אפריל 1865 היה ראשיתו של אביב קודר נוסף בארצות הברית, ברצף של אביבים קודרים באומה השסועה. אולם, אור נראה בסוף המנהרה. במשך ארבע שנים לחמו כוחות הצבא הפדרלי בכוחות מדינות הקונפדרציה, ברית מדינות-המחוז הדרומיות שפרשו מהאיחוד על-רקע סוגיית העבדות, והסוף היה בהישג יד.
ב-9 באפריל נכנע הגנרל רוברט אי לי, רמטכ"ל צבא הקונפדרציה; בפני מקבילו בצבא האיחוד – הגנרל יוליסס ס. גרנט, לימים נשיא ארה"ב. היה זה סיומה דה-פקטו של המלחמה, גם אם לא דה-יורה. נשיא ארה"ב, אברהם לינקולן; הספיק עוד לראות את הניצחון, טרם חוסל ב-14 באפריל בתיאטרון פורד בוושינגטון-הבירה.
המתנקש? השחקן הידוע ג'ון וילקס בות', שניסה להציל את הקונפדרציה ממלתעות מפלה. בות' לא פעל לבד; מתנקשים נשלחו לחסל את סגן-הנשיא אנדרו ג'ונסון, ומזכיר המדינה ויליאם סיוארד – אך נכשלו. ניסיון הפוטש אמנם כשל, אך האומה הדואבת נותרה ללא המנהיג, הקברניט, רב-החובל, שהוביל את המסע.
חילוקי דעות בברית הרופפת
בחירות 1860 לנשיאות ארה"ב היו ייחודיות בנוף הפוליטי הרגיל לשתי מפלגות גדולות. ארבעה מועמדים בולטים עמדו לבחירה, והצליחו לזכות בלפחות מדינת-מחוז אחת ולגרוף לפחות 10% מהקולות – שהורכבו מגברים לבנים, יש להזכיר. המפלגה הרפובליקנית נעמדה מאחורי אברהם לינקולן, עורך-דין מאילינוי עם ניסיון פוליטי מוגבל. המפלגה הדמוקרטית נחלקה לשניים – רשמית המועמד היה הסנאטור סטיבן דאגלס מאילינוי, אך צירי הדרום העמידו את סגן-הנשיא ג'ון ברקינרידג' מקנטקי כמועמד חלופי.
ג'ון בל, לשעבר סנאטור מטנסי ויו"ר בית-הנבחרים האמריקאי; היה למועמד שמרנים מהדרום שהתנגדו לפרישה מהאיחוד על רקע עבדות, אולם לא רצו לחבור לדמוקרטיים או לרפובליקניים. לינקולן ניצח, גרף 180 מתוך 303 אלקטורים וכ-40% מהקולות. ועם להוסיף לעניין, רק שנתיים קודם הפסיד לינקולן לסטיבן דאגלס במרוץ למושב הסנאטור מאילינוי, במרוץ שהפך אגדי בשל סדרת עימותי הבחירות בין השניים.
באותם ימים, הבחירות לנשיאות אומנם היו בראשית נובמבר, אולם הנשיא החדש והקונגרס החדשים הושבעו רק ב-4 במרץ בשנה העוקבת. די זמן למרמור ולתסיסה בקרב מדינות-המחוז הדרומית בגין ניצחונו של לינקולן, אותו עורך-דין מהצפון שהטיף לביטול העבדות.
ב-20 בדצמבר 1860, קרולינה-הדרומית הייתה הראשונה להכריז כי היא פורשת מהאיחוד הפדרלי. לאחריה הצטרפו מיסיסיפי, פלורידה, אלבמה, ג'ורג'יה, לואיזיאנה וטקסס; עוד לפני השבעת לינקולן; ו-וירג'יניה, ארקנסו, קרולינה-הצפונית וטנסי לאחריה. הטענה שהודהדה הייתה 'זכויות מדינות', טענה שהממשל הפדרלי חרג מסמכויותיו מעבר לאותה קונפדרציה, ברית רופפת, שהגו האבות המייסדים. אולם מה הייתה הסוגייה בלב העניין? העבדות.
פסל של אברהם לינקולן (AP)
ובכן, כלכלת הדרום התבססה על חקלאות. ולא היה גידול מניב יותר מכותנה. האזור כולו היה פשוט מותאם לכך. הכותנה הייתה מיוצאת למפעלי החרושת בבריטניה – בעיקר מנצ'סטר, דרך נמל ליברפול, ומשם הופכת למוצר צריכה. אולם ענף הכותנה נזקק לכוח עבודה רב, וזול ככל הניתן כדי לשמור על שורת הרווח. ה"פתרון" היה עבדות. לא היה מדובר בדבר חדש, עבדות הייתה קיימת מקדמת דנא.
אולם צעדי תיעוש ראשונים אפשרו לגדל כותנה בכמויות, ולגזור קופון נאה. בדרום ארה"ב נאחזו בעבדות ושכללו אותה, בעוד במקומות אחרים כבר ננקטו צעדים לביטולה. רבות מהמעצמות הקולוניאליסטית ביטלו מזמן את העבדות במדינות-האם, ופעלו להרחבת הביטול למושבות. במפנה המאה ה-19, מרד עבדים מוצלח במושבת סן-דומנג הצרפתית והרווחית למדי, הביא לביטול מוסד העבדות ולכינון מדינת האיטי העצמאית.
העבדות קרעה את ארה"ב מבפנים. עוד משחר הקמת, הכרזת העצמאות ב-1776, היה פער עצום בין האמירה "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני-האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם", לבין קיומו של מוסד העבדות במדינה הצעירה שהתקוממה והשתחררה מהכתר הבריטי. גם האבות המייסדים היו מודעים לכך. בפשרה משנת 1787 נקבע כי אוכלוסיית העבדים תיכלל בספירה הקובעת לגודל אוכלוסיית מדינת-המחוז, שלפיה יחולקו מושבי קונגרס ואלקטורים ונטל המס. אולם, העבדים יספרו כשלוש-חמישיות אדם. במרוצת השנים, במדינות-המחוז בארה"ב, שהתבססו על מסחר ועל תעשייה כבדה, הועברו חוקים שהגבילו את העבדות או ביטלו אותה כליל. הפשרה נועדה לענות לדרישותיהן, מבלי להרחיק את מדינות-המחוז ששימרו את העבדות.
ב-1852 יצא לאור "אוהל הדוד תום", ספרה של הארייט בייצ'ר סטואו, שהציב בפני אמריקאיים רבים מראה לגבי היחס לשחורים ומוסד העבדות, וממנה נבטו אמיתות לא-נעימות. היה זה רגע מפתח בנתיב לעבר מלחמת האזרחים האמריקאית, ושחרור העבדים.
ארה"ב, ככל עוד הייתה רפובליקה קטנה מחולקת מדינות-מחוז לחופי האוקיינוס האטלנטי, אולי עוד הצליחה להכיל את הסתירה הפנימית. אולם ההתפשטות מזרחה, לעבר מעמקי אמריקה הצפונית, לעבר שטחים שלא היו חלק מירושת 13 המושבות הבריטיות, הציפו מחדש שאלות ייסוד. הרי ארה"ב גדלה בשטחה, גדלה באוכלוסייתה, ועתה מוושינגטון-הבירה משלו על טריטוריות – מתן מעמד של מדינת-מחוז היה הדרגתי ורב שנים – שנדרש היה ליצוק לתוכן מבנה שלטוני וחוקתי חדש. הן לא היו כאמור המשכיות מהמושבות. אחת השאלות – האם העבדות תוכר בחוק בשטחים החדשים, או לא. גם פה הושגה פשרה, אולם מדובר היה בהר-געש שהמתין להתפרץ.
616 אלף הרוגים
וכאמור, ב-1860-61, ניצחונו של אברהם לינקולן בבחירות לנשיאות ארה"ב החל אפקט דומינו שהביא לפרישת רצף של מדינות מחוז דרומיות, שיצרו את "קונפדרציית המדינות של אמריקה". לינקולן, נחוש לשמור את האיחוד הפדרלי אותו נבחר להוביל, לא היה מוכן לקבל זאת. בדרום היו מוכנים להילחם על עצמאותם מהצפון.
ממשלת קרולינה-הדרומית, מדינת-המחוז הראשונה שפרשה כזכור, דרשה למסור לידיה את כלל בסיסי צבא ארה"ב בשטחה ושהללו יתפנו. נשיא ארה"ב היוצא, ג'יימס ביוקנן; סירב, הוא המשיך לנסות ולשלוח אספקות לבסיסים. ב-12 באפריל, כחודש וקצת לאחר השבעת לינקולן כנשיא, כוחות המורדים מהקונפדרציה הסתערו על פורט סאמטר שבמפרץ צ'ארלסטון. המורדים ניצחו, יריית הפתיחה למלחמת אזרחים נשמעה.
הספר "חלף עם הרוח" מאת מרגרט מיטשל, שיצא לאור ב-1936 ועובד לסרט מוצלח למדי ב-1939; מספק תיאור מעניין להלך הרוח בדרום באותם ימים. בסיפורה של מיטשל, שיש לומר הוא התרפקות אינסופית, ספק מודעת לעצמה, על עבר מדומיין; אנשי הדרום ששים ולהוטים אלי קרב. אכן, רוח הלחימה שלהם מסייעת להם להשיג רצף ניצחונות בתחילה.
אך כפי שציין הדמות רט באטלר, הפער הכלכלי בין הדרום החקלאי לצפון המתועש פשוט עצום; "לנו יש רק כותנה, ועבדים ויהירות". אוניות האיחוד חסמו את נמלי הקונפדרציה, ומנעו כניסתן של אספקות חיוניות וייצוא כותנה מניבה לבריטניה ולצרפת – שתי מדינות שנזהרו להזדהות ולהתערב מדי, אולם חרף התנגדותן לעבדות, כנראה לא היו מבכות ניצחון דרומי. רט באטלר, אגב, ב"חלף עם הרוח" מתעשר מהניסיונות לעקוף את אותו מצור ימי בדיוק.
אך הסוף היה ידוע מראש, והוא הגיע באביב 1865. מניין הנספים המשוקלל, בשני הצדדים, חיילים וגם אזרחים; עמד על 616 אלף איש לפחות, ואולי חצה מיליון איש. ומי שלא נהרג, נפצע, מי שלא נפצע רעב; וארה"ב לא הייתה עוד כשהייתה.
במהלך מלחמת האזרחים, ובשנים שאחריה, אומצו שלושה תיקונים לחוקה האמריקאית – שחרור העבדים, עיגון זכויות אזרח ושוויון, הבטחת הזכות השווה להצבעה (לגברים ועדיין לא לנשים). לאחר המלחמה, הקונפדרציה לשעבר הייתה תחת כיבוש צבאי, "תקופה הבנייה-מחדש"; שנמשכה כ-12 שנים עד 1877 – שוב, כחלק מפשרה פוליטית. הבית-הלבן הוענק למועמד הרפובליקני, למרות שכנראה המועמד הדמוקרטי הסימפטי יותר לדרום כנראה ניצח; ובתמורה הסתיימה סופית תקופת הבנייה-מחדש.
יש להדגיש, אומנם הדרום פרש בגלל העבדות, הצפון לא נלחם למען שחרור עבדים. זה היה פשוט פועל יוצא של המאבק לשימור האיחוד-הפדרלי. שתי אמיתות יכולות להתקיים במקביל – בצפון אולי לא סבלו את קיום מוסד העבדות, אבל אין זה אומר בהכרח שרצו לקדם באמת את השחורים וזכויותיהם. בשנים שלאחר תקופת הבנייה-מחדש, ברחבי ארה"ב, וביתר שאת בדרום; התקיימה הפרדה גזעית וחקיקות מפלות נוספות הידועות כ"חוקי ג'ים קרו". היא התבססה על דוקטרינת "נפרד אבל שווה", שזכתה לחיזוק מבית-המשפט העליון של ארה"ב ב-1896. רק בימי התנועה לזכויות האזרח, כמאה שנה לאחר מלחמת האזרחים האמריקאית, בוטלה ההפרדה. אולם קשה לומר כי חזון השוויון מומש לגמרי.
160 שנה לסיום מלחמת האזרחים האמריקאית, ואדוותיה עדיין מהדהדות קיום. הייתה זו מלחמה כבדת ימים, כבדת דמים, שבישרה את שעתיד לקרות בעידן הלחימה המתועש. ארה"ב אומנם אוחדה-מחדש, אך פצעים רבים לא הגלידו. בעידן בו רבים מביטים לאחור, מי בערגה ומי בחרדה; מדובר בתמרור אזהרה לתרבויות ולחברות רבות. פן תחלופנה עם הרוח.
עוד בנושא
