ממצפה בודד בגליל התחתון, דרך סמטאותיה העתיקות של פקיעין ועד לבית דירות בדאלית אל-כרמל - יהודים מכל רחבי הארץ בוחרים להעתיק את מגוריהם ללב יישובים ערביים, בדואיים ודרוזיים. הם מגיעים מסיבות שונות: מציונות, דרך חיפוש אחר קהילה ועד לשיקולים כלכליים. אך מעבר לפערים ולחששות, הם מגלים שהחיים המשותפים אינם רק אפשריים - הם לעיתים קרובות גם שיעור מעמיק בסבלנות, בכבוד הדדי ובשכנות אמת.
אחת לשבוע נוסעת אפרת טהר אל הכפר הבלתי מוכר אל-סרה שבנגב. כיהודייה שמגיעה בהתנדבות ללמד עברית את ילדי הכפר הבדואי, התגובות הראשונות שקיבלה בסביבתה לא היו פשוטות: "שאלו אותי למה אני נוסעת עד לשם, מה, חסר עבודה בבאר שבע?", היא נזכרת בחיוך.
אבל בשטח, המציאות נראית אחרת לגמרי. עבור תלמידיה - כמו תימאא בת ה-11 - הסיפור פשוט הרבה יותר: "אנחנו צריכים ללמוד עברית כדי שנוכל לדבר איתכם". לדבריה של אפרת, "מי שמכיר ועובד ביחד, מגלה פתאום צד אחר. כמו שאני גיליתי את הצד היפה של החברה הבדואית, הם גילו את הצד היפה בשלנו".
בצד השני של המדינה, בכפר הבדואי טבאש שבגליל התחתון, חיים כבר יותר משלושים שנה אירית ויזהר גוריון. לאחר שניסו להתגורר במצפים יהודיים והרגישו שזה "לא מתאים לראש שלהם", מצאו את ביתם הקבוע בטבאש, שם הקימו מתחם אירוח כפרי וגידלו את ילדיהם.
על הספה בסלון ביתם, לצד השכן אבו סאלם שקופץ מדי יום לקפה, יזהר מסביר מה הניע אותם: "זה לא רק שכנים - זאת משפחה". כשאבו סאלם נשאל על העתיד ועל הסיכוי לחיים משותפים, הוא משיב: "לפני המדינה גרו פה ביחד, אז למה שהיום יהיה קשה?".
אירית מודה בחיוך שלעיתים תכופות שואלים אותם אם התחתנו עם בדואים, והשכנים בכפר אף הדביקו להם בחיבה את הכינוי "ערב אל-יהוד" (ערבי-היהודים). "למדתי פה סבלנות," אומר יזהר. "לכבד את השכן זה ברמת ה'תעזור', לא במילים".
לא רחוק משם, בסמטאות פקיעין, סיפור המגורים המשותפים נושא עימו עומק היסטורי לצד המורכבות. מרגלית זינאתי, כמעט בת 95, נחשבת ל"שומרת הגחלת היהודייה" - נצר למשפחה יהודית שחיה בפקיעין ברציפות מאז ימי בית שני. מבחינתה, השכנות הטובה שהייתה פעם היא השאיפה הטבעית: "כולם חיו ביחד, לא הייתה מלחמה, נולדנו להיות ביחד".
סמוך למערת רבי שמעון בר יוחאי מתגוררת רות דה-יונג, שעלתה לישראל והשתקעה בכפר לפני כארבעה עשורים עם בעלה ניצול השואה. למרות שחוותה אירועים קשים בעבר - כולל הצתת רכבה במהלך הפרעות בכפר ב-2007 - רות בחרה להישאר. "הבנתי שאני צריכה ללמוד צניעות ולא לכפות את התרבות שלי," היא משתפת, ומעידה כי כבוד הדדי הוא המפתח לשכנות ארוכת שנים.
לעומת הוותיקים, עבור תמרה ואיגור ברקוביץ' - שעברו מיקנעם לדאלית אל-כרמל - המעבר נבע בתחילה משיקול פרקטי וכלכלי: מחירי השכירות המאמירים בערים היהודיות. איגור, שהגיע מאשדוד, מודה שהיו לו חששות טבעיים שנובעים בעיקר מחוסר היכרות: "הכרתי קהילה רוסית, קהילה צרפתית, כולם יהודים. לא ידעתי מה זה דרוזים".
כיום, החששות התפוגגו לחלוטין. הצעד הזה לא רק אפשר להם לחסוך כסף לעתיד, אלא גם פתח בפניהם קהילה מחבקת. "אף אחד לא התנגד, אף אחד לא הרים גבה," מספרת תמרה על תגובת הסביבה בכפר, "הם אחים שלנו".
המפגש היום-יומי בין יהודים לשכניהם הערבים, הבדואים והדרוזים מוכיח שמעבר לדיונים הפוליטיים, כשהחיים נפגשים ברמת השטח - על כוס קפה, בשיעור עברית או בעזרה הדדית בחצר - השכנות הטובה פשוט קורת מעצמה.
