מאיר ליוש מתגורר בלוד מזה שש שנים וחצי, וטוען שאירועי הירי בעיר כל כך שכיחים - עד שהוא כבר לא יכול לספור כמה פעמים היה עד לכך. בליל שבת האחרון, קולות הירי העירו אותו ואת רעייתו משינה: "להתעורר מירי זה מפחיד", הוא מספר, "פתאום אתה שומע 'טק טק טק', ממש קרוב לחלון שלנו. באינסטינקט נשכבנו על הרצפה". החוויה של גידול ילדים בעיר מוכת פשיעה לא פשוטה עבורו: "אני מפחד על החיים שלי, ומפחד על החיים של הבנות שלי", מודה מאיר. "הילדות שלי ישנות בממ"ד".
לדבריו, מרבית אירועי הירי בעיר הם חלק מסכסוכים פנימיים בין משפחות ערביות, והירי לרוב מכוון כלפי ארגוני פשיעה. מול ביתו הוצבו בטונדות, שאמורות להגן על הכניסה לבית של אחת המשפחות בשכונה. מאיר מספר שגם הבניין שלו נפגע: "כדור פגע בשתי קומות מעל הקומה שלי, השאיר חור בתוך חדר הכביסה. אתה יכול להעמיד מכונה ולחטוף כדור בראש".
את האשמה מאיר מפנה לעבר כמה גורמים, כשבראש ובראשונה הוא טוען שעל חברי הכנסת הערבים לקחת אחריות על הפשיעה הגואה. "הם צריכים להגיד לחברה שלהם 'לא רק המשטרה אשמה, אלא גם אנחנו'. תשתפו פעולה, שיהיה קונצנזוס בתוך החברה הערבית נגד האלימות".
עוד הוא טוען כי החברה הישראלית נוהגת בחברה הערבית בגזענות של ציפיות נמוכות, ומוותרת מראש על אכיפה: "לבוא ולומר שהחברה הזו היא חברה 'נחותה', לכאורה, והתרבות שלה היא תרבות של אלימות, נשק וכבוד המשפחה... אנחנו לא יכולים לומר 'את המגזר הזה אנחנו לא אוכפים'. הערבים הם חלק ממדינת ישראל, עלינו לדאוג להם להיות חלק מהמדינה על כל המשתמע מכך".
