נשיאה ה-46 של ארה"ב, ג'ו ביידן נשא הלילה (חמישי) את דרשת פרידה מהאומה, מהחדר הסגלגל בבית הלבן. את הדרשה פתח בעדכון בדבר ההגעה לעסקה להפסקת-האש בעזה ושחרור החטופים. בהמשך נשיא ארה"ב הזהיר מפני ריכוז העושר בידי מעטים. לדידו, מדובר באיום על הדמוקרטיה האמריקאית.
ביידן הביע דאגה מפני "הקומפלקס התעשייתי הטכנולוגי", רפרור ידוע עבור רבים לדרשת הפרידה של הנשיא אייזנהאואר ב-1961. ביידן עוד הזהיר מפני השלכות שינויי האקלים, וקרא לארה"ב לא-להפקיר לסין את ההובלה בתחום הבינה המלאכותית.
כמו דברים נוספים במוסד הנשיאות האמריקאי, את השורשים למסורת 'דרשת הפרידה מהאומה' ניתן למצוא אצל נושא המשרה הראשון, וגם זה היחיד שלא התגורר בית הלבן מעולם, ג'ורג' וושינגטון.
הגנרל וושינגטון, שפיקד על צבא 13 המושבות במלחמת העצמאות מהכתר הבריטי שהתחוללה בשנים 1775-1783, שב לחוותו בווירג'יניה בתחילה. אולם בהמשך נקרא לדגל להוביל את האומה הרכה במשרה חדשה של נשיא.
וושינגטון סירב למלוכה, וסירב גם לכהונה שלישית – תקדים שנשמר שנים, לפני ארבע הכהונות הרצופות של פרנקלין דלאנו רוזוולט שהובילו למגבלה חוקתית. וושינגטון רצה לפרוש לאחר כהונה אחת, אך שוכנע להמשיך לכהונה שנייה בשל מחלוקות בין שר-האוצר (המילטון) ושר-החוץ (ג'פרסון) שלו. ב-1796 החליט להכריז כי לא ירוץ בשלישית, ונפרד מהאומה כחצי שנה לפני תום הכהונה ומספר שבועות לפני שנבחר לו מחליף.
באגרתו, וושינגטון העלה על נס את האיחוד וקרא לאחדות ולהימנע מפלגנות מחנאית; הביע תמיכה בחוקה, ובזכות הציבור לעצב מחדש את ההסדר החוקתי, כפי שהיה כשהתעצב תפקיד הנשיא, אולם באמצעים המקובלים; סנגר על האיזונים והבלמים והפרדת-הרשויות; ושם דגש לחשיבות שהוא רואה בדת ובמוסריות בחיים האישיים והציבוריים. בתחום יחסי החוץ, הוא הזהיר מפני בריתות ויריבויות ארוכות; וחתם בפנייה להבנה ולמחילה על כל משגה אפשרי בשנות שירותו הציבורי. את המילים אולם כתב אלכסנדר המילטון, אך הרעיונות והדגשים היו של וושינגטון.
מאז ועד היום, נשיאי ארה"ב נוהגים לרוב להיפרד מהתפקיד עם הרהורי, סיכומים ודברי תוכחה. ככל שהטכנולוגיה התפתחה, וארה"ב גדלה והתחזקה, גם האגרות של נשיא רפובליקה חופית הפכו דרשות של נשיא מעצמה עולמית השולטת בימים.
דרשת הפרידה של הארי טרומן, 15/01/1953
הארי טרומן נבחר לסגן נשיא בכהונה הרביעית של פרנקלין דלאנו רוזוולט כנשיא, ומהר מאוד 'הוצנח' לנשיאות באפריל 1945 עם מותו של רוזוולט החולה, שדבר מחלתו הוסתר. טרומן חוזר אחורה לרגע בו נתוודע למות הנשיא, ולהחלטות הרבות שעמדו על הפרק כנשיא בזמן מלחמה – הליך הקמת האו"ם, השלמת המלחמה באירופה, פסגות עם סטלין וצ'רצ'יל, וכמובן – הטלת הפצצה הגרעינית על הירושימה ונגסאקי; מה שהוביל לכניעת יפן ולסוף מלחמת העולם השנייה.
טרומן הסביר את החלטתו לצאת למלחמה בקוריאה, ולגלות תקיפות מול ברה"מ בראשיתה של המלחמה-הקרה; כלקח כואב מהעשורים שבאו לאחר מלחמת העולם הראשונה ואשר הובילו לשנייה. לשנים בהן ארצות הברית הדירה עצמה מליגת הלאומים ולאיטליה הפאשיסטית ולגרמניה הנאצית התאפשר להתחמש ולהתפשט באין מפריע, לאתיופיה; ואוסטריה ולצ'כוסלובקיה בהתאמה.
טרומן הזהיר מפתיחתו של העידן הגרעיני, ואמר כי ארה"ב אינה מעוניינת להשתמש בנשק החדש לכפות את רצונה על אחרות. הוא הביע תקווה כי בימי ממשלו הונחו התשתיות להימנע מהסלמה גרעינית מול ברה"מ, והתגאה-ספק-התמרמר שבתקופתו הבית-הלבן שמט ליפול נבנה מחדש באופן שהצריך אותו לנסוע – משיקולי אבטחה – הלוך וחזור ממעון האירוח 'בית בלייר'.
טרומן הזכיר בדבריו את ישראל – אותה מדינה צעירה שהוא היה המנהיג הזר הראשון שהכיר בעצמאותה; ואמר: "ניתן לגרום לעמק החידקל והפרת לפרוח כבימי בבל ונינווה. ניתן להפוך את ישראל לארץ זבת חלב ודבש כפי שהייתה בימי יהושע".
דרשת הפרידה של דוויט אייזנהאואר, 17/01/1961
מדובר באחד הנאומים הזכורים בהיסטוריה האמריקאית. אייזנהאואר היה חייל כל חייו הבוגרים, לחם במלחמת-העולם הראשונה, התקדם בסולם הדרגות והיה גנרל לאורך מלחמת העולם השנייה שפיקד על הפלישות לאיטליה, צרפת וגרמניה; אחרי המלחמה היה המפקד העליון הראשון של כוחות נאט"ו. נשא על האהדה הציבורית הזאת, אייזנהאואר רץ ונבחר פעמיים בפער עצום לנשיאות.
ודווקא אייזנהאואר הוא זה שמזהיר בדברי הפרידה שלו מהתעצמות הקומפלקס הצבאי-התעשייתי בארה"ב, ועל ההשלכות שיכולות להתלוות לכך.
אייזנהאואר הדגיש כי ארה"ב חייבת להמשיך ולבנות את כוחה כדי לשמור על החירות; כדי להרתיע כול תוקפן אפשרי. אולם, כפי שהוא הדגיש – המערכת הצבאית של ימיו 'מזכירה במעט מאוד' את זו שבימיו קודמיו, ואך בימי מלחמת-העולם השנייה ומלחמת קוריאה.
אייזנהאואר הזהיר מפני התנוונות האקדמיה וההשכלה, מדעי הרוח למעשה, למול פיתוי החוזים הממשלתיים, והצורך לספק עוד מהנדסים ומדענים בשירות הצבא. החקר והמדע למעשה בשירות מכונת המלחמה. אייזנהאואר מזהיר כי האדם הגיע לנקודה בה ביכולתו למחוק אלפי שנות ציוויליזציה אנושית, והביע תקווה לגבי היכולת להימנע מכך.
נאום 'מצב האומה' האחרון של לינדון ג'ונסון 14/01/1969
לינדון ג'ונסון, הפוליטיקאי הממולח מטקסס, רץ כסגן לכוכב-העולה ג'ק פ' קנדי ממסצ'וסטס. קנדי הצעיר והנמרץ נרצח בדמי ימיו בדאלאס, וג'ונסון נתמנה תחתיו. ב-1964 זכה בכהונה מלאה בניצחון סוחף, זכורה בו במיוחד "מודעת החמנייה" המזהירה מפני מתקפה גרעינית; אך ב-1968, חבול ומותש מהתארכות המלחמה בווייטנאם, והשסעים הפנימיים בחברה האמריקאית, נאלץ לוותר על התמודדות לכהונה נוספת.
במחווה מעניינת, ג'ונסון בחר במהלך הנאום להודות לשני קודמיו שעוד היו בחיים, הארי טרומן ודוויט אייזנהאואר, על עצתם וסיועם. בניגוד אליהם, ג'ונסון בחר להיפרד מהעם האמריקאי מדוכן הנואמים בקונגרס במהלך נאום "מצב האומה".
ג'ונסון ביקש למסגר את כהונתו כתקופה של התקדמות חברתית וכלכלית. הוא הדגיש את נתוני האבטלה הנמוכים, את היתרה בתקציב הממשל הפדרלי, ואת הליכי החקיקה להרחבת סל השירותים הבסיסיים שהציעה הממשלה הפדרלית לאזרחים נוספים – בריאות, רווחה, חינוך. ג'ונסון ניסה לשפוך אור חיובי על מדיניות-הפנים שלו, "החברה הגדולה" ו"חוק זכויות האזרח", בצל המשך ההתבוססות בווייטנאם.
הבחירה לנאום בקונגרס לא הייתה מקרית. ג'ונסון כיהן 12 שנה כחבר בית-הנבחרים האמריקאי, ו-12 שנה נוספות כסנאטור. נראה היה שהוא מתרגש קלות כשנזכר באותם הימים.
ג'ונסון ציין את סדרת האתגרים שליוו את תקופת נשיאותו, ולמעשה גם של קודמיו – וייטנאם, המלחמה הקרה בכלל, איום השואה הגרעינית ומלחמת-העולם השלישית, אתגרי המזה"ת ואתגרים חברתיים וכלכליים מבית. הוא ביקש להפגין העברת מקל מסודרת לבא אחריו, ולהדגיש כי בעיותיה ואתגריה של אמריקה אינם תחומים לכהונתו של נשיא אחד זה או אחר. ג'ונסון מבקש לגלות לבא אחריו – ריצ'רד ניקסון – את מידת ההבנה וההכלה הנדרשת לביצוע תפקידו, לא להכבידו שלא לצורך, כפי שהיה כך עבורו; והואיל וניקסון זכאי לכך.
נאום הפרידה של ג'ונסון אירע כשנה וחצי לאחר מלחמת ששת-הימים, וכך אמר: "המסע לשלום במזה"ת נמשך בערי-בירה רבות הלילה. אמריקה תומכת לגמרי בהחלטת מועב"ט האו"ם שעברה פה-אחד ואשר מצביעה לכיוון. חייב להיות הסדר לעויינות המזויינות הקיימת באזור זה של העולם היום. זהו איום לא רק לישראל ולכלל מדינות ערב, כי אם איום לכל אחד ואחד מאיתנו לעולם כולו גם-כן".
נאום ההתפטרות של ריצ'רד ניקסון, 08/08/1974
רגע חסר תקדים בהיסטוריה האמריקאית – התפטרות של נשיא מכהן מתפקידו, בבושת פנים. שנתיים חלפו מאז הפריצה למטה המפלגה הדמוקרטית בקומפלקס "ווטרגייט" בוושינגטון-הבירה; ומה שהחל כפריצה שלומיאלית הפך לסקנדל רציני, טיוח של ממש שמגיע עד לצמרת – נשיא ארה"ב בעצמו. אירונית, בבחירות 1972 ניקסון ניצח ניצחון סוחף, עצום; שהשכיח את התבוסה לקנדי ב-1960 או ההפסד המשפיל אף יותר בריצה למושל קליפורניה ב-1962. אך כפי שרבים יאמרו לימים, ניקסון כנראה היה אחוז פחד. בקיץ 1974, בתקופה בה ניקסון היה לנשיא המכהן הראשון המבקר בישראל, החבל הפוליטי סגר על צווארו – הליכי הדחה היו עניין של זמן.
בנאום עצמו, ניקסון אמר "אינני ותרן – פרישה טרם השלמת כהונתי הינה מעשה מנוגד לכל עצם בגופי". לדבריו, היה מוכן להמשיך ולשלם מחיר אישי, כדי להמשיך ולכהן כנשיא – אולם התפוררות בסיס התמיכה בו בקונגרס מצריכה אותו לשים את טובת האומה לפני טובתו האישית, ולאפשר לעם האמריקאי להנות מנשיא ומקונגרס שאינם לוחמים זה בזה.
ניקסון, במסר מפויס משהו, טען כי איננו נותר טינה לאיש – הם פעלו לטובת המדינה כפי שהם ראו אותה, כפי שהוא גם כן. ניקסון גם הודה ב"טעיות", אך נזהר מאוד ונמנע מלקחת אחריות או להודות באשמה. ניקסון איחל הצלחה לבא אחריו, סגנו ג'רלד פורד, וקרא לכולם להתאחד סביבו ולסייע לו.
ניקסון ניצל את ההזדמנות לדבר על הישגיו בעיניו, במיוחד בתחום מדיניות החוץ: פתיחת הדלת לסין-העממית, סיום המלחמה הארוכה ביותר של ארה"ב – כוונתו לווייטנאם שלמעשה תגרר עוד מספר חודשים, וצעדים ראשונים מול ברה"מ להגבלת ארסנל הנשק הגרעיני מתוך מטרה בסופו של דבר להשמדתם כליל בשל האיום הנשקף לציוויליזציה מכיוונם.
וגם: הנאום הנוסף של ניקסון 09/08/1974
למחרת היום, התייצב ניקסון להיפרד מעובדי הממשל וחברי הקבינט שלו. הוא הודה לכולם על התמיכה והסיוע במהלך העבודה המשותפת. לדבריו, העבודה במגזר הציבורי מעניקה תחושת סיפוק ושליחות, שעבודות קורצות יותר ומתגמלות יותר במגזר הפרטי, לא.
ניקסון חזר אל דבריו שאמר ליל קודם, ציטוט של הנשיא לשעבר תיאודור רוזוולט אודות "האדם בזירה", וציין כיצד רוזוולט המשיך להיות פעיל ומעורב גם לאחר תום תקופת נשיאותו; בתקווה להיות כך גם כן. ניקסון ציטט עוד את רוזוולט אודות "האור שכבה" בחייו עם מות בתו הבכורה בצעירותו. וכמובן שרוזוולט לימים התרומם מכך והיה לסגן-נשיא ונשיא. בכך ניקסון ניסה לאותת על המפלות שהיו לו בחייו, וכיצד התרומם מהן. אולי בתקווה להתרומם גם ממפלת ההתפטרות מתפקיד הנשיא.
ניקסון אז חזר להוריו, אביו שעבד בשלל עבודות, אימו "הקדושה שאיש לא יכתוב ספר אודותיה" ששכלה את ילדיה הרכים. בשלב זה ניקסון אף איבד את שלוותו, ונראה מצוברח. לניקסון היה חשוב להראות ברגע הזה את הדרך הארוכה שעשה מחיי דלות בקליפורניה, כל הדרך אל הבית הלבן.
ניקסון חתם ב"זה לא שלום, כי אם להתראות."
