי האליטות – החדשה והישנה – נלחמות אחת בשנייה.
צריך להבין – זו לא מלחמה על אוטונומיה אלא על כוח פוליטי, על הגמוניה, על דמות המשטר העתידי של אתיופיה. אבי אחמד רוצה משטר ריכוזי יותר. זה מה שהוא מנסה לעשות מאז שעלה לשלטון. התגרים מעוניינים לתת כוח אוטונומי גדול יותר לעצמם ולשמונה המדינות האחרות שמרכיבות את המדינה.
אתיופיה מורכבת מהרבה מאוד קבוצות אתניות. שנים של מתיחויות פוליטיות וזיכרון היסטורי ארוך התפרצו עכשיו. מצד אחד, יש מי שחושש שהסכסוך הזה רק בחיתולים. מצד שני, יכול להיות שיש משהו שבסופו של דבר יאחד את האתיופים. תראו את זה: בעוד קצת יותר משנה אמורה להסתיים הבנייה של אחד מהפרויקטים ההנדסיים הגדולים בעולם – סכר הרנסאנס. הוא יכלול גם תחנת כוח הידרואלקטרית, כזו שמייצרת חשמל באמצעות מים, אבל כל זה יכול להיתקע אם המדינה תהיה שקועה במלחמת אזרחים.
בשני העשורים האחרונים אתיופיה נהנתה מצמיחה משמעותית, משהו כמו 10% בשנה. כמעט הכול מושקע בסכר, וכל האתיופים, מכל הקבוצות האתניות, תומכים בפרויקט האדיר הזה. הבעיה היא שבשלב הזה נראה שהממשלה והתגרים לא מתכוונים לוותר על הכבוד שלהם, ואם בסופו של דבר הסכר לא יתממש – כל אתיופיה תפסיד.
