ב-7 במאי 1824, לודוויג ואן בטהובן העלה את הסימפוניה התשיעית שלו בפעם הראשונה בווינה. בטהובן, כבר באמצע שנות ה-50 לחייו וחירש למדי, שיתף עם העולם יצירה שנתנגנה בראשו ואשר ממשיכה להיות מהיצירות המוכרות, המושמעות והאהובות ביותר עד ימינו. לפי עדויות, בטהובן נעמד בפני התזמורת כאחוז טירוף ושיגעון לאורך חלקים ארוכים מהמופע – אם כי לא הוא מי שניצח בפועל. הקהל נעמד והריע לפחות חמש פעמים – תוך הנפת כובעים ומטפחות, כדי לאותת למלחין החירש והמזדקן את התלהבותם.
רבים מכירים את התנועה הרביעית והאחרונה, "אודה לאושר", אולם הסימפוניה התשיעית של בטהובן – הסימפוניה האחרונה שהספיק להשלים בימי חייו - היא הרבה מעבר. מדובר בבליל של רעיונות וסגנונות התופסים את אוזן הקהל מיידית, לעיתים בהפתעה; לעיתים בלחישה ולעיתים בצעקה.
על פי המוזיקולוג אמיר שוחט: "הסימפוניה התשיעית של בטהובן היא פורצת דרך מבחינה של תפיסות מוזיקליות ובעצם נחשבת כנקודת אפס של המחלוקת בין מוסיקה שהיא מופשטת ומוסיקה שמתארת משהו." לרגל היובל החגיגי, בספריית ברלין מציגים לציבור את המחברות המקוריות עליהן רשם בטהובן החירש; "היא לא נכתבה בבת-אחד, היא תוקנה לאורך זמן, עברה עריכות ומחיקות, כתיבה-מחדש, בשלל שלבים עד שהגענו לרצף התווים הנוכחי," העידה אחת העובדות.
כאמור מה שבולט בתשיעית של בטהובן היא התנועה הרביעית – אותה "אודה לאושר" – שילוב נדיר של שירה כחלק מסימפוניה. המילים נכתבו ב-1785 בידי פרידריך שילר, והותירו רושם עמוק בבטהובן הצעיר; שנשבע להלחינן; ואף הוסיף שורה-שתיים משלו שעוקצות את שלוש התנועות הקודמות. מילות השיר הן הלל לאנושות, קריאה לאחווה, אחדות ולאושר תחת חסות הבורא.
"אודה לאושר" אומצה בידי מועצת-אירופה ב-1972 כהמנון אירופי, ובהמשך גם בא"א אימצו אותה כהמנון ב-1985; מתוך מטרה לכבד ערכים אירופיים. שרו אותה באיחוד-מחדש של גרמניה, בהקמת קוסובו – שאף אימצה אותה כהמנון-זמני ראשוני במחווה לחלקו של הא"א בעצמאות מסרביה. "אודה לאושר" הושרה גם בידי מתנגדי הברקזיט, יציאה בריטניה מהא"א; ותומכי צירופן של שלל מדינות לגוש – כמו אוקראינה וגיאורגיה. "אודה לאושר" ההמנון האירופי, מנוגן בשלל מעמדים פאן-אירופיים; ומייצג את המוסדות האירופיים כלפיי חוץ. כך, למשל, נשיא הפרלמנט האירופי-לשעבר, האנס-גרט פוטרינג, תיאר איך נגינת ההמנון בביקור בישראל ריגשה אותו מאוד; וקרא מאז להשתמש בו יותר.
"אודה לאושר" שימשה את המפגינים בצ'ילה נגד שלטון הרודן פינושה, את הסטודנטים הסיניים שהפגינו בכיכר טיין-אן-מן לפני שנטבחו ב-1989, כשיר קינה ותנחומים לאחר הצונאמי הקטלני ביפן ב-2011, וגם כמוטיב למוקדמות האירופיים שמארגנת אופ"א ליורו ולמונדיאל.
הסימפוניה התשיעית של בטהובן בכללותה, אגב, הפכה למסורת לאומית ביפן. מדי סוף שנה, מיטב התזמורות היפניות מתחרות על תשומת-הלב עם קונצרטים של היצירה. 200 שנה, ולא נס ליחה. יצירתו הדגולה של בטהובן ממשיכה, ונראה שגם תמשיך, לעורר השראה ולהצית את דמיונם של דורות רבים.
