הסופרת ושורדת השואה הלינה בירנבאום התראיינה הבוקר (שלישי) בתוכנית "קלמן-ליברמן" בכאן חדשות ברשת ב'. לרגל יום השואה היא סיפרה את סיפורה המזעזע, ודיברה על שימור הזיכרון לאחר העלייה לארץ: "אני כבר הרבה שנים בתוך המלחמות, מאז שהייתי בת 10 ועד עכשיו, כשאני תכף בת 97, אני עדיין במלחמות".
"היום הזה בשבילי זה יום של התרגשות גדולה מאוד", היא אמרה. "כולם יודעים וכולם מזכירים את זה. בהתחלה לא ידעו לא רצו לדעת. אני מתרגשת ואני כל פעם מודה שאני זכיתי".
האזינו לריאיון המלא עם הלינה בירנבאום בכאן חדשות ברשת ב'
בירנבאום נולדה בוורשה ב-1929: "הייתי בת 10 כשהתחילה המלחמה. אני זוכרת שזה הרגיש כמו אבן בלב, הרגשתי את זה עוד בקיץ לפני. כבר היה גיוס, בתחנות הרכבת היו החיילים בדרך לחזית. דיברו וקראו עיתונים על דברים שקורים בגרמניה, על הגירוש של יהודים לפולין. היטלר הכריז שהוא רוצה להשמיד את כל היהודים, אז לא האמינו בזה"
"הרגשתי שאני כבר לא רוצה צעצועים, אני כבר לא רוצה לשחק. אני רק הסתכלתי בעיניים של אמא שלי שיגידו שזה לא נכון. אבל זה היה. ב-1 לספטמבר כבר לא הלכו לבית הספר כמובן". בירנבאום זוכרת את הפלישה היטב: "ורשה לא נכנעה ולא נלחמה. הם הפציצו והרסו והרגו במשך אולי שלושה שבועות. זה היה גיהנום, עד שסוף סוף בא שקט, ורשה נכנעה. זה היה שקט של תבוסה. רק אז ראיתי את הגרמנים בפעם הראשונה. הם נכנסו בשנאה ובחוצפה, כמו קיר פלדה של מוות".
אחרי שנהרס בית המשפחה, סיפרה, הם עברו להתגורר בדירתו של רופא שיניים בעיר, שם חיו עד 1942. לאחר שהחלו הגירושים לכיוון מזרח, החלו לנדוד. בשיאו של מרד גטו ורשה, שהתה הלינה במשך שלושה שבועות בבונקר תת-קרקעי עם משפחתה בתנאי רעב ומחנק, עד שהבונקר התגלה על ידי הגרמנים. משם היא הובלה למיידנק. במחנה הופרדה מאביה ומאחיה חילק, ולבסוף נפרדה גם מאמה.
במיידנק, היא ניצלה מתאי הגזים באופן בלתי נתפס: "אחרי שלקחו את אמא לא יכולתי לעשות כלום ולא רציתי כלום. לא יכולתי להשלים עם זה. ידענו שיש תא גז שם. אמרו לנו להיכנס למקום חשוך, להתפשט להתפשט ולחכות. חשבתי 'אולי פתאום יפסידו את המלחמה והם לא יספיקו להרוג אותנו'. עברה שעה ועוד שעה והיה כמעט לילה שלם וכלום לא קרה. בסוף הם פתחו את הדלת. לא היה מספיק גז באותו לילה".
"אני נשארתי בחיים בכל המקומות האלה. עברתי את כל שלבי השואה מגיל 10 עד גיל 15. נשארתי וראיתי וראיתי באושוויץ איך הורגים, איך שמביאים רכבות מלאות באנשים ופתאום הם נעלמים במבנה עם ארובה גבוהה".
בירנבאום, שהייתה בין הניצולות הראשונות שדיברו וכתבו על השואה לאחר העלייה לארץ, סיפרה על הקושי לספר את הסיפור הבלתי נתפס שלה בשנים הראשונות: "בארץ היו אומרים 'מה? את נשארת בחיים? מי יודע מה עשית שם, שכל כך הרבה נהרגו ואת חיה'. זה מה שאמרו לי גם הפולנים".
