כשעוסקים בשחרור מעבדות לחירות, האיטי היא בוודאי דוגמה בולטת לרוח-החג בעת-המודרנית. ב-1 בינואר 1804, האיטי הכריזה עצמאות מצרפת לאחר מרד-עבדים מוצלח; שגם הביא לביטול העבדות ברחבי האימפריה הצרפתית.
מושבת סן-דומנג הייתה המכניסה ביותר בכל רחבי אמריקה. היא הייתה פרה-מניבה לצרפת – הודות לחלקה העצום בייצור סוכר וקפה. אולם כיום, האיטי היא מדינה ענייה, נחשלת, מוכת-גורל; שהסדר החברתי בה קרס לגמרי ופינה מקומו לאנרכיה ולקרבות בין כנופיות.
המושבה הצרפתית סן-דומנג קמה באי היספניולה, על חורבות התיישבות ספרדית קודמת. האי היה מחולק בין המושבה הצרפתית במערב, למושבה ספרדית במזרח – עד היום מחולק האי בצורה הזו בין מדינות-ההמשך האיטי והרפובליקה הדומיניקנית, בהתאמה. כלכלת סן-דומנג נתבססה בתחילה בגידול בקר שהביאו המתיישבים הספרדים, אולם בהמשך נתגלה ענף ייצור מניב בהרבה – סוכר וקפה. כדי לעמוד בביקוש העצום, נדרשו ידיים עובדות. הפתרון נמצא בדמות עבדים שהובאו מאפריקה כחלק ממשולש הסחר האטלנטי – עבדים מאפריקה לאמריקה, חומרי גלם מאמריקה לאירופה, מוצרים מאירופה לאפריקה; וחוזר חלילה.
התחילה כמושבה עשירה ומשגשגת
המודל הזה לא הייתה ייחודי למושבה סן-דוגמנג או לאימפריה הצרפתית, כידוע אולם שם הוא השתכלל במיוחד. 452 אלף עבדים איכלסו את מושבת סן-דומנג בשנת 1789, כמחצית מכלל אוכלוסיית העבדים בקאריביים כולה. באותה שנה, סן-דומנג הפיקה 60% מתפוקת הקפה בעולם ו-40% מהסוכר שיובא לצרפת ולבריטניה. הייתה זו לא רק המושבה המכניסה ביותר באימפריה הקולוניאלית של צרפת, כי אם המושבה העשירה והמשגשגת ביותר בקאריביים.
כ-452 אלף העבדים השחורים היוו כ-90% מכלל אוכלוסיית המושבה. נוסף להם היו כ-40 אלף לבנים, וכ-28 אלף "מולאטים" – בני תערובת אירופאיים-אפריקאיים – ושחורים משוחררים. האוכלוסייה הלבנה עצמה נתחלקה לשניים בין "גרנד בלאנק" – עשירים ובני אצולה, בעלי הקרקעות והאחוזות; לבין "פטיט בלאנק" – בעלי מלאכות, סוחרי עבדים ומנהלי עבודה. בתווך בסולם המעמדי עמדו הצבעונים החופשיים והמשוחררים – אלה מהם שזכו להשכלה, בשל היותם צאצאי בעלי האחוזות, יחלו לקחת חלק במנגנון הפקידותי במושבה, אולם לא נהנו משוויון זכויות גמור.
תנאי העבדות במושבת סן-דומנג המניבה היו קשים למדי, תוחלת-החיים של העבדים הייתה קצרה למדי, וכך אוכלוסיית העבדים לא גדלה באופן טבעי. הבעלים העדיפו לרכוש שוב ושוב עבדים חדשים ורעננים, מאשר לשפר ולו במעט את תנאי המחייה לעבדיהם הקיימים שהרבו לחלות ולמות. היה זה ניתוח כלכלי קר, מחושב, מנוכר לגמרי. ילידי אפריקה היוו כשני-שליש מאוכלוסיית העבדים בסן-דומנג, והללו נטו להיות פחות צייתנים ממי שנולדו באמריקות וגדלו בחברות עבדים.
כל אחת מקבוצות האוכלוסין בסן-דומנג חשה בתורה מנוצלת. לגבי העבדים, ברור מדוע; אך אפילו ה"גרנד-בלאנק" חשו קורבן – הם "נאלצו" לחלוק את רווחיהם עם פריז ולהישמע לתכתיבי השלטון המרכזי לגבי היחס לעבדים ועוד. במילים אחרות, העשירים לא אהבו מיסים ורגולציה. ה"פטיט בלאנק" חשו מרמור בגין חלקם קטן בעוגת המושבה העשירה, שעה שהם אחראיים לניהולן השוטף של האחוזות שעה שרבים מבעליהן שבו במהרה לצרפת מחשש למחלות ומטעמי נוחו. ה"פטיט בלאנק" או התרעמו למראה צבעוניים משוחררים ובני-תערובת היכולים לטפס מעליהם בסולם החברתי; ואף לאחוז בעבדים ובאחוזות בעצמם. ועבור המשוחררים ובני-התערובת, בכל זאת עמד חסם בפני אזרחות שוות-זכויות.
השפעות המהפכה הצרפתית ומרד עבדים
המהפכה הצרפתית, שפרצה ב-1789, לא חסה על המושבות, ותהפוכותיה הורגשו גם בה. באותה שנה הגיעה לסן-דומנג השמועה כי מלך צרפת החליט לשחרר את העבדים. עבדים החלו להתקומם, בניסיון לממש את חירותם החדשה. חרף המרחק הרב; למושבה הגיעו ידיעות על השינויים שנתחוללו בצרפת. קריאות בדבר "חירות, שוויון, אחווה"; וכן עקרונות "ההצהרה האוניברסלית בדבר זכויות האזרח"; עוררו בעתה עבור בעלי-האחוזות ותקווה עבור הצבעוניים בני-החורין ועבור העבדים. מנגד, מקצת ה"פטיט בלאנק" טענו כי אין די אפליה כנגד בעלי-צבע. הללו הזדהו עם המעמד השלישי, פשוטי העם, אותם ייצגה המהפכה הצרפתית ואשר נשאו על כתפיהם את הכמורה והאצולה. אותם "פטיט בלאנק" בסן-דומנג קראו להפחתת הריבית כדי להקל על תשלום חובותיהם, ואף החלו לדחוף לעבר עצמאות המושבה. למעשה ה"פטיט בלאנק" רצו בעצמם להיות בעלי עבדים, וה'דמוקרטיה' לה שאפו הייתה מחריגה כ-95% מאוכלוסיית המושבה.
בשנת 1791, אותם גורמים רדיקליים בתוך ה'פטיט בלאנק' השתלטו על עיר-הנמל פורט או-פרינס. ממשלת צרפת, שהייתה שקועה במלחמות עם שכנותיה נוסף ובשל התהפוכות הפנימיות, שלחה כוחות לסן-דומנג. במקביל הלחץ הפנימי בצרפת הביא בשנת 1791 את האסיפה הלאומית להעניק אזרחות צרפתית מלאה לכלל בני-החורין בעלי צבע; אולם עם סייגים – במידה והם בעלי נכסים, בעלי מספיק ממון ואינם ילדיהם של עבדים. ה"פטיט בלאנק" בסן-דומנג לא היו מרוצים מכך, והחלו מאבקים בינן לבין אזרחי צרפת החדשים בעלי הצבע.
לצד כל אלה, העבדים זיהו שעת-כושר, וב-22 באוגוסט 1791, פרץ מרד עבדים. אחד ממנהיגי המרד נתגלה כמצביא מחונן, מדובר היה בעבד משוחרר שלימים יקרא הוביל טוסן לוברטיר. טוסן הצליח להנחיל משמעת צבאית בעבדים, והפך אותם לכוח לוחם יעיל המסוגל לעמוד במתקפת הכוחות הצרפתיים. טוסן ניצל גם את המצב הגיאופוליטי הרחב יותר – הוא נשען על תמיכת ספרד, דרך המושבה הספרדית שחלק את היספניולה, שניסתה לערער ולהחליש את צרפת דרך מרידות העבדים בסן-דומנג הרווחית. טוסן אף נעשה קצין בצבא הספרדי, מתוך תיעדוף שחרור העבדים על-פני כל רגש פטריוטי כלשהו ביחס לצרפת. באוקטובר 1793, כוחות בריטיים נחתו באי היספניולה במטרה להשתלט על המושבה הצרפתית סן-דומנג.
כל בני החורין קיבלו אזרחות צרפתית (צילום: AP)
ראשי המושבה הבינו כי לא יוכלו לבלום הן טוסן הבריטים, הן את הספרדים, והן את צבא העבדים שהוביל טוסן; וכן את הכוחות הנאמנים לבית-המלוכה הצרפתי המודח. לכן החלו להבטיח חירות למי מהעבדים שיהיה נכון להילחם להגנת סן-דומנג בשם הממשלה הצרפתית המהפכנית. מה שהחל כיוזמה מקומית, התרחב הלאה. וכך, ב-4 בפברואר 1794 האסיפה הלאומית בצרפת אישררה את הצווים לשחרור העבדים. העבדות בוטלה בצרפת ובכלל מושבותיה, וזכויות אזרחיות ופוליטיות הוענקו לכלל הגברים השחורים במושבות. וכך, טוסן ואנשיו התהפכו והחלו להילחם למען צרפת ולמען החירות והאזרחות שאך קיבלו. טוסן הבהיר לתושבים הלבנים בסן-דומנג כי בסך-הכול נלחם על שחרור העבדים השחורים, וכי הם מוזמנים – גם בעלי העבדים לשעבר – להישאר. הכוחות הספרדיים נהדפו מהר מאוד, אך הבריטים דרשו עוד מספר שנים וב-1797 ויתרו על ניסיונם להשתלט על המושבה הצרפתית הנחשקת.
עם נסיגת הכוחות הבריטיים, טוסן פנה לביצור כוחות ושליטתו על סן-דומנג. הוא אומנם טען כי הוא נאמן לצרפת, אך הלכה למעשה שלט במקום כרודנה. גם בצרפת עצמה קם לו מצביע שצבר לעצמו מעמד סמכותני כמנהיג המדינה כולה – נפוליאון בונפרטה. דרך רצף הצלחות בשדה הקרב, נפוליאון פילס את דרכו למעמד הקונסול הראשון של הרפובליקה הצרפתית – בהשראת הרפובליקה הרומית מן העת העתיקה. ומעט בדומה לה, נפוליאון לימים הכריז על הרפובליקה כאימפריה, ועל עצמו כקיסר; אך זה קרה רק ב-1804. ב-1801, טוסן הציג חוקה חדשה שקבעה אותו כמושל-לכל-חייו וקראה לאוטונומיה שחורה ולמדינה ריבונית לשחורים. ההכרזה עוררה את נפוליאון לשלוח חיל מוצב עצום בהובלת גיסו, שארל לקלרק; לביצור השליטה שליטת צרפת.
ב-2 בפברואר 1802, נחתו הכוחות הצרפתיים. התוכנית של טוסן להבסתם – נקיטת טקטיקת 'אדמה חרוכה'. לא להותיר דבר מאחור שעשוי לסייע לצרפת להיאחז מחדש באי. כנראה מתוך אמונה כי כוח הרצון של העבדים המשוחררים, יגבר על המוטיבציה של החיילים הצרפתיים. לצד טוסן ואנשים עמד יתרון נוסף, גם אם הם לא היו מודעים לו מלכתחילה – בסן-דומנג שרצו מחלות ונגיפים שהפילו את החיילים הצרפתיים, כולל את לקלרק, אחד-אחד. הייתה זו אירוניה היסטורית, כי הרי כריסטופר קולומבוס ואנשיו, שנחתו לראשונה באי היספניולה; והבאים אחריהם, הביאו עימם נגיפים מהעולם הישן לעולם החדש, שהאוכלוסייה המקומית לא הייתה רגילה בהם. עתה התהפכו היוצרות. אך, למרות ההצלחה בבלימת צרפת, טוסן, מעט כמו משה, לא זכה להיכנס אל הארץ המובטחת. טוסן נשבה ונחטף לצרפת; ומת במבצר בהרי היורה. את המאבק המשיך סגנו, ז'אן-ז'אק דסאלין; שהכריז ב-1 בינואר 1804 על מושבת סן-דומנג הצרפתית כמדינה האיטי העצמאית. בהמשך אף הכריז עצמו קיסר.
השיעבוד התחלף ברודנות אכזרית
דסאלין, כמו טוסן לפניו, ומנהיגים נוספים אחריו; גילו כי אם כל הדיבורים על ביטול העבדות, כדי לממש את הפוטנציאל הכלכלי הגלום בהאיטי, יש צורך בידיים עובדות. הכפייה לא הייתה עבדות לשמה, אבל היד הייתה קשה בכל מקרה כדי לאלץ את העבדים המשוחררים להמשיך ולעבד את השדות ולאסוף את הסוכר והקפה הכה מניבים. מדי פעם ופעם קמה התקוממות, שדרש גיוס כוחות לדיכויה.
ב-1822, ולמשך כשני עשורים, האיטי התאחדה עם המושבה הספרדית-לשעבר השכנה, והאי היספניולה היה תחת שלטון אחד. אך לאורך השנים, צרפת סירבה להכיר בעצמאות האיטי; דבר שהקשה על המדינה הצעירה להתפתח. ב-1825 מלך צרפת שארל העשירי כפה על האיטי, באמצעות צי אוניות מלחמה שעגן לחופיה, לשלם 150 מיליון פרנק מוזהב כשילומים לבעלי-העבדים הצרפתיים שאיבדו את רכושם. נשיאי האיטי, ז'אן-פייר בויר; חש צורך להגיע להסדר אחת ולתמיד עם צרפת, מחשש מפני פלישה. הוא הסכים.
לימים הופחת החוב ל-90 מיליון פרנק מוזהב "בלבד", אך המעמסה על האיטי הייתה רבה. למעשה רק בשנת 1947 סיימה האיטי לשלם את החוב כולל ריבית. סך הסכום הכולל ששילמה האיטי כדי לקנות את חירותה בכסף, לאחר שכבר השיגה אותה בדם, הסתכם בכ-610 מיליון דולר במונחי ימינו. סכום עתק ומכובד. אולם אילו הכסף היה מושקע כל השנים בכלכלת האיטי; הרי ששוויה היה מגיע לכ-115 מיליארד דולר. כפי 8 גודלה כיום. האיטי עדיין הייתה ענייה יותר מהרפובליקה הדומיניקנית השכנה, אך לא בהרבה. ובוודאי לא הייתה המדינה הנחשלת ומוכת האסון והאנרכיה המוכרת לנו כיום.
האיטי הייתה הבטחה גדולה, ובשלב מסוים גם הצלחה גדולה – היא הייתה המדינה העצמאית השנייה בלבד באמריקות, אחרי ארה"ב; ומקרה נדיר של מרד עבדים מוצלח שהסתיים במדינה עצמאית. אך שיעבוד אחד התחלף באחר. לימים – כיבוש אמריקאי, רודנות אכזרית, רעידות אדמה ושלטון כנופיות. כלכלת האיטי יכלה הייתה להיות גדולה כמו כלכלתה של קניה – המדינה ששלחה חיל-מצב בחודשים האחרונים להשליט חוק וסדר במקום. במקום זאת, מצבה הכלכלי מזכיר את לבנון – מדינה אחרת, מוכרת לנו יותר, שגם היא בדרכה נפלה לידי שלטון פלגים וכלכלה קורסת. וצרפת? ב-2016 ביטלה את גזרות שארל העשירי, אך הכסף לא הושב מעולם.
